"אז מה, זה הכל עניין של אגו?" שאל אותי כשהבין את אכזבתי. שוב לא קודמתי. שוב העדיפו אחר על פני: יותר צעיר, פחות מנוסה, יותר ייצוגי ובעל ידע פחוּת. שוב נשלחתי לסוף התור, ואולי תורי לא יגיע אף פעם, אולי זה מה שמנסים לרמוז לי, כשפתאום האפשרות שאני מתפחת ומתחזקת אגו נזקפים לחובתי. האם אגו היא מילה גסה? האם יתכן שהפכתי, ללא משים, לאגו-מניאקית, ויצאתי, תיקי על גב, לאגו טריפ?
התחנה הראשונה והמתחייבת היא ביקור חוזר על ספת הפסיכו-אנליטיקן פרויד, שהבחין בין האיד, לאגו ולסופר-אגו כשלושת המרכיבים של הנפש. האיד מייצג את הדחפים הראשוניים והאינסטיקטים שאיתם אנחנו נולדים. הוא מסתפק בבסיסי ובמועט - תחושת שובע, שתיה לרוויה, מנוחה מספקת, טמפרטורה נעימה - אבל מתקשה לדחות סיפוקים. הסופר אגו מתפתח ככל שהילד גדל, מתבגר ולומד שקיים בחוץ עולם שלם, שיש עוד אנשים מלבדו וגם להם יש צרכים. הסופר אגו מייצג את המוסר והמצפון. הוא הג'ימיני קריקט של כל אחד מאיתנו, אשר מאפשר להתחשב באחרים תוך דחיית סיפוקים. והאגו הוא מה שבין שניהם - מי שמתווח ומאזן בין ה-"מגיע לי, ורק לי, ה-כ-ל - כאן, עכשיו ומיד" לבין המציאות שבה קיימים גם אנשים אחרים שכל אחד מהם משוכנע, ממש באותה מידה, שגם לו (ורק לו) מגיע, ולא סתם אלא כאן, עכשיו ומיד! האגו יודע לאזן בין הצרכים שלי לצרכי האחר - לפעמים שלי גוברים ולעיתים אלה של האחר דורשים התחשבות מיוחדת או מיידית. האגו מבין שאם אנסה לאהוב את רעי (כמעט) כמוני, יש סיכוי טוב שגם הוא, בתורו, יבוא לקראתי ויוכל להיווצר שיתוף פעולה וזוג או קבוצה או חברה יתהוו לכלל שלם העולה בהרבה על סך כל חלקיו.
מי הייתי ללא האגו שלי, עצרתי בתחנה נוספת, לתהות. מן הסתם, לא הייתי אני, הייתי משהי אחרת. אולי אגו-מניאקית, שלא רואה ממטר, מנופחת מחשיבות עצמית, סוגדת לעצמי וסבורה שאף אחד לא משתווה לקצה הציפורן של האצבע הקטנה בכף רגלי. ואולי דווקא הייתי אלטרואיסטית, מוכנה להקריב את טובתי האישית ואפילו את חיי למען מטרה נעלה, א-לה טרומפלדור ו"טוב למות בעד ארצינו" (אמר או לא אמר?). האם יתכן שאם הייתי מוותרת על האגו שלי הייתי מגיעה להשגים שעבורם עמלתי במשך שנים ארוכות - השכלה שנרכשה בדם, יזע ודמעות, ניסיון שנבנה במשך שעות ארוכות שמצטברות לכדי ימים, חודשים ושנים? הרי זה האגו שלא הסתפק בלהיות סתם עוד אחת שממלאת את חובתה וחוזרת הביתה בשלום, שביקש יותר מרכישת מקצוע שיאפשר השתכרות ו"קיום בכבוד", שכמעט תבע להצטיין, להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, לצאת מעורי לעיתים, כדי ללכת עוד קצת, עוד מייל אחד נוסף. האם ההנהלה במקום העבודה היתה מעוניינת להעסיק אנשים חסרי אגו? על פניה זו אפשרות מפתה בהחלט. אנשים, כנמלים עמלות, יעבדו בחריצות ללא הרף וללא ציפיה להכרה ותגמול הולמים. האם באמת יש אנשים כאלה? שבתנאים האלה ישיכו לתת מעצמם לאורך זמן ללא תמורה? אני בספק.
עדיין צריך לשים לב שבזמן שמטפחים את האגו, הוא אינו גדל למימדים מפלצתיים עד כדי התהוות של אגו מניאק אשר מטה את הכף לטובת אני ואפסי עוד. אנשים בעלי אגו מנופח יתר על המידה, בטוחים שהם צודקים תמיד ומתקשים להיות קשובים לאחרים, ללמוד מהם ולהמשיך ולהתפתח - אישית ומקצועית. עם אגו מאנייקים קשה ולא נעים לעבוד, ועל עובדים כאלה האירגון בהחלט יכול לשקול לוותר.
לכן, בסופו של יום (ושל דרך) החלטתי להשאיר איתי את האגו שלי, ורק לשמור אליו שלא יגדל ויתנפח יותר מדי ...
ואתם - איך אתם חיים אם האגו שלכם? (אם יש לכם אחד?)
ג'ימיני קריקט (Jiminy Cricket)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה