החול יזכור

 הקשבה חוזרת לשירי הזיכרון המוכרים

"שירי יום הזיכרון הם הכי יפים" – כך נאנחה חברתי ק. כשעוד היינו נערות. וזה נכון. השירים הרגישים עם הלחנים השקטים פורטים על נימי הנפש. רבים מהם יוצא לי לשמוע שוב ושוב, גם בימי חול, ולא רק לרגל אסון נוסף, ששוב פקד אותנו. יש ביניהם כאלה ותיקים יותר וכאלה שפחות – אבל רובם הפכו מזמן לפס הקול של חיינו הקולקטיביים. לעיתים נדמה שהם כל כך חרושים, עד כי הרגש שהם מעוררים נעשה כמעט לרפלקס מותנה. ואיכשהו המשמעות האמיתית של המילים אבדה עם הזמן. אולי אפילו מעולם לא נקלטה בראשי, המורגל בהן מאז ימי ילדותי.

ופתאום, השנה, במהלך הטקס, המילים הכו בי מחדש, במלוא עוצמתן.

זה התחיל ב-"שיר ארץ" שכתב נתן יונתן:

"ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש."

 

הרומזות לשני סיפורים תנ"כיים: סיפור המרגלים והסיפור של דוד ואוריה – בעלה של בתשבע.

שנים עשר המרגלים יצאו לתור את ארץ ישראל, וחזרו לספר את שבחה באוזני בני ישראל, שעמדו להיכנס ולרשת אותה. "זבת חלב ודבש" היו המילים שבהם בחרו לתאר אותה, אך רובם הזהירו כי לא יהיה בכוחו של העם לכבוש את הארץ, שכן היא "אוכלת יושביה". בסיפור המקראי נמתחת ביקורת על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. אבל נתן יונתן – ששכל חברים רבים ואף את בנו – כמו נאלץ להסכים עם קביעתם. הוא ממשיך ומתאר את הרגשות המעורבים כלפי המולדת, שמצד אחד "מתקו לה רגביה" ו-"כל אביב שבים לה סביוניה", אבל מהצד השני "מלוחים כבכי כל חופיה" ו-"רוח קיץ עצב אבניה".

ולצד הכאב הזה, יונתן ממשיך ומתאר את מחזור הטבע, הממשיך בשלו למרות הכל:

"שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים"

 

את אותו רעיון – עולם הממשיך להתנהל כמנהגו גם אחרי אסון כבד – מתארת דורית צמרת בשיר שכתבה בעקבות מלחמת יום כיפור:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב"

צמרת היתה חברת קיבוץ השיטה, שאיבד אחד עשר מבניו במלחמה ההיא. בצירוף מקרים מצמרר, אסון נוסף – כבד הרבה יותר – פקד את יישובי הדרום, בגבול עזה, בדיוק חמישים שנה אחרי, על פי התאריך הלועזי – ב-7 באוקטובר. גם שם, בדרום, החיטה ממשיכה לצמוח, ממש כמו בשדות הקיבוץ הצפוני לפני חצי מאה. חברי הגבעטרון – ששרו את השיר במקור – הקליטו גרסה מחודשת שלו בעקבות האסון הטרי. בנוסח החדש נכתב "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב”.

 

ואם לחזור לנתן יונתן, רשימת שירי הזיכרון לא תהיה שלמה בלי "החול יזכור".

"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם"

פעמים אין ספור שרנו את המילים האלה – הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם – בבית הספר, בתנועת הנוער ובטקסים. מילים רכות, נעימות, אהובות. ופתאום, בסיום, שמעתי משהו אחר - הנעורים שבאו פתע אל סופם – ומלוא המשמעות היכתה בי. כל כך הרבה נעורים – וגם ילדות – באו אל קיצם באחת ביום השביעי באוקטובר הנורא ובימים שבאו בעקבותיו: בשעות האימה בממ"דים, במסיבת הנובה שהפכה למלכודת מוות, ביישובים ובמוצבים הצבאיים, בחודשי השבי הארוכים בעזה. אפילו מי ששרדו וזכו בהזדמנות להשתקם – לעולם לא יחזרו להיות אותם הילדים או הנערים חסרי הדאגה שהיו. הנעורים באו אל סופם ללא כל אזהרה מוקדמת.

והם – הנעורים – יישארו איתנו, רק כזיכרון.

