שאגת הארי - שוחרר ב- 28 לפברואר ...

 

"שוב מלחמה" זה גם השרביט החם

בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" -  הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הקודמת.

מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו, ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים, ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי הביקורת.

אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני –  ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.

בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי – "בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!". אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה, המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם אומרים?

 

 

 

דבר הממ"ד

ונעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי, בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.

אז הוא מוסר ככה –

כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני המשפחה כמעט מחצית משעות היום.

חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל (תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות – ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים, שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור להיות בחדר ארונות!".

עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו –  אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת טוב שכך – שיעבוד גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?" נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".

ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר, מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו למי-יודע-כמה ימים. המקלחת התחילה מתייפחת כמו ילדה בת שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.

אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (רק אתמול נדחסו כאן עוד שלושה אורחים שלמים. איך? שישה בעמידה ואחד בישיבה!) (אבל האמת שאני די מוחמא ונהנה להיות סופר שימושי, רק שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)

גם מכונת כביסה צריכה טיפת מזל

תארו לעצמכם מכונת כביסה חדשה-דנדשה, עדיין בניילונים, ניצבת בלב מחסן בין אחיותיה ומחכה שיגיע יומה לצאת משם לבית משלה. תכונה ניכרת החלה לקראת חג הפסח והוותיקות הסבירו לה שבקצב הזה המחסן יתרוקן ממכונותיו תוך ימים אחדים. חג - אמרו - זה מצויין לעסקים. מכיוון שהיתה כמעט הכי חדשה קוותה שלא תשאר אחרונה, כי שכנתה כבר הפחידה אותה שכמו שהמכירות מטורפות לפני החג, ככה הן פוסקות לחלוטין בחג עצמו ומתחדשות בעצלתיים בלבד אחריו. היא ממש קיוותה שלא תשאר לגמרי לבדה במחסן. זה נראה לה משעמם ואפילו מפחיד. והנה, כמה ימים לפני החג, בשעת ערב מאוחרת, הגיע המחסנאי האחראי והדביק עליה את המדבקה הנכספת: נ מ כ ר ה. והוסיף מדבקה שניה שעליה נכתב "דחוף!!!". ואי, ואי, ואי - קראה אחת המכונות הוותיקות שבשורה שלפניה ברגע שהמחסנאי הלך וכיבה אחריו את האור - מישהו ממש לחוץ לפני החג! -

- נראה לך? - שאלה מכונתינו, שקיוותה לקבל עוד קצת פרטים, למרות שגם הוותיקות מעולם לא יצאו את המחסן, ומי שיצאה לא חזרה, אלא אם כן התגלה בה פגם חמור, ואז באמת היה העסק - ביש.

- בטח בית פרטי שנתקע בלי מכונה באופן פתאומי. אולי מכונה ישנה ועתיקה החזירה נשמתה למרכיב. -

- אבל כולנו נועדנו לשימוש פרטי! זה מה שכתוב בספר ההוראות שלנו וגם בתעודת האחריות! -

- את כל כך תמימה - נאנחה הוותיקה וכמה מחברותיה צחקקו - לפעמים נמכרים למספרה, לדוגמא, שם זו הפעלה אחרי הפעלה, תמיד יש עוד ועוד מגבות .. -

- לא שאין בתים פרטיים כאלה - העירה ותיקה אחרת - אם זו משפחה גדולה של שש או שבע או שמונה נפשות, זה אפילו יותר גרוע: אין יום ואין לילה, מסיימים תוכנית אחת ומיד מתחילים אחרת, מגבות, בגדים, כלי מיטה ועוד במעגל אין סופי -

- ואז אחרי שסחטו אותך עד הסוף, במהירות 1400 ויותר, את מחזירה את נשמתך ... - הסכימה הראשונה

- לא שלהתקע בבית של אישה מבוגרת וערירית זה יותר טוב ... - התערבה מישהי אחרת - בקושי מפעילים אותך פעמיים או שלוש בשבוע, ובשאר הזמן את משמשת מעמד מכוסה במפה לעציץ. אפשר למות משעמום, אבל החיים שלך מתארכים כמו מסטיק ... כבר לא ברור מה עדיף -

והמכוננת שלנו נשאה בליבה תפילה, שעכשיו כשתכף יובילו אותה, מחר או מחרתיים, לבית שיהיה סוף כל סוף שלה, הלוואי שיהיה שייך למשפחה טובה, שיהיה בה כביסה, אבל לא יותר מדי ...


כעבור יומיים, השכם השכם בבוקר, העמיסו אותה עם עוד כמה מכונות על משאית שקצת הזכירה את זו שהעבירה אותן מהנמל למחסן. העמידו אותה במקום טוב באמצע, והיא נאלצה להתעזר בסבלנות עד שפוזרו כל המכונות שלפניה ויגיע תורה. בחוץ חלפו על פניה רחובות ובניינים ואנשים ומרכזי קניות שגרמו לה להצטער שהיא רק מכונת כביסה, שתראה כל חייה את אותו הנוף דרך חלון או תריס מרפסת, וגם זה רק אם יהיה לה מזל. הלוואי והיתה מורכבת להיות מכונית ....

הדבר הראשון שראתה כשהכניסו אותה סוף סוף לדירה, היתה מכונה מדגם ישן נושן, שבקושי הצליחה לזהות.

