אז אחרי ש-ש. חיכה וציפה שיום ההולדת שלו סוף סוף יגיע, וכבר כמעט התייאש וחשב שזה לא יקרה לעולם, הגיע היום הגדול, בדיוק כפי שהבטחנו שיגיע, באמצע ובשיא החורף: בחוץ השתוללה סופה, שכמו היומולדת מתרחשת רק פעם בשנה, אם בכלל, והגשם ירד ללא הפוגה, שלג כיסה את ירושליים, הרמה ושאר המקומות הגבוהים. בבוקר שבו נערכה המסיבה בגן מצאתי את עצמי מתרוצצת מאה פעם (בערך) בין המכונית לגן, בעוד המטריה הגדולה של אבא משתדלת לסוכך עלי ועל כל הטוב שהבאתי מפני הגשם השוטף - העוגה, החטיפים, הקרמבואים וההפתעות, כולם הגיעו לבסיסם בשלום, שלמים ויבשים (פחות או יותר). ורק ילד אחד לבוש במיטב בגדיו, מוקף בחבריו, עקב אחרי המתרחש וביקש ללחוש לי באוזן ש-"אני לא יודע מה קורה לי, אמא, חם לי וקר לי ואז שוב חם" וכדי לבסס את טענתו ביקש ללבוש ולפשוט את המעיל האפור, חליפות. "אתה מתרגש!" בשרתי לו בצהלה, מבקשת לשכנע שזה בעצם חלק מכל הכיף. "עוד מעט הגננת תתחיל בחגיגה, ואתה הולך להנות ממש! כבר החלטת את מי תזמין לשבת לידך?" סוגיה קשה עבור מי שצריך לבחור שני חברים טובים, רק שניים, ואילו הוא מונה באצבעותיו כמעט עשרה ילדים וטוען שכל אחד ואחד מהם אהוב עליו במיוחד!
כשחזר הביתה, תחת גשם שוטף וברוח שאיימה לחטוף את המטריה, בישר לי שהזמין שלושה חברים: את דן, ואת אייל וגם את רותם - כי את רותם אף אחד אף פעם לא מזמין ...זהו ש. כזה מקסים.
החגיגות המשיכו בימים ובשבועות הבאים: חגגנו אצל סבתא אחת ואז אצל השניה. אצל כל סבתא היו עוגה ונרות לכבות ומתנות בעטיפות מרשרשות ש-ש. מיהר לפתוח ברגע שהתאפשר לו, כדי לגלות שעוד משחק או ספר התווסף לאוסף האין סופי שכבר יש לו בבית. אבל המתח היה עדיין בעיצומו: מתי, מתי, סוף-כל-סוף יגיע היום למסיבה אחר הצהריים עם דן, שבה כל ילדי הגן יגיעו לבושים יפה-יפה ויביאו כל אחד מתנה אחרת "הם יביאו מתנה אחת לי ואחת לדן, נכון, אמא?" ביקש לוודא.
בסוף-בסוף, סוף-כל-סוף הגיע יום המסיבה. ש. הלך לגן ואנחנו התרוצצנו לקנות ולהכין את כל מה שאי אפשר מראש: העוגה, הכיבוד למבוגרים, והאוכל שישביע את תיאבון הילדים. אחר הצהריים המוקדמים מצאו אותנו נרגשים וממהרים להתלבש במיטב המחלצות, להגיע בזמן למשחקיה ולפרוס את כל הטוב שהכנו לפני שיגיעו האורחים. בינתיים ערכו ש. ודן הכרות עם המפעילה ועשו חזרות על הקסמים שלימדה אותם. בסופו של דבר כולם נהנו עם המפעילה המקסימה ומהכיבוד, גם המילדים וגם המבוגרים, ובעיקר, כמובן, שני חתני יום ההולדת, אני בטוחה בזה, רק שאני לא כל כך זוכרת ... הייתי כל כך עסוקה בלדאוג לארח את כולם, לוודא שיודעים היכן הקפה ואיפה השירותים, שהפשטידות מוגשות בטמפרטורה הנכונה, ושכל הרגעים החשובים מתועדים במצלמה: ש. ודן עושים קסמים ע"פ הנחיית המפעילה, ש. רוקד עם נועה היפה, העוגה בשלמותה, העוגה עם נרות דולקים עליה, ו-ש. מכבה את הנרות, לא לפני שעצם את עיניו והביע משאלה שאסור לגלות, אחרת היא לא תתגשם ....
בסיום החגיגה לא נותר לנו אלא להודות על ההחלטה הנבונה לערוך אותה במשחקיה, שם, תמורת תשלום לא-כל-כך-סימלי (אבל שווה!), אפשר להשאיר את כל הבלגן והלכלוך מאחורינו ושמישהו אחר יתמודד וינקה את מה שצונמי הילדים השאיר מאחוריו. אנחנו רק היינו צריכים לסחוב איתנו את צרור המתנות הגדול, שלא היה מבייש שום סנטה קלאוס. בבית, הילד העייף מהיום הארוך והמרגש עדיין התעקש לפתוח את המתנות, את כ-ל המתנות, אחת-אחת, בעצמו ובמו ידיו, ואבוי אם אחיו הגדול יציע לעזור לו בקריעה של אחת או שתיים מהעטיפות. לא! רק הוא! לבד! והוא לא עייף בכלל. כל מה שאמא הצליחה להעלים אלה כמה מתנות כפולות וספרים שעותקים אחרים שלהם כבר מפארים את ספריית הילדים שלנו, וטוב שצפתה את הנולד, ומראש פינתה מהארון כמה וכמה משחקים ישנים, שכבר לא תואמים את הגיל או שסתם אינם מוצלחים - להוציא ישנים מפני החדשים הרבים שהגיעו. וכשהסתיים טקס פתיחת המתנות (ורק אז) הסכים ש. להתקלח-ולמיטה. הוא נפל שדוד, נרדם כמעט לפני שראשו נגע בכר.
ובכך תם סופית ורשמית פסטיבל חגיגות הארבע לפרוץ ה-ש. אפילו הילד הפנים את הסופיות של העניין. עובדה - למחרת כשהשכים קום, כולו טעון במרץ מחודש, חיוך מרוצה ממאורעות יום אתמול עדיין משוך על שפתיו (היה שווה את כל הטרחה והמאמץ, ללא ספק), מיהר לשאול שאלה ראשונה על הבוקר: "אז מתי כבר יהיה לי יומולדת חמש??"!
ו ... הרשו לי להצטרף לראשונה למנהג ההמלצה על רשומה בבלוג אחר: "כולנו יהודים?" בבלוג "העורב שבדרך" של tweedle dee שהוא בלוג מומלץ באופן כללי. ברשומה המדוברת tweedle dee עוסק בשאלת הזהות היהודית לעומת האזרחות הישראלית. הוא אינו מתיימר לספק תשובות מוחלטות לשאלות הוותיקות והמורכבות, אבל עצם העיסוק בנושא נראה לי חשוב (וזורק אותי ישר בחזרה לשיעורי החברה בבית הספר). נראה שהשבוע הרשומה הזו, האקטואלית תמיד, רלוונטית באופן מיוחד.
.