 

ועכשיו, הרשו לי להמליץ על הרשומה "מתי פרידמן, 'לחפש בן אדם - משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב': אשרי הגפרור?" בבלוג של עפרה עופר אורן

אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.

געגועים לימים שקטים

נכתב בטרם הוכרזה הפסקת האש ... 

תקף אותי געגוע לימים אחרים. בלי אזעקות. בלי לחשב כל הזמן היכן המרחב המוגן הקרוב.

למשל יום השישי ההוא. לא כל כך מזמן. בתחילת הסתיו. שבו לבשתי בבוקר לבן. כי זה היה קוד הלבוש בחתונה של הבת-של-ע. ק. אספה אותי ברכבה. ביחד נסענו עד ל-מ. ובשלישיה עשינו את הדרך דרומה. הכביש היה פתוח. משני צדדיו השתרעו שדות פתוחים. ובתוך המכונית התגלגלה השיחה שלעולם לא פוסקת בינינו: על אנשים. בני משפחה. חברים. קולגות. על בילויים. מופעים. מסעדות. טיולים. וחו"ל. הרבה חו"ל. כמה-שיותר-חו"ל.

וכשהגענו אל חצר הבית שבו התקיים אירוע הבוהריים, כבר חיכתה לנו שם מ.השניה. וגם ע. אם-הכלה: יפה ונרגשת. והצלם הנציח אותנו יחד – חמש חברות ילדות, בדבוקה אחת של חיבוק לבן וחיוכים רחבים.

אחר כך הגיע זמן מסיבת הקוקטייל, והטקס האלטרנטיבי שבו התחייבו בנות הזוג זו לזו, ושלל נאומי המברכים מקרב לב. ואחרי האוכל הגיע תור מסיבת הבריכה. המוזיקה היתה משובחת. הצעירים קפצו למים, וכך גם הוריי הכלות. ואנחנו ישבנו בצל, שתינו מתוך גביעי יין, ותהינו מתי הפכנו לארבע דודות זקנות. אולי קצת הצטערנו על שלא הבאנו בגדי ים, בהתאם להוראות. בייחוד שהלך ונהיה יותר ויותר חם, באופן די מפתיע.

זה היה הרעיון של ק. היא אמרה שזהו והיא-כולה-זיעה-ולא-יכולה-יותר. מ. התקרבה איתה לשפת הבריכה כדי לשכשך רגליים. וברגע אחד של הסכמה שקטה בהחלפת מבט, שתיהן היו במים. ככה, עם הבגדים היפים והאיפור והתסרוקות, חסר רק הנעליים. ומה-איתנו, תהתה מ.השניה באוזני, מה-לא-נצטרף? ובכן, ברור שכן.

בתמונה שצילמה אחות-הכלה אנחנו שוב מונצחות בדבוקה, הפעם במים: אחת בבגד ים וארבע עם הבגדים. כשהצגתי אותה בגאווה אחר כך – לבני משפחה, חברים, קולגות וכל מי שרק היה מוכן להביט – לא היה אחד שלא הרים גבה: ככה? עם הבגדים החגיגיים? במים? את???

ולכולם הסברתי שכן, ואין מה לעשות: רק חברות הילדות שלי מסוגלות להחזיר אותי ברגע לגיל שש עשרה ...

 

רגע לפני פרוץ שאגת הארי, עוד הספקנו להיפגש חמישתינו. מפגש שגרתי, מן המניין, באחד מבתי הקפה החביבים עלינו. מסביב כולם דיברו על אם ומתי תפרוץ המלחמה מול איראן. אבל לנו היו, כרגיל, עניינים דחופים הרבה יותר לדסקס. בריאות היה המרכזי שבהם. כי אנחנו, כאמור, לא נהיות צעירות יותר. וכשניסינו בכוח להקליל, עברנו לדבר על ההכנות לחתונה של הבת השניה של ע. כן-כן – חתונה שניה במשפחה בתוך חודשים ספורים. הפעם, לפי כל כללי הטקס המסורתי, ארוע ערב באמצע השבוע, "וללא קוד לבוש!" – כפי שציינה באוזנינו ע. הכל היה כמעט מוכן. כולל הבגדים לכל בני המשפחה הקרובה. ואנחנו – אישרנו את הגעתנו, כמובן.

