החיים בסיר לחץ

 או: תנו לי להוציא (קצת) קיטור

לו נקלע חייזר ממאדים לישראל של 2026, וביקש להבין את מצב האומה נכון לעכשיו, היה יכול להסתפק בלעלות על כביש, כל כביש. צפירות עצבניות תמיד היו, אבל הן הולכות ומקצינות ככל שהמצב הביטחוני מחמיר והשסע הפנימי מעמיק. עד שנדמה שצופרים עלי רק בגלל שאני מעיזה לתפוס מקום בכביש. ואפילו לא זה - עצם העובדה שאני בכלל נושמת היא חוצפה שאין כדוגמתה - פאאאפום פאאאפום, פאאאפום!

והנוהגים על שני גלגלים – אין חדש בהיותם פצצה מתקתקת שעשויה להתפרץ בכל רגע. כמו כלבים שנובחים בעוצמה שהיא תמיד ביחס הפוך לגודלם וחוזקם, כך ככל שיערבו לדו-גלגליים יותר סכנות, יהפכו הם עצמם לאגרסיביים יותר. נסו לעמוד בפקק בלי לחשב מרווח מספיק כדי לאפשר להם לעבור או לפחות להתפתל בדרכם אל ראש התור ותסתכנו לא רק בקללה עסיסית אלא גם בדפיקה עזה על פח מכוניתכם. ותגידו תודה שלא שלפו סכין וראו בכך עילה ללא פחות מניסיון לרצח.

 החיים בארץ מעולם לא היו שלווים ונוחים. ועדיין, במצב המתדרדר מיום ליום ומשעה לשעה, אפילו כדי לצאת בביטחה ממעלית צריך לא פחות מנס קטן. איכשהו הנכנסים ממהרים כל כך עד שאינם מסוגלים לעשות לך מקום, אפילו לא כדי שתפנה להם את המקום. וכך נתקעתי מול זוג נחוש במיוחד: הם לא נתנו לי לצאת אבל גם לא יכלו להכנס בפתח הצר שבו עמדתי. אם חשבו שהאסרטיביות (חלילה לא האגרסיביות) שלהם תחסוך להם כמה שניות - הרי ששכרם יצא בהפסדם.

 בסוף, איכשהו, ניווטתי את עצמי החוצה משם והצלחתי להגיע אל הסופר. הוא לא היה עמוס מדי - זקנה נרגנת שכמותי לא תסתכן ותערוך קניות בשעת השיא. אבל אפילו אז ... בחורה צעירה היתה עסוקה בלנהל שיחה טלפונית ולבחור עגבניות תוך כדי. בינתיים העגלה שלה עמדה לרוחב המעבר הצר ממילא, כמו היתה בריקדה בלתי ניתנת למעבר. אז הזזתי אותה והחנתי בצד - לטובת הקונים הבאים. ומכיוון שבעלת העגלה צעירה וזריזה ממני, המחזה חזר על עצמו גם ליד מקרר הגבינות וגם ליד הקצבייה. כשהיא עמדה שוב להפקיר את עגלתה וללכת לבדוק את תבניות הביצים, הספקתי לתפוס אותה בזמן.

״אפשר לעבור בבקשה?״ ביקשתי.

״אה, כן, בוודאי!״ עשתה לי מקום.

״ותשימי לב, בבקשה״ המשכתי ולא התאפקתי ״ את חוסמת את המעברים באופן עקבי!״

״מי? אני?״ התפלאה ״מה פתאום? ומתי בכלל נתקלת בי?״

לכו תסבירו לה שזה שהיא לא רואה אותי לא אומר שלא רואים לה.

אז לקחתי מרחק מכל זה, ובילינו שבוע באוסטריה. חוויתי רוגע, שלווה ושקט שהיו חסרים לי כל כך. אחריהם, הנחיתה בארץ לא היתה רכה בכלל. בתור התחלה, שלושה אנשים שונים העירו לי שעברתי לדבר בלחישה. האמת היא שבחו״ל לא רק שהשתדלנו להצניע את הדיבור בעברית, אלא גם התאמנו את עצמנו לווליום של השיחות מסביב. ואולי שם לא צריך לצעוק כמו פה, כי מוזיקת הרקע - במידה והיא קיימת בכלל - לא משתלטת על כל המרחב ומאפשרת לנהל שיחות בנחת. בזמן שכאן הרדיו של הירקנייה מנהל תחרות מתמדת עם הרמקול של בית הקפה הסמוך ובכלל לא ברור מי מנצח.

ואולי זו לא רק הזקנה שקפצה עלי, אלא כובד הצרות שהגיעו בצרורות והשכיחו מאיתנו את הדברים הבסיסיים ביותר: אנחנו לא לבד בעולם. יש עוד אנשים סביבנו. הם ממהרים, מותשים ומודאגים בדיוק כמונו, וגם הם רק רוצים לעבור עוד יום בשלום.