- מי את ומה את עושה פה? - מיהרה לשאול אותה בשפת הקודים בתקווה שאיש לא ירגיש

- אני המכונה שאת באה להחליף. די, נשבר לי, קרעו לי כאן את הצורה, חמש עשרה שנה! חכי חכי מה שמחכה לך ... -

המוביל העמיד אותה במקומה במרפסת, ליד מייבש כביסה שגם הוא ידע ימים טובים יותר, ולקח את המכונה הישנה ...
- תגיד, זה נכון מה שאמרה זו שהיתה כאן לפני? - שאלה את המייבש - קורעים פה את הצורה? -


המייבש התנדנד קצת מצד לצד, ואמר בדיבור איטי במיוחד שזה לא כזה נורא. הנה, מאז שהישנה שבקה, כבר כמה ימים שגם הוא בחופש, כי את הכביסה עשו בהמקום אחר, אם עשו בכלל. והחופש ימשך לפחות עד מחר, כי אותה לא יפעילו עד שיגיע הטכנאי המוסמך לחבר אותה לחשמל ולמים.

המכונה התאכזבה קצת, היא כבר ממש קיוותה להתחיל לעבוד ולהרגיש איך זה. רק המחשבה גרמה לה לתחושת ערבול בתא הכביסה שלה.

למחרת הגיע הטכנאי רק לקראת הצהריים וחילץ אותה מכל העטיפות, חיבר את הצינור לברז המים ואת החוט לחשמל והפעיל אותה לדקות אחדות. וזה הכל - התאכזבה. היא כבר לא יכלה לחכות ולפעול במשך תוכנית שלמה ולעשות את כל הפעולות לפי הסדר, לשמש למה שנועדה! המייבש הזקן חייך ואמר שזה ימאס לה מאד מהר, ושלא תתפלא אם בהתחלה תרגיש קצת מסוחררת, אחר כך מתרגלים וזה עובר, הבטיח.

אבל אחרי שהטכנאי הלך דבר לא קרה. הם שניהם עמדו במרפסת, והמכונה בההתה בתריס והתרגלה לנוף שהכיל רק את התריסים של השכנים ממול ואילו שמעליהם. משעמם פה, קבעה. חכי, חכי, הזכיר לה המייבש את דברי המכונה שקדמה לה.

ואכן, בעלת הבית הגיעה מהעבודה אחרי חמש, בחנה את המכונה ואת ספר ההפעלה שלה והפעילה מכונה של בגדים בתוכנית הצבעונית, ואחרי שסיימה בהצלחה את כביסת הבכורה שלה, הבגדים הועברו למייבש והיא כבסה מצעים, פיג'מות ולבנים, וכשגם הם נסחטו והועברו למייבש הגיע התור של הגרביים ושטחוני האמבטיה ....

איך נפלתי! לא נחים פה לרגע! - נאנחה המכונה שכבר לא הרגישה בתולה אלא זקנה בלה.

הצטברו לה הרבה דברים מלוכלכים - עודד המבייבש, בדרך כלל זו מכונה או שתיים ליום, מקסומום שלוש, הבטיח.

נו, טוב, שיהיה ...

מכונת כביסה

גילגוליה של מטריה

נכתב בהשראת הרשומה "מטריה" של תזזאטית.

היא קנתה אותה בזול, אצל הרצל, שמוכר מכשרי כתיבה ומתנות ועיתונים יומיים וגם מגזינים כמו ל'אישה'. התלבטה בינה לבין אדמונית אחת בפי שניים כסף, והחליטה שלא כדאי להשקיע, כי כל מטריה שהכירה התפרקה במשב הרוח הרציני הראשון שאיתו נאלצה להתמודד. כשיצאה מהחנות עדיין לא היה לה מושג שהכחלחלה לא תזכה אפילו להפתח, למרות שכבר כעבור יומיים נפתחו ארובות השמיים, גשם ירד כל הלילה, ובבוקר השמים היו אפורים, כבדים ומאיימים. היה לה סידור דחוף לסדר בעירייה, אם לא היה דחוף, היתה יוצאת החוצה ביום סוער שכזה?! ברור שלא! התעטפה במעיל ובצעיף ובמטפחת ועליה הוסיפה גם כובע, והרגישה כמו מומיה חנוטה או לפחות דחליל שלא יכול לקרב את כפות הידיים זו לזו, ממילא הן קפואות, חשבה, ומיהרה למצוא גם זוג כפפות בתחתית אחת המגירות, כך שגם עשר אצבעות ידיה איבדו מגמישותן, ומרוב שכבר היתה מסורבלת ובאיחור שכחה את המטריה על השולחן בפינת האוכל. עד לתחנת האוטובוס ירדו רק טיפות גשם בודדות, ולכן נזכרה בכחלחלה הנשכחת רק אחרי שכבר שילמה על הנסיעה והתיישבה מאחורי הנהג. כשירדה בתחנה כבר ירד מבול. מזל שבניין העירייה היה ממש ממול, ושהיו לה הצעיף והמטפחת והכובע שעליהם הוסיפה את כובע המעיל, שהיה יופי של הגנה מפני הגשם, רק שנרטב מאד ואחר כך הרטיב את הכל: את ריצפת חדר ההמתנה, את הכיסא שמול הפקידה במחלקת הגביה וגם את מושב האוטובוס בדרך חזרה.

איך שחזרה הביתה והשתחררה מכל התכרכים שעליה, תלתה את המטריה על ידית דלת הכניסה, להבטיח שמחר לא תשכח שוב. והיא אכן לקחה אותה איתה, עברה אצל הרופאה בקופת חולים לקחת מרשמים, והמשיכה לסופר שם אספה כמה מוצרים שהיו דרושים, ומכיוון שגשם לא ירד לאורך כל אותו הבוקר, החליטה לעצור אצל הירקן, ולקנות כמה ירקות להכנת מרק טעים וחם. אבל בעודה בוררת תפוחי אדמה החלו להשמע קולות רעמים והיא מהרה לאסוף גזרים וכרובית וסלרי וצרור של פטרוזיליה, ולשלם על הכל לחזקאל, וכשרצתה לצאת כבר ירד מבול שוטף. "חכי קצת! הגשם תכף יחלש" יעץ לה חזקאל, והיא הניחה את השקיות על הרצפה ורצתה לשלוף את המטריה וגילה שהכחלחלה נעלמה ואיננה. ניסתה לשחזר: בדרך לרופאה היא היתה בידה, בזאת אין ספק, ובסופר? היכן הניחה אותה? אולי בסלסלה שלתוכה אספה את המוצרים שבחרה? היא לא ממש הצליחה להזכר ... וממילא אין טעם לחזור ולחפש, ברכה על ההחלטה הנבונה לא להשקיע יותר מעשרה שקלים בקנייתה, ושתלך לכפרות, וברכה שוב כי הגשם נחלש במהירות, והפך לזרזיף דק-דק שהמעיל שוב הצליח להגן עליה מפניו כשמיהרה לחזור הביתה.