אבל כעבור יומיים פרצה המלחמה. ואני, בתמימות מסוימת, חשבתי שהיא תהיה חייבת להסתיים עד אמצע החודש, כדי שהבת של ע. תוכל להתחתן בדיוק כמתוכנן. אבל לא כך היה. ובהתאם למגבלות פיקוד העורף, הזוג קיים טקס בחוג המשפחה. ע. שלחה את הסרטון המרגש, בו היא לבושה במכנסיים במקום בשמלה שקנתה במיוחד. אותה היא שומרת למסיבה שעוד תיערך, כשיתאפשר, אחרי שכל הבלגן יסתיים.

צפיתי בסרט על מסך הנייד שלי, יושבת בממ"ד, תוך כדי עוד אזעקה, והרגשתי צביטה של געגוע בלב – לימים שקטים, חסרי דאגה, שבהם תוכניות לא השתבשו, ואפשר היה לקפוץ למים עם כל הבגדים – בלי לחשוב ובלי לחשב.

מה נשתנה הפסח הזה

הרהורים על (איך עבר) ליל הסדר - זה גם השרביט החם

 

הפסח הזה, של תשפ"ו – בעיצומה של שאגת הארי – איננו כשאר הפסחים. הוא מזכיר במשהו את החגים של ימי הקורונה, ואולי אף מתעלה עליהם. השנה כל הקלפים נטרפו. אחרי שסיימנו את הוויכוח התמידי של עם-איזה-צד-עושים, נדרשנו לגלות גמישות ויצירתיות, ולהתאים את התוכניות למצב. הפעם לא מדובר רק בגודל הסלון שיכיל שולחן לכל המוזמנים, אלא גם במרחב מוגן קרוב, נגיש, ורחב מספיק עבור כולם.

פתרונות יצירתיים לא חסרים: סדרים שהועתקו למיקום אחר, חגיגות שעברו לשעות היום, הרכבים שהשתנו ברגע האחרון – ואפילו כאלה שהחליטו לפסוח השנה לחלוטין על עריכת הסדר.

מכולם ריגש אותי במיוחד תיעוד של סדר שנערך בקצה השני של העולם – בקונטיקט, ארצות הברית. סרטון קצר, בן פחות מדקה, שעין זרה עלולה לפספס את משמעותו, ואת מה (ומי) שלא רואים בו.

שלח לנו אותו י., חבר ילדות של הוריי. בתחילתו הוא מתעד את ראשית הערב, בביתו המרווח: שולחן ערוך ממתין ל-18 חוגגים שיתיישבו אליו לעריכת הסדר כהלכתו. ברקע נשמעים קולות האורחים, בליל של אנגלית ועברית. המצלמה חולפת ביניהם: בעלת הבית מסבירה משהו מנהלתי, אחותי וגיסי משוחחים עם זוג נוסף, ושני אחייניי עומדים בסמוך, לבושים חגיגית.

אחותי, שחיה בניו יורק, נוהגת לעשות את החגים עם החברים שמזמן הפכו משפחה – גם אם זה אומר שעתיים נסיעה לכל כיוון. ואני מביטה בתמונות החגיגיות, ולא יכולה שלא לחשוב, בשמץ של קנאה, על הדרך שלהם אל ליל הסדר: ארוכה, אבל שקטה ובטוחה, ללא איום של אזעקות וטילים. וטוב שכך. והלוואי עלינו.

ובבית של י. ואשתו ש. אין ממ"ד – ואין בו כל צורך. שם אפשר להסב לשולחן בלי לחשב מראש כמה זמן ייקח להגיע למרחב מוגן, ובלי למהר להספיק ולאכול לפני שתישמע אזעקה.

אבל גם שם, באמריקה הרחוקה, התוכניות השתבשו. הפעם אחותי ובני ביתה היו אמורים להיות בכלל באתר נופש, יחד עם משפחתה של אחותי השנייה. אלא שהטיסה מישראל בוטלה. עוד קודם הבינו שהחופשה בסכנה, וביטלו את המלון שהזמינו יחד.

ועוד לא רואים בסרטון את ט. – בתם של י. ו-ש. – שעלתה לארץ זמן קצר לפני השביעי באוקטובר, ונוהגת לחזור הביתה לחגים. הפעם גם היא נתקעה כאן. לא עזרו הקשרים, לא ההסברים ולא התחינות. אז סביב השולחן ישבו הבנים של י., הכלה והנכדים. אבל ט. חסרה הפעם. והאחיינית שתמיד נרדמת בסוף על ברכיה, תאלץ להתרפק על מישהו אחר.

