הילד שלנו. בינתיים.

 

ילד-נער יושב על ההדום מול הטלוויזיה בסלון. בידיו הוא אוחז בשלט של הפיפא, אצבעותיו נעות במרץ, גופו נטוי קדימה בדריכות ומבטו נתון לשחקנים שמתרוצצים על המסך. מדי פעם נפלטת ממנו קריאת התפעלות או אכזבה. כך תפסתי אותו לפני כמה חודשים, בתנוחה אופיינית. החורף היה אז בעיצומו, והוא גרב גרביים עבות - תחליף לנעלי הבית שאותן הוא מסרב לנעול. היה משהו ביתי כל כך ופרטי במראה הזה, עד שהייתי חייבת לבקש את רשותו ולצלם (מהגב, כמובן שרק מהגב).

 אז זו היתה רק הפוגה קצרצרה מהלימודים האינטנסיביים לקראת הבגרויות. בימינו כיתה י״א היא העמוסה ביותר. אחרי שצלח אותה בהצטיינות יתרה, י״ב אמורה להיות כמעט טיול בפארק. עכשיו כשיצא לחופש הגדול האחרון שלו, הזמן החופשי כמעט ואינו מוגבל. יש שפע של פנאי לפיפא, לחברים, לשיעורי הנהיגה, לשחמט ולשחיה. ואפילו לעבודות מזדמנות פה ושם. לא שחסר לו כסף. ״אבל הניסיון, אמא!״ הוא מכריז ונהנה לרכוש עוד מיומנות: תפעול קופה רושמת.

אני שוב מוצאת את עצמי מביטה בו, בהתפעלות, גאווה והמון אהבה. זה הילד שלי, הבן הקטן. בפניו אני עוד יכולה לראות - לפעמים - את התמימות הילדותית בין זיפיי הזקן. מתי הספיק לגדול כל כך ואיך חלפו השנים. תאריך הגיוס הטנטטיבי כבר נקבע: תחילת אוגוסט בשנה הבאה. הוא עוד יזוז, כך אני מקווה. יהיו מיונים ומבדקים וימי גיבוש…. הילד בכלל לא מעוניין להיות לוחם. מעדיף יומיות. כנראה שלא רע לו בבית. והוא עתיר כישורים וכישרונות, אבל כלל לא בטוח שהצבא מעוניין בהם. הצבא זקוק ללוחמים. בדחיפות. אחרת - כך אומרים - יקרוס אל עצמו ממש בקרוב. הילד שלי - על אף הפרופיל שאינו 97 – עלול להפוך לבשר תותחים. הלב מתכווץ והבטן מתהפכת רק מהמחשבה.

והילד שלי המוצלח - כל האפשרויות פתוחות בפניו, כל עוד ישרוד בשלום את השירות הצבאי. כך אני אומרת לאבא שלו, והוא עצמו שומע, מרים ראשו מהמשחק. אצבעותיו קופאות באמצע התנועה: ״די, אמא. נו, די,״ הוא מבקש כמעט בתחינה ״תפסיקי. שלא תעשי לי נאחס!״

יום הולדת יש רק פעם בשנה - המשך החגיגות

התמונה מהרשת

אז אחרי ש-ש. חיכה וציפה שיום ההולדת שלו סוף סוף יגיע, וכבר כמעט התייאש וחשב שזה לא יקרה לעולם, הגיע היום הגדול, בדיוק כפי שהבטחנו שיגיע, באמצע ובשיא החורף: בחוץ השתוללה סופה, שכמו היומולדת מתרחשת רק פעם בשנה, אם בכלל, והגשם ירד ללא הפוגה, שלג כיסה את ירושליים, הרמה ושאר המקומות הגבוהים. בבוקר שבו נערכה המסיבה בגן מצאתי את עצמי מתרוצצת מאה פעם (בערך) בין המכונית לגן, בעוד המטריה הגדולה של אבא משתדלת לסוכך עלי ועל כל הטוב שהבאתי מפני הגשם השוטף - העוגה, החטיפים, הקרמבואים וההפתעות, כולם הגיעו לבסיסם בשלום, שלמים ויבשים (פחות או יותר). ורק ילד אחד לבוש במיטב בגדיו, מוקף בחבריו, עקב אחרי המתרחש וביקש ללחוש לי באוזן ש-"אני לא יודע מה קורה לי, אמא, חם לי וקר לי ואז שוב חם" וכדי לבסס את טענתו ביקש ללבוש ולפשוט את המעיל האפור, חליפות. "אתה מתרגש!" בשרתי לו בצהלה, מבקשת לשכנע שזה בעצם חלק מכל הכיף. "עוד מעט הגננת תתחיל בחגיגה, ואתה הולך להנות ממש! כבר החלטת את מי תזמין לשבת לידך?" סוגיה קשה עבור מי שצריך לבחור שני חברים טובים, רק שניים, ואילו הוא מונה באצבעותיו כמעט עשרה ילדים וטוען שכל אחד ואחד מהם אהוב עליו במיוחד!

כשחזר הביתה, תחת גשם שוטף וברוח שאיימה לחטוף את המטריה, בישר לי שהזמין שלושה חברים: את דן, ואת אייל וגם את רותם - כי את רותם אף אחד אף פעם לא מזמין ...זהו ש. כזה מקסים.

החגיגות המשיכו בימים ובשבועות הבאים: חגגנו אצל סבתא אחת ואז אצל השניה. אצל כל סבתא היו עוגה ונרות לכבות ומתנות בעטיפות מרשרשות ש-ש. מיהר לפתוח ברגע שהתאפשר לו, כדי לגלות שעוד משחק או ספר התווסף לאוסף האין סופי שכבר יש לו בבית. אבל המתח היה עדיין בעיצומו: מתי, מתי, סוף-כל-סוף יגיע היום למסיבה אחר הצהריים עם דן, שבה כל ילדי הגן יגיעו לבושים יפה-יפה ויביאו כל אחד מתנה אחרת "הם יביאו מתנה אחת לי ואחת לדן, נכון, אמא?" ביקש לוודא.

בסוף-בסוף, סוף-כל-סוף הגיע יום המסיבה. ש. הלך לגן ואנחנו התרוצצנו לקנות ולהכין את כל מה שאי אפשר מראש: העוגה, הכיבוד למבוגרים, והאוכל שישביע את תיאבון הילדים. אחר הצהריים המוקדמים מצאו אותנו נרגשים וממהרים להתלבש במיטב המחלצות, להגיע בזמן למשחקיה ולפרוס את כל הטוב שהכנו לפני שיגיעו האורחים. בינתיים ערכו ש. ודן הכרות עם המפעילה ועשו חזרות על הקסמים שלימדה אותם. בסופו של דבר כולם נהנו עם המפעילה המקסימה ומהכיבוד, גם המילדים וגם המבוגרים, ובעיקר, כמובן, שני חתני יום ההולדת, אני בטוחה בזה, רק שאני לא כל כך זוכרת ... הייתי כל כך עסוקה בלדאוג לארח את כולם, לוודא שיודעים היכן הקפה ואיפה השירותים, שהפשטידות מוגשות בטמפרטורה הנכונה, ושכל הרגעים החשובים מתועדים במצלמה: ש. ודן עושים קסמים ע"פ הנחיית המפעילה, ש. רוקד עם נועה היפה, העוגה בשלמותה, העוגה עם נרות דולקים עליה, ו-ש. מכבה את הנרות, לא לפני שעצם את עיניו והביע משאלה שאסור לגלות, אחרת היא לא תתגשם .... 

בסיום החגיגה לא נותר לנו אלא להודות על ההחלטה הנבונה לערוך אותה במשחקיה, שם, תמורת תשלום לא-כל-כך-סימלי (אבל שווה!), אפשר להשאיר את כל הבלגן והלכלוך מאחורינו ושמישהו אחר יתמודד וינקה את מה שצונמי הילדים השאיר מאחוריו. אנחנו רק היינו צריכים לסחוב איתנו את צרור המתנות הגדול, שלא היה מבייש שום סנטה קלאוס. בבית, הילד העייף מהיום הארוך והמרגש עדיין התעקש לפתוח את המתנות, את כ-ל המתנות, אחת-אחת, בעצמו ובמו ידיו, ואבוי אם אחיו הגדול יציע לעזור לו בקריעה של אחת או שתיים מהעטיפות. לא! רק הוא! לבד! והוא לא עייף בכלל. כל מה שאמא הצליחה להעלים אלה כמה מתנות כפולות וספרים שעותקים אחרים שלהם כבר מפארים את ספריית הילדים שלנו, וטוב שצפתה את הנולד, ומראש פינתה מהארון כמה וכמה משחקים ישנים, שכבר לא תואמים את הגיל או שסתם אינם מוצלחים - להוציא ישנים מפני החדשים הרבים שהגיעו. וכשהסתיים טקס פתיחת המתנות (ורק אז) הסכים ש. להתקלח-ולמיטה. הוא נפל שדוד, נרדם כמעט לפני שראשו נגע בכר.