היא רשמה לעצמה על המקרר שיש לקנות מטריה חדשה במקום ההיא שאבדה, אבל ביומיים הבאים המשיך להיות סגרירי וקר ולכן לא הוציאה אפילו לא את קצה אפה מהבית. וכשהתבהר שמחה לצאת לסיבוב בשמש, ועברה בסופר כי עוד מעט ויגמר לה החלב, וקנתה חלה לשבת וגם בורקסים ורוגלך מתוקים, לנכדים, כשיבואו. ואחרי ששילמה נזכרה לשאול את כרמלה הקופאית אולי במקרה מצאו מטריה אבודה שנשכחה לפני כמה ימים, נדמה לה שאולי השאירה אותה כאן, בטעות, באחת מהסלסלות, כי היא אף פעם לא משתמשת בעגלה, היא לא קונה הרבה בבת אחת. אבל כרמלה לא ידעה ולא שמעה ולא נתקלה בשום מטריה כחלחלה אבודה. לא נורא, כרמלה, לא נורא, עלתה לי גרושים, אקנה עוד אחת. הנה, יש סטנד ליד הכניסה, האירה כרמלה את עיניה, שתיים בחמישים! אבל כבר שילמתי, לא נורא, בפעם הבאה, הבטיחה וידעה שהיא לא תשלם כזה מחיר מופקע.

כשהחל שבוע חדש ומזג האוויר היה נוח ובהיר, גם אם מעט קריר, החליטה שאחרי שתעבור בקופת החולים ותעשה את הבדיקות שכבר דחתה שבועיים, תכנס אצל הרצל ותפנק את עצמה בעיתון 'לאישה' ואז גם תקנה מטריה חדשה, שתהיה לה לימים הגשומים כי החורף עוד היה רחוק מלהסתיים. הפעם תקנה כבר שתיים, החליטה, שתיים-בעשרים! בקופת החולים עצרה קודם כל אצל המזכירה של ד"ר יפת, כי ההפניה לבדיקות כבר עברה את התאריך, והמזכירה  האירה לה פניה, ועוד לפני שמיהרה אל תוך חדרה של הד"ר שתוסיף חתימה מחודשת, שלפה מטריה כחלחלה - נראה לי שזה שלך! ששכחת את זה פה בפעם הקודמת! איזו שמחה מרגשת של איחוד מחדש זו היתה ...

אבל זו היתה בהחלט שמחה מוקדמת, כי אחרי שמצאו לה סוף סוף וריד והקיזו לה דם, ואחרי שהגיעה להרצל ובחרה עיתון לאישה וגם חבילת טושים קטנה - שיהיה לנכדים במה לצייר כשיבואו, ועמדה לשלם, וחייכה לעצמה שאין צורך לקנות מטריות כי הכחלחלה חזרה אליה, הכחלחלה?! פתאום הבינה שהמטריה שוב אינה ברשותה. היא לקחה אותה מידי המזכירה הרפואית .... היא אחזה בה בחדר ההמתנה של המעבדה בקופת החולים ... היא הניחה אותה על הריצפה, ליד הכיסא, כשהושיטה ידה ווורידיה אל האחות ... ושם כנראה היא נשארה ... ומה הסיכוי שמישהו שם לב וידע שהיא שלה ויעשה מעשה המזכירה הרפואית הנחמדה ויחזיר לה אותה?! "הרצל, תביא לי גם שתי מטריות אדומות, מהאלה שבעשר, במילא הן חד פעמיות ..."

והרשומה הממולצת גם היא של תזזאטית, גם היא קצת ישנה, אך לא נס ליחה - "אומנות היומן החזותי" - אהבתי את תאור תהליך העבודה היצירתי!

מטריה

מיומנו של מפתח תוכנה בתפוז

כל פעם שהתלונות האין סופיות של המשתמשים שלנו מצליחות להוציא ממני אנחה כבדה ולפעמים גם מכה לשולחן עם אגרוף קפוץ, אומרים לי להרגע ומזכירים לי שהמשתמשים הם הלקוחות שלנו ושהלקוח תמיד צודק, גם כשהוא לא, וכל הבולשיט הזה. אבל האמת היא שהמשתמשים שלנו באמת שעברו כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב, והם קוטרים חסרי בושה וכפויי טובה!