הסרטון ששלח י. נקטע באיבו – רגע אחרי שכולם התיישבו לשולחן, ולפני שהחל לשאת את הנאום המסורתי שלו. את המשך הסדר אני יכולה רק לדמיין. אבל נדמה לי שאני יודעת איך הוא הסתיים – בתפילה קטנה: לשנה הבאה עם ט. – ועם תקווה שעוד הרבה לפני כן, נזכה כולנו לשוב לשגרה שלווה ובטוחה.

במקלט בגני תקווה ...

 

ערב חג.
אני מתכוננת לצאת עם הבכור לאסוף את האוכל המוכן שהזמנו. ההתראה השנייה של הבוקר מעכבת אותנו, ואנחנו יוצאים רק אחרי עוד אזעקה ושחרור.

באופן מפתיע אני מוצאת חניה בקלות, ברגע נדיר של חסד. אבל איך שאני מכבה את המנוע, נשמעת שוב התראה.

יש פה מרחב מוגן? – אני שואלת את העובדים הצעירים בפתח המעדניה. הם מרגיעים, חייכניים, מבטיחים שאין מה לדאוג. בפנים כבר מאתרים את ההזמנה שלנו, ואנחנו ממתינים לשלם. ואז – בדיוק כשמגיע התור שלנו – הצופרים מתחילים לעלות ולרדת.

אנחנו יוצאים ביחד עם כולם – עובדים ולקוחות – חוצים את הכביש בבטחה, ונכנסים לבניין ממול. דלת הכניסה פתוחה, והמקלט נמצא בחלק האחורי של הלובי.

דיירי הבניין מכניסי אורחים, ומקבלים אותנו בסבר פנים יפות. אבל לרגע אני מרגישה לא נוח, כאילו פרצתי לבית פרטי, לא לי. המקומיים מתעקשים שנשב, מצביעים על הכיסאות המסודרים לאורך הקירות ועל הספות. עוגיות ושוקולד עוברים מיד – מיד ליד, וכשאני מסרבת – הם כמעט נעלבים.

עובדי המעדניה מוכרים כאן היטב. לא פעם ולא פעמיים נפגשו באותן נסיבות ממש. יש ביניהם כבר הומור פנימי, ודחקות קטנות של מי שחולקים שגרה של חוסר שגרה.

אני מביטה סביב. גברים, נשים, קשישים וילדים. חלקם בפיג’מות, אחרים בטרנינגים. אני תוהה מי מהם ירד לכאן רק עכשיו, ומי פשוט נשאר בין אזעקה לאזעקה. ואיך בכלל מתכוננים לחג ככה – כשצריך לסגור שוב ושוב את התנור ואת הגז, ואז לחזור כל פעם מחדש, כאילו כלום.

רגע לפני השחרור מופיעה ממעמקי המקלט שכנה עם שני כלבים שחורים, ענקיים. הבכור מבקש מיד ללטף, מופתע שלא הבחין בהם קודם – ומתפעל מהשקט שלהם, כאילו הפנימו כבר את הכללים בעצמם.

ופתאום, עולה בי שיר ישן שנעמי שמר כתבה עוד לפני שנולדתי:

“בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.”

ואני חושבת לעצמי – לא בסיני. לא בפינה רחוקה.
ממש כאן, במקלט בגני תקווה, בין זרים שהופכים ברגע לקהילה – גם אני פגשתי אותה.

"והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת”

אזעקה ואזעקות II: איפה הן תופסות אותנו

 

אזעקות – זה כבר לא עניין של אם אלא של איפה.

כתבתי עליהן כבר לפני כמעט שתים עשרה שנה, במהלך מבצע צוק איתן, בו נשמעו אזעקות באיזורינו לראשונה ממלחמת המפרץ ב-1991. מאז, זרמו הרבה מים בנחלים, והרבה מאד אזעקות הופעלו כאן. הימים ההם נראים פתאום תמימים כל כך – חוויתי בהם המון חרדה ולחץ, למרות שהיה מדובר בסך הכל בקסאמים. אמנם, גם הם עלולים להיות קטלניים – בעיקר כשמדובר בפגיעה ישירה – ועדיין הנזק שהם מחוללים די מוגבל. אף אחד לא דמיין אז מציאות של טילים מאירן, מתוחכמים ומסוכנים בהרבה, שמכוונים הישר לעורף הישראלי.