ובכך תם סופית ורשמית פסטיבל חגיגות הארבע לפרוץ ה-ש. אפילו הילד הפנים את הסופיות של העניין. עובדה - למחרת כשהשכים קום, כולו טעון במרץ מחודש, חיוך מרוצה ממאורעות יום אתמול עדיין משוך על שפתיו (היה שווה את כל הטרחה והמאמץ, ללא ספק), מיהר לשאול שאלה ראשונה על הבוקר: "אז מתי כבר יהיה לי יומולדת חמש??"!


ו ... הרשו לי להצטרף לראשונה למנהג ההמלצה על רשומה בבלוג אחר: "כולנו יהודים?" בבלוג "העורב שבדרך" של tweedle dee שהוא בלוג מומלץ באופן כללי. ברשומה המדוברת tweedle dee עוסק בשאלת הזהות היהודית לעומת האזרחות הישראלית. הוא אינו מתיימר לספק תשובות מוחלטות לשאלות הוותיקות והמורכבות, אבל עצם העיסוק בנושא נראה לי חשוב (וזורק אותי ישר בחזרה לשיעורי החברה בבית הספר). נראה שהשבוע הרשומה הזו, האקטואלית תמיד, רלוונטית באופן מיוחד.

.

יום הולדת יש רק פעם בשנה...

את הרשומה הזו התחלתי לכתוב בדיוק לפני שנתיים כש-ש. חגג ארבע. הייתי אז בעיצומו של משבר כתיבה בבלוג, ומשום מה לא פירסמתי גם את הרשומה הזו, שנקראת לי כעת ראויה ביותר. החודש מלאו ל-ש. שש, והוא ללא ספק בוגר בהרבה ממה שהיה כשהיה צעיר בשני שליש מגילו כעת. אבל ההתרגשות לקראת ובעת יום ההולדת, בעיצומו של החורף ולעיתים בעיצומה של סערה של ממש - נותרה כשהיתה. לכן אני מרשה לעצמי לפרסם כעת את מה שכתבתי אז עם תיקונים ותוספות מתבקשים.

כשחגגנו לו שנה, בחוג משפחתי-מורחב, ל-ש. לא היה מושג על מה המהומה.

כשחגגנו שנתיים במתכונת דומה - הוא נהנה מתשומת הלב.

בחגיגות גיל שלוש היה מרוצה במיוחד כשהגיע תורו, הפעם סבתא אפתה את העוגה שהוא אוהב, במיוחד בשבילו, והוא זה שכיבה את הנרות (עם עזרה קלה מאמא), וכל בני הדודים קנו לו מתנות, ציירו ציורים וכתבו ברכות, ואפילו שרו שירים ופצחו בריקודים, והכל כדי לשמח את ילד יום ההולדת - כלומר אותו.

קצת אחר כך התחילו חברים מהגן לחגוג ימי הולדת של גיל ארבע. כי ככה זה כשאתה יליד ינואר: או שנידונת להיות הגדול ביותר בקבוצת הגיל שלך, או - כמו במקרה של ש. - בין הקטנים. מעבר למסיבות יום ההולדת בגן, הזמינו רבים מבני הארבע את כל החברים לחגוג איתם גם אחר הצהריים: במשחקיה או בבית ולעיתים באיזה פארק, עם מפעיל (לרוב מפעילה), פיצה או נקנקיות בלחמניה וטרופית כמובן.

"ומתי יהיה לי כבר יום הולדת?" העלה ש. מהר מאד את השאלה המתבקשת לסדר היום.

ענינו שהוא נולד בחורף. שנחגוג לו בחורף, שיש עוד המון המון זמן עד אז, וקודם יעבור הקיץ, ויהיה חופש מהגן, ואז יתחיל ללכת לגן חדש, ויהיו חגים, ונחגוג לאחיו הגדול יום הולדת, והחורף יגיע וירדו גשמים, ואז ורק אז יהיה ש. סוף סוף בן ארבע ואנחנו נחגוג לו עם עוגה, וחברים והמון מתנות.

ואכן הקיץ נגמר, ו-ש. התחיל לפקוד את גן העירייה הסמוך לבית, וגם שם המשיכו חברים לחגוג את ימי ההולדת, גם בגן וגם אחר הצהריים, בבית.

"אוף!!!" ש. הפך חסר סבלנות ממש "מתי יהיה לי יום הולדת???"

הסברנו שקודם יגיע יום ההולדת של אחיו ואחר כך של הבן דוד ורק אחר כך, בינואר, באמצע החורף הקר והגשום (יש לקוות) יגיע גם יום ההולדת שלו.

