אני והאגו ... או - אגו, אגו טריפ ומה שביניהם

"אז מה, זה הכל עניין של אגו?" שאל אותי כשהבין את אכזבתי. שוב לא קודמתי. שוב העדיפו אחר על פני: יותר צעיר, פחות מנוסה, יותר ייצוגי ובעל ידע פחוּת. שוב נשלחתי לסוף התור, ואולי תורי לא יגיע אף פעם, אולי זה מה שמנסים לרמוז לי, כשפתאום האפשרות שאני מתפחת ומתחזקת אגו נזקפים לחובתי. האם אגו היא מילה גסה? האם יתכן שהפכתי, ללא משים, לאגו-מניאקית, ויצאתי, תיקי על גב, לאגו טריפ?

התחנה הראשונה והמתחייבת היא ביקור חוזר על ספת הפסיכו-אנליטיקן פרויד, שהבחין בין האיד, לאגו ולסופר-אגו כשלושת המרכיבים של הנפש. האיד מייצג את הדחפים הראשוניים והאינסטיקטים שאיתם אנחנו נולדים. הוא מסתפק בבסיסי ובמועט - תחושת שובע, שתיה לרוויה, מנוחה מספקת, טמפרטורה נעימה - אבל מתקשה לדחות סיפוקים. הסופר אגו מתפתח ככל שהילד גדל, מתבגר ולומד שקיים בחוץ עולם שלם, שיש עוד אנשים מלבדו וגם להם יש צרכים. הסופר אגו מייצג את המוסר והמצפון. הוא הג'ימיני קריקט של כל אחד מאיתנו, אשר מאפשר להתחשב באחרים תוך דחיית סיפוקים. והאגו הוא מה שבין שניהם - מי שמתווח ומאזן בין ה-"מגיע לי, ורק לי, ה-כ-ל - כאן, עכשיו ומיד" לבין המציאות שבה קיימים גם אנשים אחרים שכל אחד מהם משוכנע, ממש באותה מידה, שגם לו (ורק לו) מגיע, ולא סתם אלא כאן, עכשיו ומיד! האגו יודע לאזן בין הצרכים שלי לצרכי האחר - לפעמים שלי גוברים ולעיתים אלה של האחר דורשים התחשבות מיוחדת או מיידית. האגו מבין שאם אנסה לאהוב את רעי (כמעט) כמוני, יש סיכוי טוב שגם הוא, בתורו, יבוא לקראתי ויוכל להיווצר שיתוף פעולה וזוג או קבוצה או חברה יתהוו לכלל שלם העולה בהרבה על סך כל חלקיו. 

מי הייתי ללא האגו שלי, עצרתי בתחנה נוספת, לתהות. מן הסתם, לא הייתי אני, הייתי משהי אחרת. אולי אגו-מניאקית, שלא רואה ממטר, מנופחת מחשיבות עצמית, סוגדת לעצמי וסבורה שאף אחד לא משתווה לקצה הציפורן של האצבע הקטנה בכף רגלי. ואולי דווקא הייתי אלטרואיסטית, מוכנה להקריב את טובתי האישית ואפילו את חיי למען מטרה נעלה, א-לה טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצינו" (אמר או לא אמר?). האם יתכן שאם הייתי מוותרת על האגו שלי הייתי מגיעה להשגים שעבורם עמלתי במשך שנים ארוכות - השכלה שנרכשה בדם, יזע ודמעות, ניסיון שנבנה במשך שעות ארוכות שמצטברות לכדי ימים, חודשים ושנים? הרי זה האגו שלא הסתפק בלהיות סתם עוד אחת שממלאת את חובתה וחוזרת הביתה בשלום, שביקש יותר מרכישת מקצוע שיאפשר השתכרות ו"קיום בכבוד", שכמעט תבע להצטיין, להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, לצאת מעורי לעיתים, כדי ללכת עוד קצת, עוד מייל אחד נוסף. האם ההנהלה במקום העבודה היתה מעוניינת להעסיק אנשים חסרי אגו? על פניה זו אפשרות מפתה בהחלט. אנשים, כנמלים עמלות, יעבדו בחריצות ללא הרף וללא ציפיה להכרה ותגמול הולמים. האם באמת יש אנשים כאלה? שבתנאים האלה ישיכו לתת מעצמם לאורך זמן ללא תמורה? אני בספק.

עדיין צריך לשים לב שבזמן שמטפחים את האגו, הוא אינו גדל למימדים מפלצתיים עד כדי התהוות של אגו מניאק אשר מטה את הכף לטובת אני ואפסי עוד. אנשים בעלי אגו מנופח יתר על המידה, בטוחים שהם צודקים תמיד ומתקשים להיות קשובים לאחרים, ללמוד מהם ולהמשיך ולהתפתח - אישית ומקצועית. עם אגו מאנייקים קשה ולא נעים לעבוד, ועל עובדים כאלה האירגון בהחלט יכול לשקול לוותר.

לכן, בסופו של יום (ושל דרך) החלטתי להשאיר איתי את האגו שלי, ורק לשמור אליו שלא יגדל ויתנפח יותר מדי ...

ואתם - איך אתם חיים אם האגו שלכם? (אם יש לכם אחד?)


ג'ימיני קריקט (Jiminy Cricket)

בחירתה של אם עובדת

כמעט ברגע שהתיישבתי, ראיתי את הכתובת על הלוח המחיק: ממוסגרות בתוך ציור של לב, נכתבו המילים "אמא, אני יודע שאת עובדת בשבילינו". ציור וחתימה של ילד שביקר את אמא בעבודה, והשאיר אחריו בדיוק את מה שציפתה ממנו.

תמונת המשפחה שלהם עלתה מיד בעיני רוחי: האם שעובדת שעות מטורפות, יוצאת מן המשרד כשכבר חושך, ובהגיעה הביתה, אם יש לה מזל, היא מספיקה לנשק את הילדים ללילה טוב לפני שהם נרדמים. במהלך היום הילדים במסגרות, בצהרונים, עם בייבי סיטר, ואם יש להם מזל, עם סבא-סבתא, ויום אחד של אמא ועוד יום של אבא. כשהם נשברים הם מתקשרים לנייד של אמא. "מתי את באה כבר?" הם דורשים לדעת "נו כבר, תבואי!", והנדנוד הזה לא מפסיק גם כשהיא איתם "אבל אמא של X תמיד נמצאת!" הם קובעים, והיא מסבירה שבגלל זה בדיוק ל-X לא קנו אופניים חדשות, והוא גר בחדר קטנטן שהוא חולק עם אחותו התינוקת, ו-X לא יסע עם הוריו לחו"ל בקיץ, כי הרי בשביל מה היא עובדת כל כך קשה אם לא בשביל לתת להם כל מה שרק יוכלו לבקש?

ישבתי מולה, בתוקף תפקידה כאחראית על ניוד כוח האדם, בחברה בת כמה אלפי עובדים. מעל לשבוע לקח לי להשיג חצי שעה מזמנה, כדי שאוכל להסביר לה שבתום שנתיים, מיציתי את עצמי בפרוייקט הנוכחי, או, אם לנקוט בשפה קצת פחות פוליטקלי קורקט, נמאס לי סופית לאכול את החרא והמרורים שראש הצוות שלי מאכיל אותי, ואני מוכנה לתת הזדמנות למנהל אחר, שיעשה מן הסתם את אותו הדבר, בניואנס כזה או אחר. אבל אני מחפשת מקום מעניין, הבהרתי לה, עם אתגר ועבודה בחזית הטכנולוגית. לא שכחתי למכור את עצמי כמיטב יכולתי, כולל רקע, ניסיון והישגים. 

את נשואה? ילדים? - היא התעניינה מיד אחר כך - מה עם נסיעות לחו"ל, את מוכנה?

אה ... אז יש טבעת. וילד קטן בבית (אין צורך להסגיר שהיד עוד נטויה, מצד שני זה בטח שקוף). לא. נסיעות - לא מתאים לי. וכן, שכחתי לציין שאני עובדת במשרה חלקית - רק 41 שעות בשבוע. בארבע אחר הצהריים אני מתעקשת להפיל את העט ולרוץ הביתה, לבן שלי. שעות נוספות אני עושה רק אם ממש אין ברירה, ורק אחרי שהילד מסיים את היום ואבא שלו משכיב אותו לישון.

טוב שאמרת, - היא אומרת ורושמת הערה במחברת שלה. - כל אחד עושה את הבחירה שלו. - היא מוסיפה כשעיניה חוזרות אלי.

אכן. כל אחד עושה את הבחירה.

היא בחרה להמשיך ולעשות קריירה, להשקיע את מירב זמנה ומרצה בעבודה. להרוויח טוב יחסית למי שסיימה, מן הסתם, "מדעי החברה" וללמד את ילדיה שבזכות השעות הרבות שבהן היא מחוץ לבית, יש להם חיי רווחה, ולכן אל להם להתלונן על חסרונה הפיזי בבית.

אני, לעומתה, בחרתי לעצור. לשים את האמהות לפני הקריירה, ולראשונה בחיי להסתפק בלעשות פחות מהטוב ביותר עבור העיסוק המקצועי שלי. אני מרוויחה לא רע, ומספיקה לבלות כל אחר-צהריים עם הילד שלי. די לחזות בו מנסה לאלץ אותי לסגור את המחשב כאשר אני מתחברת מהבית לעבודה - לרגל משבר קטן-גדול שם - על חשבון הזמן שלו איתי, כדי להבין עד כמה הוא זקוק לא רק לנוכחות שלי אלא גם לתשומת הלבי.

הרבה נכתב על  "שיחרורה" של האישה - האם זה טוב לנו, הנשים; האם זה רע; האם לא-נורא. לכל אחת מאיתנו ניתנה הזכות לחיות בזמנים בהם באפשרותינו לבחור מהו המינון הנכון, לדעתינו, בין הבית לחוץ, בין המשפחה ליחיד(ה). אני מסתכלת על שתי נקודות הקיצון - האמהות שעובדות משרה מלאה פלוס, מתחרות בעולם הגברי כשוות בין שווים, והאמהות המאמינות בחינוך ביתי, שלא רק שהן אמהות במשרה מלאה, אלא גם אינן שולחות את ילדיהן למערכת החינוך, ומאמינות שהן, ורק הן, מסוגלות להעניק לילדים את כל אשר דרוש. אני מכבדת את אלו וגם אלו. אני לומדת משתי הגישות, גם על דרך החיוב וגם על דרך השלילה, מודעת ליתרונות ולחסרונות של כל אחת מהן. אני עצמי נמצאת אי-שם, היכן שהוא על הסקלה, בין שתי נקודות הקיצון, כמו רוב-רובן של האמהות, בוחנת באופן מתמיד את הצרכים של ילדי ושלי, ומנסה לאזן כמיטב יכולתי.

"כל אחד עושה את הבחירה שלו" היא אמרה לי.

"איש באמונתו יחיה" היא אימרה שעל ברכיה חינוכו אותי הורי.

במקרה הטוב, כל אחת מאיתנו בוחרת לכבד את הדרך בה בחרה השניה. אבל להבין זו את זו - לא נוכל.

צבע הכסף

"ככה זה, החברה משלמת לנו משכורות גבוהות, ובתמורה מצפים שניתן את מה שצריך" אומר ראש הצוות שלי – עיניו טרוטות אחרי ליל שימורים שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה: משבר קטן שהשאיר אותו במשרד. הוא צעיר ממני – בסוף העשור השלישי לחייו. יש לו אישה, ועוד יהיה לו ילד (או שניים או שלושה). שנינו עובדים בחברת היי-טק.

"כלוב הזהב" היא מטבע הלשון השחוקה המתארת את מקום העבודה שלנו. המקום שבו אנחנו מבלים את מרבית שעות הערות, ולפעמים את מרבית השעות, נקודה. אנחנו יותר בחברת הקולגות שלנו – לטוב ולרע – מאשר עם יקירינו: בן או בת הזוג, ילדים, משפחה וחברים. וכל זה כדי לשלם את המשכנתא? כדי לקנות בגדים יפים, בהם נאה להופיע למשרד? כדי לשלם על חופשות, שהן קרן האור היחידה, לפעמים, בימי עבודה ארוכים ולחוצים?

הקלישאה אומרת, שהדברים החשובים באמת אינם נקנים בכסף: זמן באיכות ובכמות עם יקירינו, כאמור, בריאות, סיפוק והרגשה של ערך עצמי. זה שזו קלישאה לא הופך אותה ללא נכונה!

אז הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף? עבור הפועלים בנמל אין ספק שזה כך. ואני – מחפשת גם עניין, מימוש עצמי, תחושת סיפוק. האם אני מחפשת אותם במקום הנכון?לאחרונה מתחזקים סימני השאלה, ועדיין לא מצאתי את התשובות שבסופן אוכל לשים סימני קריאה. אבל אם באמת משלמים לנו כל כך הרבה כסף עבור גודל האחריות, מה זה אומר על המטפלת של הבן שלי שמרוויחה לשעה פחות מחצי ממני? האם האחריות לשלומו הפיזי והנפשי של בני הפעוט היא פחותה, ובשיעור כה גדול, מהאחריות שאני נושאת לרווחים של בעליהן הפרטיים של חברת ההיי-טק, רווחים הנמדדים במאות מליוני דולרים?