במהלך "צוק איתן" התחלתי לקפוץ ולהיבהל מכל רעש קטן – שנדמה לי כהתחלה של עוד אזעקה. גם הפעם אני מוצאת את עצמי קופצת – בעיקר כאשר מתחילה אזעקה, ואפילו כשיש התראה מוקדמת, שאמורה להכין אותי. וכך מצאתי את עצמי בוקר אחד, שופכת קפה על כל הסביבה, מהספל שבו אחזתי בדיוק כשנשמעו שוב הסירנות. נקלעתי לדילמה קיומית: לנקות או  לרוץ לממ"ד.

וגם הפעם אני שוקלת כל יציאה מהבית: האם היא הכרחית או שעדיף לוותר. מסביבי יש אנשים שמתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם הרגילה. טוענים שזה מה שמוכיח את חוזקו של העורף. אחרים – בעיקר כאלה המוגבלים בתנועה – מוצאים את עצמם כלואים בבית. ואני – משתדלת להתמקם אי שם בין שני הקצוות.

כך, למשל, אני צריכה לנסוע להחזיר את הבן הבכור ממקום עבודתו. בשיגרה הוא מתנייד בתחבורה ציבורית, אבל במלחמה תדירות האוטובוסים ירדה משמעותית. ובכל מקרה אני מעדיפה שלא יבלה בדרכים מעבר למינימום ההכרחי. בוקר אחד, שבו הייתי חייבת לצאת, היה סוער במיוחד – עם אזעקות חוזרות ונשנות. היתה לי הרגשה שהפעם אקלע לאחת בעודי על הכביש. תהיתי רק האם זה יתפוס אותי בדרך הלוך – כשאני לבדי – או בחזור – כשהילד איתי.

הדרך לנתב"ג עברה בשלום. הילד – שעבד כל הלילה כסלקטור ("ארזת לבד?") – נכנס למכונית, אבל לא יכולנו לזוז: פקק גדול השתרך מאולם הטיסות החוזרות. רק כעבור זמן הבנו: יש נפל שצריך לפנות מהכביש. במשך ארבעים וחמש דקות היינו תקועים, ללא תזוזה. ניחמה אותי רק הידיעה שקיימות מיגוניות קרובות, אליהן נוכל להתפנות במידת הצורך. אבל זה לא קרה. ההתראה הגיעה דווקא אחרי שעזבנו את המתחם, כשאנחנו עדיין בכבישי נמל התעופה, רחוקים מכל מרחב מוגן אליו נספיק להגיע בזמן.

אחרי שחלפנו על פני תחנת הדלק, הבחנתי בכמה מכוניות שכבר חנו בצד הדרך, ועצרתי גם אני אחריהן. נראה שכולם התפנו לכיוון אחד, בעוד אנחנו עברנו את גדר הבטיחות אל תוך השטח הפתוח שמעבר לה. בשלב הזה כבר הופעלו הצופרים.

"אני לא משתטח על שום קרקע במדים האלה!" הכריז הילד הלבוש בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים.

"בשביל זה יש את זה!" עניתי, פורשת את המגבת ששמרתי ברכב בדיוק למקרים כאלה. "שב לידי!" פקדתי, בזמן שהתקשרתי לאחיו שנשאר לבד בבית, מוודאת שהוא בממ"ד. את הבנזוג זה תפס בבדיקות בביה"ח – והוא דיווח שהתפנה למרחב מוגן.

"אירית – מה איתך?" קיבלתי הודעה מאמא שלי – הדאגנית לא פחות ממני.

"אני בסדר."

"מה בסדר? איפה כולם?"

לזה יש תשובה פשוטה: "הקטן בממ"ד, אבי במרחב מוגן בתל השומר."

"והגדול?"

 "הוא פה איתי."

"איתך – איפה?" אי אפשר להתחמק מאמא שלי ...

"אנחנו בנתב"ג, בהכי מוגן שיש ...."

הכי מוגן – מאות מטרים בודדים מתחנת דלק. לא יותר מדי רחוקים מכביש ומגשר. בדיעבד התברר שגם מיכלית דלק חנתה ממש לידינו. הכי – מסתבר – זה יחסי. מאד.

אז עשינו את הטוב ביותר שיכולנו, בהתאם להנחיות ולמיטב הבנתינו. ובעיקר – היה לנו מזל. גם לנו. גם הפעם.

יום המגדר

 

 

תארו לכם דבר כזה: ראש צוות מכנס את עובדיו השכם בבוקר (במונחים של הייטק – כלומר ב-9:00). קובע להם יעדים ליום הקרוב, מבהיר שעל כולם לעבוד יחד לאורך היום, מכריז על שעה להפסקת צהריים, ואז מוסיף כבדרך אגב: הוא ועוד אחד מחברי הצוות יעדרו לשעתיים, החל מהשעה 10:00 לרגל יום הגבר הבינלאומי. באותו הזמן, שאר הצוות – שהוא על טהרת המין הנשי – יישאר לעבוד, כי כך החליטה החטיבה לציין את יום הגבר: בהופעה לגברים בלבד, כשהמופיע לפניהם הוא עצמו גבר, כמובן.

כך היה וכך קרה ביום האישה הבינלאומי לפני שנים אחדות: ראשת הצוות שלי ואני נפרדנו משאר חברי הצוות – שאתרע מזלם להיוולד גברים – והלכנו לצפות במופע לכבוד יום האישה. את הכינוס פתחה מנהלת כוח האדם והודתה בכנות שציון יום מיוחד לנשים תמיד נראה לה מיותר. עם זאת, נראה שזה לא מנע ממנה לנצל את התקציב המיוחד שהקצה האירגון כדי להזמין אושיית תרבות לבוא ולהופיע בפני נשות החברה. זו חוויה מיוחדת לשבת באודיטוריום שבו השתתפתי לא פעם בכינוסים והרצאות, והוא (כמעט) מלא אך ורק בנשים. כמה עשרות מהן. לא זכור לי מתי יצא לי להיות חלק מפורום רחב כל כך המורכב מטהרת נשים. על הבמה, גם השחקנית הודתה שהיא מרשה לעצמה להשתחרר ולומר דברים ש(גבר) זר לא יבין.

כעבור שעתיים, בדרכינו חזרה אל השגרה ואל העבודה, לא יכולתי שלא ללחוש על אוזנה של ראשת הצוות שזה מזכיר לי מאמר שקראתי רק שבועיים קודם לכן, על מפגש באתר מיטאפס(*): יוגה ללבנים בלבד. בעקבות כך התעוררה סערה. רבים ממשתמשי האתר מחו על הגזענות הבוטה, והנהלת מיטאפס פנתה למארגנת בבקשה תקיפה להסיר את המודעה. אלא שאז הסתבר שמדובר בפרובוקציה מכוונת: היוזמת ביקשה להעלות לדיון תופעה הפוכה שהולכת ומתרחבת – מרחבים ואירועים שמוגדרים מראש לשחורים בלבד. מבחינתה, יש לגנות כל כינוס שמתבסס על צבע עור, מוצא או כל תכונה חיצונית אחרת שאינה קשורה ישירות לעניין המשותף שסביבו אנשים מבקשים להתכנס.

והאמת היא שגם הכינוס הנשי במקום העבודה שלי הרגיש מוזר ועורר בי רגשות אמביוולנטיים, שקיימים בי ממילא בכל הנוגע לימים המיוחדים האלה בשנה עבור ילדים בסיכון, נכים, חולי סרטן ודומיהם. הכוונה היא טובה – להעלות את המודעות – אבל לא מספיקה. יום אחד בשנה לא יכול לעשות את ההבדל, וגם לא תלונות רמות על אפליה, מכשולים וחסמים.

אם כבר לציין את יום האישה באירגון, היה עדיף, בעיניי, לקיים הרצאה או דיון באתגרים המיוחדים שרבות מהנשים חוות – בשוק העבודה בכלל, ובהייטק בפרט. משהו שמזמין את כולם – נשים וגברים –  להתכנס יחד ולחשוב.

כי שינוי לא קורה ביום אחד – אפילו אם הוא יום מיוחד.

אלא מגיע בדרך כלל מעבודה סיזיפית, יומיומית, של אנשים המסרבים להיכנע לנסיבות, ומצליחים – בהדרגה – לשנות את המציאות ואת "דעת הקהל".

 

הנה הלינק למאמר המקורי על מפגש היוגה לנשים לבנות בלבד:

https://patbrownprofiling.blogspot.com/2019/02/white-women-yoga-meetup-racism-and.html

 

*Meetups