ואכן, שבוע אחרי יום ההולדת של בן הדוד ירד הגשם הראשון. ש. שמח מאד: "אני אוהב גשם!" הכריז ודרש לצאת החוצה ולטבול את מגפיו החדשים בשלוליות. "עכשיו יהיה לי יום הולדת!" הכריז. "נכון אבא?" חיפש אישור. "יש גשם, וחורף ולי יש יומולדת בחורף!" לכו תסבירו שעדיין עליו להמתין חודשיים שלמים עד למועד המיוחל.

אבל זה היה זמן טוב להתחיל ולברר על מקומות ומפעילים לימי הולדת, כדי להקדים ולשריין תאריך לפני שיתפס על ידי אחרים. מי היה מאמין שמילדה לא מקובלת אגדל ואצמח להיות אמא של ש. החברותי: ארבע אמהות שונות פנו בבקשה לחלוק איתנו את יום ההולדת והוצאותיו, אחרי וועדת קבלה מיוחדת, בחרנו באחד מהחברים הטובים להיות שותף שווה במסיבה. כשנסגרנו סוף סוף על עצמינו, על מקום ועל מפעילה, יכולנו לבשר לילד שאין לו בכלל מה לדאוג, אמא ואבא כבר סדרו לחגוג לו יום הולדת במשחקיה ביחד עם דן. לו יכל, היה הילד מכין טבלת יאוש עד ליום ההולדת שהוא כל כך מחכה לו וגם מצפה לו. אבל, כאמור, רק עכשיו יחגוג ארבע. מעקב אחרי ימים ושבועות הוא עדיין מעבר לכוחותיו, שהחלו כלים.
שבועיים לפני התאריך הרשמי והחגיגה בגן וכמעט חודש לפני החגיגה במשחקייה הכריז ש.: "כבר אף פעם, אף פעם, לא יהיה לי יום הולדת!" הרגעתי אותו, והסברתי בהגיון שלכל אחד ואחד יש יום הולדת כל שנה, בדיוק פעם בשנה, וגם יום ההולדת שלו יגיע עוד מעט, הוא כבר מחכה ממש מעבר לפינה. "אבל אמא!" מחה "אני מחכה לו מהקיץ, והוא לא בא! כבר חורף, והוא לא בא!"

ואז, יום אחד, פתאום (או לא כל כך פתאום) הוא דווקא כן הגיע ובא: יום ההולדת הרשמי. כלומר, היום הזה בלוח שנה שבו לפני ארבע שנים, סמוך לחצות, על גבול היום הבא ממש, יצא ש. לאוויר העולם. רק שמעבר לעובדה המשמחת הזו, מדובר ביום חול רגיל לחלוטין של אמצע השבוע, עם קימה מזורזת בבוקר, וריצה אל הגן ובית הספר ומקומות העבודה .... "היום יום ההולדת שלי?" תהה ש. באכזבה תוך שהוא משחיל יד בת ארבע בדיוק לשרוול הסווטשרט ומרכיב את משקפיו "והולכים היום לגן?" כדי להמתיק את הגלולה המרה חזרתי הביתה עם ארבעה בלוני הליום ועוד אחד - גדול - לשנה הבאה. "ומה עם כיסא יומולדת?!" תהה ילד היום-הולדת, ועזר לי לקשט את מקומו הקבוע במטבח בבלונים שהבאתי ובכל הסרטים הצבעוניים שמצאנו בבית. בינתיים נאפתה בתנור העוגה למסיבה שתארך למחרת בגן, ובחוץ השתוללה סופה, שכמו היומולדת מתרחשת רק פעם בשנה, אם בכלל, וששיחקה לידינו כדי לקיים במלאו את מה שהבטחנו חודשים ארוכים כל כך: ש. חוגג יומולדת בשיא החורף, כשממש קפוא בחוץ והגשם יורד ללא הפוגה, ושלג מכסה את ירושליים, הרמה ושאר המקומות הגבוהים ....

להמשך החגיגות ...

יום הולדת

שיחות עם ש: ברכות ראש השנה ומה עושים החיילים במשרדים ...

לקראת ראש השנה חזר ש. מהגן וסיפר שהכינו המון ברכות לקראת השנה החדשה. כשהתעניינתי אילו ברכות ברכו, התעקש להראות לי בפנטומימה:

עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!

ליטף את ראשי - שנה טובה!

הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.

ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.

שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?

בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.

אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!

כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!

אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!


מה עושים החיילים?

ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?

בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.

יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.

"טייסי קרב?" שאל הילד

"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."

"ומה עוד, אמא?"

מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.

"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"

חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"

"לא כל כך" השיב לי.

סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.

א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.