לא מאמינים? בואו אתן לכם דוגמא, ודווקא לא מהזמן האחרון. עבור הדוגמא בואו נחזור קצת-הרבה אחורה בזמן, לימים שלפני החלפת השרתים האחרונה (כן, היו זמנים כאלה! מה, אתם לא זוכרים? או לא רוצים לזכור?? או דווקא מתגעגעים לזמנים ההם? אז תרשו לי להזכיר לכם שגם אז היו תקלות והיו לא מעט תלונות ... למשל ...). בשלב מסויים משתמשים התחילו להתלונן שיש איזושהי בעיה עם הוספת תגובות לרשומות בבלוגיה. לטענתם, הם היו מנסים להוסיף תגובה והמערכת היתה נתקעת ולא קולטת את התגובה. או-אז הם היו כותבים שוב תגובה (יען כי המשתמשים היקרים שלנו עקביים ועקשנים) ואז לפתע גם התגובה הראשונית היתה צצה, וכך הושארה תגובה כפולה. ראשית, הרשו לי לציין שהתקשתי להבין על מה הם מתלוננים: הרי שתי התגובות נשמרו והוצגו בסופו של דבר, וזה מה שקובע, או כמו שאומרים אצלינו בעגה המקצועית - המערכת מתפקדת בהתאם לציפיות. שנית - וכאן אני חושף סקופ וסוד מקצועי, מהשמורים ביותר בבלוגיה - הדבר נעשה בצורה מכוונת. כן. כן. אל תהיו כל כך מופתעים ... מה שהמשתמשים חוו כתקלה מעצבנת, שהרסה להם, לדיבריהם, את חוויית המשתמש, היה למעשה פיטצ'ר (כלומר, רכיב תוכנה) חדש, שפיתחנו בבלוגיה, והשקענו בו לא מעט משאבים בזמן וכסף (שהלוא ידוע שזמן זה כסף), ערכנו לו איפיון מסודר לפי דרישות ופיתחנו קוד ואם היה לנו עוד קצת זמן (וכסף) היינו אפילו מבצעים בדיקות בהתאם לדרישות איכות התוכנה הקפדניות ביותר. בכל מקרה הקוד החדש שפותח עבד, כאמור, בהתאם לציפיות, והיינו בטוחים שהמשתמשים יהיו מרוצים מאד! תבינו, מה כל בלוגר מהשורה רוצה? כמה שיותר כניסות לבלוג שלו וכמה שיותר תגובות לכל רשומה שהוא (או היא) מפרסמים. אז סידרנו לבלוגרים שעל כל תגובה יקבלו שתי תגובות, וכך הכפלנו את כמות התגובות המתקבלות! אבל הם, לא משנה מה עושים עבורם, תמיד-תמיד-תמיד באים בטענות. שום דבר לא טוב להם ..

ומה בקשר להחלפת השרתים - רוצים לדבר על זה? בבקשה: מה הבעיה הכי בוערת וכואבת בבלוגיה? שמנויים לא מקבלים הודעות על רשומות חדשות, נכון? אז שתדעו לכם שזה נעשה במכוון. לא מאמינים? אבל זה ככה! שמעתם שעופר D לקח הפסקה מהבלוגיה בדיוק לפני שהמעבר נעשה, נכון? וזה לא סתם בלוגר, אלא עופר - שרבים מהבלוגיסטים וגם מאנשי תפוז מכירים באופן אישי, וישבנו וחשבנו שאנחנו מתארים לנו שעופר לא הסיר את המנוי שלו לכל הבלוגים שאליהם היה מנוי (וזו כמות אדירה של בלוגים!), אתם יודעים כמה הודעות כאלה יצטברו ויחכו לו כשיחליט (אם יחליט..) לחזור?! אפילו אם יחזור, נניח, תוך שבועיים, מדובר בכמות חומר אדירה שאפילו לעופר היעיל אין סיכוי להתגבר עליה! וזה עוד המקרה הטוב ... במקרה הרע, עופר עלול להכנע ברגע של חולשה ולהכנס לבדוק אילו רשומות חדשות התפרסמו בבלוגיה, ובשניה - כל מאמציו להתנתקות וגמילה ירדו לטימיון. היה לנו ברור שאנחנו לא ניתן לדבר כזה לקרות בשום פנים ואופן, ןלא ניתן לכך יד או רגל או פתח, גם במחיר שיתוק הבלוגיה כולה! כל כותבי הבלוגיה (או לפחות רובם) הם חברים (ואפילו חברים טובים) של עופר, אז אם נחשוף בפניהם את הסיבה האמיתית לתקלות - אולי יגלו, ולו רק הפעם, הבנה, ואולי אפילו נזכה למעט הערכה, שאנחנו, מפתחי אתר תפוז, כל כך ראויים לה!

דילברט

עומדת בתור באופן עצמוני

לא, זו ממש לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בתופעה הזו: בלב הסופר ההומה מקונים בבוקר יום שישי, עומדת בתור אחת העגלות לגמרי לבדה, לגמרי בעצמה. עגלה מלאה עד חציה בכל טוב הדרוש למשפחה בעלת גודל ממוצע, מחכה בסבלנות, ולא נדחפת, אחרי אישה מטופחת בגיל העמידה ולפני זוג עם פעוט שיושב במושב המיוחד של עגלה אחרת. כבר יצא לי לראות עגלות חכמות שכאלה, שמחכות בתור באופן עצמוני - לא פעם, לא פעמיים, ואפילו לא שלוש (וגם לא ארבע וחמש, אבל למה לייגע?) ובכל פעם כזו, אני תוהה מחדש על התופעה המופלאה: נתחיל מזה שאם העגלה הגיעה עד הלום, היא היתה חייבת, קודם כל, להשתחרר בדרך כלשהי מטור העגלות שאליו בטח היתה קשורה מלכתחילה. אני מתארת אותה עומדת שם, מחוצה בין שתיים מאחיותיה, לחוצה עד כדי קושי בנשימה, עוקבת אחרי הקונים הרבים של סוף השבוע, שמחלצים עגלה אחת אחרי השניה, והיא סופרת ומחשבת את קיצה לאחור: עוד שבע עגלות יגיע תורי, עוד שש, חמש, ... שיט, מחזירים אחת לטור, עכשיו זה חזר להיות עוד שש ... עוד שבע ... באמצע הבוקר שחררו סופסוף את החברה שלה שעמדה לפניה, ושקצת הסריחה, בנוסף לכל צרות, כי מישהו השאיר בתוכה שאריות של תפוח אכוּל שהתחיל להרקב. עכשיו אפשר לנשום קצת יותר בקלות, ורק מטבע קטן של חמישה ש"ח עומד בינה לבין חופש מוחלט! האם היא משנוררת אותו כקבצנית מעוברי אורח, או שאולי היא מחכה לקונה תמים שישלשל מטבע לחור שלה, ואז, בדיוק אחרי שיחלץ אותה מתוך אחותה העומדת אחריה, היא תברח ממנו, לסיבוב משלה בסופר, שיסתיים בעמידה בתור של הקופה הסמוכה לזו המהירה?

