אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.

מה נשתנה הפסח הזה

הרהורים על (איך עבר) ליל הסדר - זה גם השרביט החם

 

הפסח הזה, של תשפ"ו – בעיצומה של שאגת הארי – איננו כשאר הפסחים. הוא מזכיר במשהו את החגים של ימי הקורונה, ואולי אף מתעלה עליהם. השנה כל הקלפים נטרפו. אחרי שסיימנו את הוויכוח התמידי של עם-איזה-צד-עושים, נדרשנו לגלות גמישות ויצירתיות, ולהתאים את התוכניות למצב. הפעם לא מדובר רק בגודל הסלון שיכיל שולחן לכל המוזמנים, אלא גם במרחב מוגן קרוב, נגיש, ורחב מספיק עבור כולם.

פתרונות יצירתיים לא חסרים: סדרים שהועתקו למיקום אחר, חגיגות שעברו לשעות היום, הרכבים שהשתנו ברגע האחרון – ואפילו כאלה שהחליטו לפסוח השנה לחלוטין על עריכת הסדר.

מכולם ריגש אותי במיוחד תיעוד של סדר שנערך בקצה השני של העולם – בקונטיקט, ארצות הברית. סרטון קצר, בן פחות מדקה, שעין זרה עלולה לפספס את משמעותו, ואת מה (ומי) שלא רואים בו.

שלח לנו אותו י., חבר ילדות של הוריי. בתחילתו הוא מתעד את ראשית הערב, בביתו המרווח: שולחן ערוך ממתין ל-18 חוגגים שיתיישבו אליו לעריכת הסדר כהלכתו. ברקע נשמעים קולות האורחים, בליל של אנגלית ועברית. המצלמה חולפת ביניהם: בעלת הבית מסבירה משהו מנהלתי, אחותי וגיסי משוחחים עם זוג נוסף, ושני אחייניי עומדים בסמוך, לבושים חגיגית.

אחותי, שחיה בניו יורק, נוהגת לעשות את החגים עם החברים שמזמן הפכו משפחה – גם אם זה אומר שעתיים נסיעה לכל כיוון. ואני מביטה בתמונות החגיגיות, ולא יכולה שלא לחשוב, בשמץ של קנאה, על הדרך שלהם אל ליל הסדר: ארוכה, אבל שקטה ובטוחה, ללא איום של אזעקות וטילים. וטוב שכך. והלוואי עלינו.

ובבית של י. ואשתו ש. אין ממ"ד – ואין בו כל צורך. שם אפשר להסב לשולחן בלי לחשב מראש כמה זמן ייקח להגיע למרחב מוגן, ובלי למהר להספיק ולאכול לפני שתישמע אזעקה.

אבל גם שם, באמריקה הרחוקה, התוכניות השתבשו. הפעם אחותי ובני ביתה היו אמורים להיות בכלל באתר נופש, יחד עם משפחתה של אחותי השנייה. אלא שהטיסה מישראל בוטלה. עוד קודם הבינו שהחופשה בסכנה, וביטלו את המלון שהזמינו יחד.

ועוד לא רואים בסרטון את ט. – בתם של י. ו-ש. – שעלתה לארץ זמן קצר לפני השביעי באוקטובר, ונוהגת לחזור הביתה לחגים. הפעם גם היא נתקעה כאן. לא עזרו הקשרים, לא ההסברים ולא התחינות. אז סביב השולחן ישבו הבנים של י., הכלה והנכדים. אבל ט. חסרה הפעם. והאחיינית שתמיד נרדמת בסוף על ברכיה, תאלץ להתרפק על מישהו אחר.

הסרטון ששלח י. נקטע באיבו – רגע אחרי שכולם התיישבו לשולחן, ולפני שהחל לשאת את הנאום המסורתי שלו. את המשך הסדר אני יכולה רק לדמיין. אבל נדמה לי שאני יודעת איך הוא הסתיים – בתפילה קטנה: לשנה הבאה עם ט. – ועם תקווה שעוד הרבה לפני כן, נזכה כולנו לשוב לשגרה שלווה ובטוחה.

שאגת הארי - שוחרר ב- 28 לפברואר ...

 

"שוב מלחמה" זה גם השרביט החם

בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" -  הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הקודמת.

מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו, ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים, ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי הביקורת.

אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני –  ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.

בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי – "בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!". אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה, המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם אומרים?

 

 

 

דבר הממ"ד

ונעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי, בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.

אז הוא מוסר ככה –

כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני המשפחה כמעט מחצית משעות היום.

חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל (תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות – ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים, שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור להיות בחדר ארונות!".

עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו –  אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת טוב שכך – שיעבוד גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?" נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".

ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר, מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו למי-יודע-כמה ימים. המקלחת התחילה מתייפחת כמו ילדה בת שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.

אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (רק אתמול נדחסו כאן עוד שלושה אורחים שלמים. איך? שישה בעמידה ואחד בישיבה!) (אבל האמת שאני די מוחמא ונהנה להיות סופר שימושי, רק שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)

זה רק ספורט ... או שלא?

 

https://il.lovepik.com/image-380564234/gym-clipart-girl-lifting-weights-in-fitness-gym-vector-elbow.html 

נכתב בהשראת השרביט החם.

את חמישים שנות חיי הראשונות העברתי באמונה שאני בלתי ספוטיבית בעליל. הפעילות היחידה שלא גרמה לי סבל הייתה הליכה, וגם בה לא התמדתי. האליבי המושלם שלי הוא נכותי: שיתוק מוחין. מצבי אמנם טוב, יחסית - אני מתפקדת באופן עצמאי ואף הולכת מרחקים - אבל הגידים קצרים, הגמישות מוגבלת, שיווי המשקל רעוע ואני די איטית. כך, עוד מימי בית הספר היסודי, המקצוע השנוא עלי ביותר היה ספורט (ביחד עם שיעורי מלאכת היד). יכולותיי המוגבלות היו מקור לבושה, תסכול ואף סבל - כשכל ניסיון ריצה, ולו הקל ביותר, הסתיים בכאב חד בצד הגוף.

רק בתקופה אחת ומיוחדת בחיי הצלחתי להתמיד באמת בפעילות גופנית: במהלך ההריון של בכורי. אז הקפדתי על שיעורי יוגה שבועיים, ובין לבין יצאתי להליכות מספר ימים בשבוע. קיוויתי שזה יהיה המתכון המנצח ללידה טובה וקלה, ואכן כך היה — עם או בלי קשר לספורט. אבל מיד אחר כך חזרתי לסורי, מלבד ההליכות, שבהן התמדתי לאורך כל חצי השנה של חופשת הלידה, בעודי דוחפת את התינוק בעגלה.

אבל המפנה האמיתי בעלילה התרחש רק אחרי שנים, מיד בסיום הסגר הראשון של הקורונה: כשעדיין עבדנו מהבית, ונחסכה לי שעה ויותר של נסיעה בפקקים – נגמרו התירוצים. אבא שלי דחק בי במשך תקופה ארוכה להצטרף אליו לאימוני הכוח וה-טי.אר.אקס, אבל אני הייתי מטופלת בילדים קטנים ולא מצאתי זמן לכך. עם סיום הסגר הצטרפתי לראשונה לסשנים עם המאמנת הפרטית – שבכלל אני הייתי זו ששידכה בינה לבין אבא שלי, אבל זה כבר לסיפור אחר...

כשפגשתי את מ. המאמנת לראשונה, הזהרתי אותה שמעולם לא התאמנתי. זה לא ממש עשה עליה רושם. במקצוענותה, ידעה לבנות לי תוכנית הדרגתית, שאתגרה בלי לתסכל. אנחנו נפגשות בהתמדה פעם בשבוע, ופעמיים נוספות אני מתאמנת לבד – חוזרת ומתרגלת את אותם התרגילים ש-מ. מציגה לי, על המרפסת הגדולה של ההורים. שם יש לי את כל הציוד הדרוש: מזרנים, משקולות, חבלים ועוד. בהדרגה, הצלחתי להגיע להישגים גדולים יותר ויותר. עכשיו כל מתיחה היא הזדמנות להגיע עד קצה גבול היכולת שלי, שנפרץ שוב ושוב. ומקפיצות בודדות בלבד בדילגית הגעתי לכשלושים קפיצות רציפות ואלגנטיות. למדתי לאמץ את הספורט כעוד אתגר באוסף האתגרים המלווים אותי לאורך בחיי, והוכחתי שוב – בעיקר לעצמי – שעם ההתמדה מגיעות התוצאות.

אני אף פעם לא אהיה ספורטאית אולימפית, ואפילו לא פרא-אולימפית. אבל הספורט ללא ספק משפר את איכות חיי ואף מחזק באופן דרמתי את שיווי המשקל שלי. לאחרונה נפלתי ונחבלתי. ברור לי שללא האימונים והעבודה על השרירים, לא הייתי מצליחה לבלום את עצמי, והפגיעה היתה כנראה קשה הרבה יותר.

עם הזמן, הפכה הפעילות הגופנית ממקור לסבל ולבושה למשהו שגורם לא מעט הנאה, תחושת מסוגלות ואף מקור לגאווה. המאמנת מ. טוענת שממש מתאים לי להתאמן ושקשה לתאר שהייתי "בטטת ספה" רוב חיי. יכול מאד להיות שהיא קצת מגזימה, אבל זה בדיוק העידוד שעוזר לי להמשיך ולהתמיד אפילו בתקופות בהן יותר קשה ומשעמם. והאמת היא שנכון להיום גם לי כבר קשה לדמיין את עצמי לבלי האימונים ...

השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את רוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.