ועוד תהיה: איך עגלה משוחררת שכזו בוחרת לה קופה - האם גם היא מנסה לחשב היכן ילך לה הכי מהר, ע"פ אורכו של התור, היעילות שמפגינה הקופאית, וזהותם של העומדים בתור (עם עדיפות לזוגות שמחלקים ביניהם את העבודה: אחד מעמיס על המסוע, והשני (או השניה) אורז את המצרכים בתוך שקיות הניילון וממשיך בכך כשהראשון עוסק בתשלום החשבון). האם היא בעלת ניסיון מספיק כדי לדעת שכל החישובים האלה הם למעשה מיותרים, כי מרפי עובד גם בימי שישי בבוקר והוא תמיד, אבל תמיד, מנצח?

דקות ארוכות אני תוהה על העגלה העצמאית - לפחות ככה עובר קצת-יותר-מהר הזמן שאני מבזבזת על התור. שוב אני מוכיחה את עצמי שמי שלא טורח לערוך את כל הקניות ולא לשכוח דבר ביום חמישי, יעמוד בתורים האין סופיים ביום שישי, ומעסיקה את עצמי בלהגניב מבטים לתכולה של עגלות הקונים האחרים וגם אל הקונים ממש, ואפילו מצותתת לשיחותיהם (במידה והן מתנהלות בשפה שאותה אני מבינה). בינתיים מסתבר שהעגלה העצמאית לא באמת שונה מאילו שפגשתי בעבר, כי הנה התור בכל זאת מראה סמנים שהוא זז קצת, הגברת המטופחת מתקדמת ונוצר פער בינה לבין העגלה המעניינת. הזוג הצעיר שאחריה נבוך - לפחות הצלע הנשית שלו, כי הבחור מעיף מבטים חטופים סביב, ומחליט לנסות לעקוף אותה, אבל אישתו שולחת יד תקיפה ועוצרת בעדו. לא יפה לנצל חולשות של אחרים, והיא דוחפת קלות את העגלה המשוחררת כדי לעזור לה לשמור על מקומה, ואז מקדמת את עגלתה שלה. ועוד קצת אחר כך מגיע גבר מבוגר, כזה שיכול להיות סבא לילדים שלי, ובידיו שתי תבניות ביצים, חמאה ומרגרינה שהוא מניח בתוך העגלה שעוררה את סקרנותי. מי אמר שכבר אין אנשים טובים באמצע הדרך? הנה, הוא עוזר לעגלה מסכנה לערוך קניות! הרי אין לה ידיים, וגם אם היא מסוגלת להתגלגל בין המדפים והטורים, לא תוכל להעמיס דבר על עצמה בעצמה.

בסוף אותו צדיק עזר לה גם עם התשלום. הוא אפילו וידא שלא מרמים אותה, ושתקבל את כל ההטבות שמגיעות ע"פ המבצעים: הקופאית טענה שאחד פלוס אחד זה רק על מוצרי הכביסה, ושנוזל לריצפה לא נכלל בדיל, אבל הוא התעקש ואילץ אותה לקרוא לאחראית, ובכלל לא היה אכפת לו שהוא מעכב את כל התור. האחראית חזרה על דברי הקופאית, ואחרי דין ודברים לא קצר, הבין הסבא הצדיק שזה לא ילך ודרש שיבטלו לו (כלומר, לעגלה) את הנוזל לריצפה, אבל המפתח הדרוש כדי לבצע ביטול לא היה בידי האחראית, והלכו לחפש אותו, ורק כשחזרו אפשר היה להמשיך לערוך את החשבון.

הוא הגדיל לעשות והקשיב בסבלנות לכל המבצעים שהציעה הקופאית בסוף החשבון, אולי אחד יתאים לצרכים ולכיס של גב' עגלת הקניות. אבל היא לא השמיעה קול, ולכן לא נותר היה אלא לפרש זאת כסרוב לכל הרשימה הארוכה.  ובסוף-בסוף, הוא אפילו שילם בשבילה, מה שגרם לי לתהות אם אולי מדובר כאן ברקע רומנטי ממש, שצריך להטריד את אשתו. הוא שילם בתלושים, ואז סיים לארוז הכל בניילונים, כמו שצריך, וכשפנה ללכת, עצרה אותו הקופאית ובישרה שאחרי שממשה את כל התלושים שהגיש לה, עדיין חסרים מאה ועשרים ושלושה ש"ח ותשעים ותשע אגורות. האדון הרים את משקפיו מעל עיניו וסקר למשך שניות ארוכות את החשבון הסופי שהגישה לידיו, כלא מאמין - כנראה שהעגלה עלתה לו הרבה מעבר למה שציפה (ובאותו שלב זה דווקא שימח אותי: אולי זה ילמד אותו לקח והוא יפסיק לעשות טובות לעגלות ולעכב תורים שלמים בלי להניד עפעף?!). בתנועה איטית במיוחד הוא מצא את הארנק בכיס האחורי ולאחר חיפוש מקיף שלף כרטיס אשראי כדי לשלם את היתרה, ובא לציון, ולתור של קופה מספר שמונה, גואל!

עצמאית בשטח

במפעל הממתקים רעש מהומה

הרעיון לתמונה - באדיבות א.

בשעה 9:17, בדיוק באמצע התה השני של הבוקר, חשכו עיניו של מנכ"ל המפעל "מתקתק": צג המחשב הבהב באורות אדומים בוהקים, והשמיע רעשים צורמים המתריעים על כשל רב מערכתי באיכות הממתקים, שיצאו באותם רגעים ממש מפס היצור. בעוד התה החם מדי נתקע לו בגרון והוא משתנק, הזעיק המנהל למשרדו את ראש אגף אבטחת האיכות של המפעל.

אהובית הגיעה מיד, מתנשפת מהריצה במדרגות, וברגע שנכנסה הכריזה שהיא מקווה שהעניין באמת דחוף כפי שהוא טוען, כי היא בדיוק היתה בדרכה לישיבה חשובה אחרת. היא היתה לבושה במיני המפורסם שלה, איתו הופיעה לעבודה בימי החורף הקרירים כמו גם בקיץ, וסוודר אנגורה אדום ועבה בעל מחשוף נדיב. העקבים הוסיפו לה עוד כעשרה סנטימטרים, כך שאפשר להגיד שהיא הצליחה לעבור בגבורה את המטר ושישים. היא ניסתה למצמץ בעיניה, כהרגלה, כדי להדגיש את ריסיה שהיתה בטוחה שהן ארוכות, אבל פניה נפלו למראה מסך המחשב שהציג המנכ"ל אל מול עיניה.

"איך זה יכול להיות?" התפלאה, תוך שהיא לוקחת פיקוד על העכבר והמקלדת, לוחצת פה ומקלידה שם, והלסת התחתונה שלה הולכת ונופלת מטה-מטה, ומאיימת להגיע לריצפה.

"יש לך איזשהו הסבר למה שקורה פה?" שאל המנכ"ל לאחר שאיבד את שארית סבלנותו.

"הם השתגעו לגמרי! מה הם עשו פה?"

"מי?"

"פועלי הייצור כמובן!" פסקה, והמנכ"ל הרגיש דה-ז'ה-וו: במפעל המתקתק זה הרי קורה פעם בשבוע לפחות ...

שחורי, המנהל של פס הייצור, נכנס לחדר בדיוק באותו השלב. "אנחנו השתגענו?" פתח עיני עגל ופנה למנהל "אתה רואה? כמה פעמים דיברנו על זה? החבר'ה שלה מוצאים כביכול תקלות, על ימין ועל שמאל, ומדווחים מיד, בלי לשאול או לבדוק!"
"נו, באמת!" אהובית עמדה עם ידיים על המותניים, ונראה שנרגעה מהלחץ הראשוני.

"באמת. באמת. מה זה הדבר הזה?" עכשיו שחורי היה זה שהזיז את העכבר, תקתק במקלדת והזיע.

"טוב, אני רוצה שתפתרו את זה בינכם, תייצבו את העניינים כי ככה אי אפשר ותחזרו לעדכן אותי תוך עשר דקות"

אהובית התעלמה מהאמירה האחרונה, חטפה משחורי את עמדתו ליד המחשב והחלה להקריא:

הוופלים - לא מתוקים מספיק.

לעוגיות - יש טעם לוואי.

והשוקולד - איבד מטעמו לגמרי.

אתה מצפה שלא נדווח על זה? פנתה לשחורי. איך אפשר?

"זה ממש מוזר." פסק שחורי "אני ארד לבדוק את העניין לעומק ..."

שעה וחצי וכמה וכמה טלפונים בהולים מהמנכ"ל אחר כך, הם נפגשו לישיבת סטטוס דחופה, באותו המקום. שחורי הביא איתו את חכמון - הוותיק בעובדי הייצור, ולצידה של אהובית עמד עזרא עוזרה הנאמן. גם מהנדס המזון הראשי הצטרף, ו ... "מה היא עושה כאן?" תבעה אהובית לדעת כשהיא מפנה אצבע כלפי הדיאטנית של המפעל. "אני זימנתי אותה לכאן" ענה שחורי "מסתבר שכל התקלות נובעות מההוראה שלה להחליף את הסוכר הלבן בסוכר חום."

"זה נעשה בהוראה מפורשת של דורין מיחסי הציבור." דיווחה הדיאטנית "היא ביקשה להפוך את המוצרים שלנו לבריאים יותר. זה קשור איכשהו למיתוג החדש שלנו, אם הבנתי נכון." מהרה לסייג "האמת היא שלא ממש התעמקתי בזה, פשוט עשיתי מה שדורין ביקשה."

"נו, באמת!" קראה זהבית, "וזה אמור להסביר את הקילקול בכל אחד מהממתקים שלנו?"

"בדיוק ככה! זה מסביר ה-כל" קבע שחורי.

"איך בדיוק?" תבעה אהובית לדעת, וברור היה שגם המנכ"ל ישמח לקבל הסבר ממצא.

"חכמון, תסביר בבקשה!" העביר אליו שחורי את רשות הדיבור. חכמון כחכך בגרונו לפני ששקע בהסבר טכני למדי שאחריו התקשו הנוכחים לעקוב, לבסוף קטע אותו שחורי וביקש לסכם: סוכר חום פחות מתוק מסוכר לבן. לכן, ברגע שהופסק השימוש בסוכר לבן והוחלף בסוכר חום - בהתאם לבקשת הדיאטנית, הדגיש - אבדו כל ממתקי "מתקתק" את מתיקותם.

"בהתאם לבקשת מחלקת יחסי הציבור!" התערבה הדיאטנית וביקשה לתקן את הרושם שעלול היה, אולי, להיווצר.

"אז למה דורין מיחסי הציבור עדיין לא כאן!" רטן המנכ"ל, ואחרי שקרא לה בכריזה ביקש לדעת "אז מה אתם מציעים, בעצם?"

"שיחזירו את המזון בדיוק לאותו ההרכב נכון לאתמול בבוקר!" מיהרה מתוקית לתבוע.

"לנו אין בעיה עם זה." הצהיר שחורי "אבל אנחנו זקוקים לאישור הדאטנית ולאישורו של מהנדס המזון."

"מה יש לך להגיד, באמת?" נזכר המנכ"ל שהנוכח הכי-בכיר-אחריו בחדר טרם פצה את פיו.

"הם החליפו את הסוכר בלי ליידע אותי." הצהיר המהנדס.

"אבל דיברנו על זה כבר חמישים אלף פעם!" המנכ"ל נראה כמי שעוד רגע יתחיל למרוט את שערותיו, בעודו פונה לשחורי "לא משנים הרכב מזון ללא אישור של המהנדס!"

"כן ..." שחורי גמגם "אבל כשאמרתי את זה אתמול לדורין, היא טענה שזה דחוף ושאתה אישרת ויהיה בסדר! נכון דורין?" פנה אל הבחורה המתנשפת שבדיוק נכנסה לחדר. דורין בקשה להבין במה מדובר, וכשקיבלה מיד עדכון תמציתי פחות או יותר שניתן בשלושה קולות: המנכ"ל מנה את העובדות, אהובית הפנתה אצבע מאשימה כלפי שחורי ורמזה גם לכיוון הדיאטנית, ושחורי ניסה להבהיר לכולם שלאהובית אין כל מושג על מה שהיא מדברת.

"אני מעולם לא ביקשתי שיפסיקו את השימוש בסוכר לבן!" קבעה דורין "כל מה שביקשתי היה להפוך את ממתקי המתקתק לבריאים יותר, ושימו לב ש'יותר' זה לא אומר שהם צריכים להיות ממש בריאים, רק פחות מזיקים ממה שהיו וממה שמייצרים המתחרים."

המנכ"ל מחה זעה ופנה אל שחורי "מה אתה מתכוון לעשות כדי לתקן את התקלה החמורה שקרתה כאן?"

"אני יכול להחזיר את ההרכב המקורי עד שהדיאטנית תחליט על גישה מתוקנת." השיב.

"זה מקובל עליך?" ביקש המנכ"ל את דעתו של המהנדס, אשר נתן את הסכמתו להצעה.

"ואתן" - פנה אל דורין והדיאטנית - "יש לכן עד סוף היום להציע הרכב חדש שיענה על דרישות המיתוג ויקבל את אישורו של המהנדס."

"רק שיקחו בחשבון שגם עם המיתוג החדש, ממתקי המתקתק חייבים להשאר מתוקים" מלמל חכמון מתחת לאף ואיש לא הקשיב לו ממילא.

אחרי שכולם החלו להתפזר ביקשה אהובית משחורי להשאר עוד רגע, בעוד היא מדווחת למנכ"ל שיש תקלה מדאיגה נוספת שהתגלתה: המסטיקים איבדו את  טעמם!

פס ייצור

בעלת הצימר - מונולוג

אנשים מתקשרים ועוד לפני שמתחילים לשאול על המחיר והתנאים, תוהים על השם - "הרפת". מז'תומרת? כאילו - זה לא ברור מאליו? היתה פה רפת קודם, שחיסלנו ובנינו את הצימרים במקומה. שישה: שניים זוגיים והשאר גדולים יותר - למשפחות. האמת שחשבנו שילך יותר טוב. היה נראה שיש ביקוש ומקום לכולם. השכנים ממול קוראים לעצמם "בפרדס" ע"ש הפרדס שחוסל, מאחורינו יש את "מקום בלב" של משפחת ברלב, ובקצה הרחוב את "הגן הקסום". חשבנו שאנשים יתחילו לבוא וישמעו עלינו מפה לאוזן, וכמובן שמי שיגיע ירצה לחזור לפעם שניה, שלישית ורביעית. אנחנו נקבל את כולם בזרועות פתוחות לארוח כיד המלך. אבל הזמנים קשים, בעיקר עם החיזבאללה מעבר לגדר. לפחות לקראת פסח החלה התעוררות. אמנם מלי מה"פרדס" התרברבה, כששאלתי אותה, שאצלם פסח סגור לפחות איזה חצי שנה מראש, אבל הנה, גם אצלינו, שבועיים לפני ליל הסדר, סגרנו על הבקתה האחרונה. כבר מזמן שלא היתה לנו כזו תפוסה - מלאה.

עם האורחים צריך להיות קשוחים, ועם אלה שמגיעים בפסח במיוחד. ככה אמרתי למוט'קה, בעלי. צריך להגיד להם שלא יגיעו לפני השעה שלוש כי הבקתות לא יהיו מוכנות עדיין, אבל לא דקה אחרי ארבע כי גם לנו יש סדר להגיע אליו וגם אנחנו צריכים להתארגן.  בכלל, אנחנו שוקלים עכשיו להפוך את כל היחידות לזוגיות וזהו. משפחות זה נורא. באים שני הורים עם שניים-שלושה ילדים, האמא והאבא מבלים בויכוח מתמיד מי ישגיח על הילדים, כשכל אחד מהם טוען, במידה רבה של צדק, שהוא בחופש. בסוף שניהם מתיישבים עם הרגליים למעלה וקוראים עיתון, בעוד הילדים חופרים בגינה, מעבירים את כל האבנים שלה לתוך הצימר, משחקים בארגז חול ולא מכסים אותו בברזנט ששומר עליו מפני הצרכים שהחתולה אוהבת לעשות בו, ומרעישים ככה ששומעים אותם לא רק עד הבית שלנו אלא בכל רחבי הכפר והעמק כולו.

הפעם החלטתי להיות קשוחה איתם מההתחלה, שיבינו עם מי יש להם עסק. ברבע לשלוש התקשרתי להזכיר להם שיש להם בדיוק עוד שעה להגיע. הם הגיעו תוך עשר דקות. מוקדם מדי, אמרתי, לכו תעשו סיבוב ותחזרו עוד חמישים דקה. אבל אמרת שאפשר להגיע החל משלוש, התקטננו. אנחנו עדיין מכינים לכם את כל ההפתעות, הבטחתי, יהיה שווה לכם לחכות ולצפות, השתדלתי להשמע מסתורית. כשהגיעו ערכתי להם את התדרוך הרגיל: לא להשאיר דלתות פתוחות, כי הברחשים נכנסים, דבר שאינו עניין גדול לכאורה, אבל האורחים נוטים להרוג אותם דווקא על הקירות, ולהשאיר סימנים לא אסטטיים בלשון המעטה, ואנחנו בדיוק סיידנו לפני שנתיים - לא חבל?! מאותה הסיבה לא כדאי להדליק אור אלא אם מוכרחים. מז'תומרת? חבר'ה, בחייכם, תשתחררו, אתם בחופש! חושך זה הרבה יותר רומנטי! אז מה אם זאת חופשה משפחתית וכולכם ישנים בחדר אחד? אז כבר אין רומנטיקה?! תעשו לי טובה.

מגבות? כן, אני מיד קופצת להביא. מגבת לכל שני ילדים. מז'תומרת זה לא מספיק? לא קראתם בטופס ההרשמה - הייתם אמורים להביא מגבות בעצמכם! שאני אכבס?! - - מגבת לרגליים? גברת, איפה את חושבת שאת נמצאת, בבית? אם לא הבאת משלך - את יכולה להשתמש בסמרטוט הריצפה, אבל שלא תהפכי לי את אחת המגבות שלי למגבת לרגליים, כן?! אצלינו הגיינה זה במקום הראשון. ואפרופו - בנוסף לסחבה לריצפה יש כאן מטאטא, דלי ומגב, שאני בהחלט מצפה שתעשו בהם שימוש. ילדים זה דבר מלכלך, ואני אשמח לקבל את הבקתה בחזרה לפחות במצב שבו אתם מקבלים אותה,  ורצוי אף טוב ממנו, במיוחד אם תרצו שנאפשר לכם לבוא להתארח אצלינו שוב, בחופשת הקיץ למשל.

אחר כך שלחתי אליהם את מוט'קה שיסביר שהמזגן מקולקל ויבוא טכנאי לתקן ממש ברגע שיתאפשר - כלומר, אחרי החג, נראה אותם משיגים משהו שמוכן להגיע קודם. והכיריים - כן, כמו שהם רואים, באמת יש כיריים במטבח, כמו שהבטחנו, רק שאי אפשר להשתמש בהם כי בלון הגז בדיוק נגמר. ולא, הם לא יוכלו לבשל אצלי בבית, כי אנחנו שומרים כשרות ושבת, ולא בבקתות האחרות, כי אי אפשר להטריד את מנוחת האורחים שלנו רק בגלל שלהם נגמר פתאום בלון הגז.

איך שראיתי אותם, אמרתי למוט'קה שאם הם בני תרבות וישמרו לנו על הצימר אז שמי אינו שור'קה. ובאמת היו להם רק טענות: המצעים קרועים, המזרונים בלויים, הרצפה מזוהמת (לפחות היו מסתפקים בלומר שהיא סתם מלוכלכת!), אין אף קישוט על הקיר. אמרתי להם שיש שישה ערוצי ילדים בטלוויזיה, שיושיבו אותם מולה, יקשיבו לשקט המופר מדי פעם על ידי מוזיקה דרמטית מדי וכמה יריות, ויגידו לי תודה!

אבל השיא היה עם הנמלים. בערב אני שומעת פתאום זעקות שבר. מסתבר שנכנסו שתי נמלים לבקר בבקתה. הרגעתי את האורחת והסברתי לה שככה זה כשגרים על הקרקע, גם אצלי בבית נכנסים חרקים ואין מה לעשות. היא טענה שיש לה גדוד שלם בפנים ושכל השיש שחור. נכנסתי וחשכו עיני. לא יודעת מה האנשים האלה אכלו ולכלכו שמשך את כל הנמלים דווקא למטבח שלהם. יכול מאד להיות שהם בכלל הביאו אותן איתם כל הדרך מרמת גן, ועכשיו הם באים אלינו בטענות! שאלתי אם שמו לב מהיכן הן נכנסות, ובלית ברירה הבאתי את הפליט הזול, שאני שומרת במיוחד למקרים כאלה - למרות שהם אף פעם לא קורים - ורססתי קצת, רק כדי לסתום להם את הפה.

בבוקר הפינוי שמתי שעון לחמש וחצי בבוקר, והתקשרתי לתזכר אותם שעליהם להתפנות עד אחת עשרה-אפס-אפס בדיוק ורצוי מאד שיותר משעה אחת קודם. הזכרתי להם שוב את לוח הזמנים גם כעבור שעתיים וגם כעבור ארבע שעות. החצופים עוד ישבו לאכול בוקר על הדשא! ברבע לאחת עשרה הם הגיעו לסגור חשבון, לא מצאו לעצמם זמן טוב יותר -  בדיוק הייתי במקלחת ומוט'קה יצא לריצת הבוקר שלו. אמרתי לקטנה שלי, ריחנית, שתגיד להם לחכות במרפסת ושלא תעז להציע להם אפילו כוס מים. כשיצאתי אליהם באחת עשרה ועשרים, הם טענו שהם כבר באיחור לאיזה מפגש משפחתי שקבעו. הבהרתי להם שהם חייבים לי עוד מאתיים שקל, כי כמו שכתוב בטופס ההזמנה זה עשרה ש"ח לכל דקה איחור. הם שלמו כמעט בלי להתווכח והתפנו. נראה אם יעזו לחזור אלינו בקיץ. התאיילנדים המסכנים שלנו היו צריכים לרוקן אחריהם את הפחים, לשטוף את הבקתה ולהחזיר את כל שני הכסאות למקומם, כי ההם לא עשו זאת. ממש ברבריות לשמה.

ברפת