הילד שלנו. בינתיים.

 

ילד-נער יושב על ההדום מול הטלוויזיה בסלון. בידיו הוא אוחז בשלט של הפיפא, אצבעותיו נעות במרץ, גופו נטוי קדימה בדריכות ומבטו נתון לשחקנים שמתרוצצים על המסך. מדי פעם נפלטת ממנו קריאת התפעלות או אכזבה. כך תפסתי אותו לפני כמה חודשים, בתנוחה אופיינית. החורף היה אז בעיצומו, והוא גרב גרביים עבות - תחליף לנעלי הבית שאותן הוא מסרב לנעול. היה משהו ביתי כל כך ופרטי במראה הזה, עד שהייתי חייבת לבקש את רשותו ולצלם (מהגב, כמובן שרק מהגב).

 אז זו היתה רק הפוגה קצרצרה מהלימודים האינטנסיביים לקראת הבגרויות. בימינו כיתה י״א היא העמוסה ביותר. אחרי שצלח אותה בהצטיינות יתרה, י״ב אמורה להיות כמעט טיול בפארק. עכשיו כשיצא לחופש הגדול האחרון שלו, הזמן החופשי כמעט ואינו מוגבל. יש שפע של פנאי לפיפא, לחברים, לשיעורי הנהיגה, לשחמט ולשחיה. ואפילו לעבודות מזדמנות פה ושם. לא שחסר לו כסף. ״אבל הניסיון, אמא!״ הוא מכריז ונהנה לרכוש עוד מיומנות: תפעול קופה רושמת.

אני שוב מוצאת את עצמי מביטה בו, בהתפעלות, גאווה והמון אהבה. זה הילד שלי, הבן הקטן. בפניו אני עוד יכולה לראות - לפעמים - את התמימות הילדותית בין זיפיי הזקן. מתי הספיק לגדול כל כך ואיך חלפו השנים. תאריך הגיוס הטנטטיבי כבר נקבע: תחילת אוגוסט בשנה הבאה. הוא עוד יזוז, כך אני מקווה. יהיו מיונים ומבדקים וימי גיבוש…. הילד בכלל לא מעוניין להיות לוחם. מעדיף יומיות. כנראה שלא רע לו בבית. והוא עתיר כישורים וכישרונות, אבל כלל לא בטוח שהצבא מעוניין בהם. הצבא זקוק ללוחמים. בדחיפות. אחרת - כך אומרים - יקרוס אל עצמו ממש בקרוב. הילד שלי - על אף הפרופיל שאינו 97 – עלול להפוך לבשר תותחים. הלב מתכווץ והבטן מתהפכת רק מהמחשבה.

והילד שלי המוצלח - כל האפשרויות פתוחות בפניו, כל עוד ישרוד בשלום את השירות הצבאי. כך אני אומרת לאבא שלו, והוא עצמו שומע, מרים ראשו מהמשחק. אצבעותיו קופאות באמצע התנועה: ״די, אמא. נו, די,״ הוא מבקש כמעט בתחינה ״תפסיקי. שלא תעשי לי נאחס!״

החול יזכור

 הקשבה חוזרת לשירי הזיכרון המוכרים

"שירי יום הזיכרון הם הכי יפים" – כך נאנחה חברתי ק. כשעוד היינו נערות. וזה נכון. השירים הרגישים עם הלחנים השקטים פורטים על נימי הנפש. רבים מהם יוצא לי לשמוע שוב ושוב, גם בימי חול, ולא רק לרגל אסון נוסף, ששוב פקד אותנו. יש ביניהם כאלה ותיקים יותר וכאלה שפחות – אבל רובם הפכו מזמן לפס הקול של חיינו הקולקטיביים. לעיתים נדמה שהם כל כך חרושים, עד כי הרגש שהם מעוררים נעשה כמעט לרפלקס מותנה. ואיכשהו המשמעות האמיתית של המילים אבדה עם הזמן. אולי אפילו מעולם לא נקלטה בראשי, המורגל בהן מאז ימי ילדותי.

ופתאום, השנה, במהלך הטקס, המילים הכו בי מחדש, במלוא עוצמתן.

זה התחיל ב-"שיר ארץ" שכתב נתן יונתן:

"ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש."

 

הרומזות לשני סיפורים תנ"כיים: סיפור המרגלים והסיפור של דוד ואוריה – בעלה של בתשבע.

שנים עשר המרגלים יצאו לתור את ארץ ישראל, וחזרו לספר את שבחה באוזני בני ישראל, שעמדו להיכנס ולרשת אותה. "זבת חלב ודבש" היו המילים שבהם בחרו לתאר אותה, אך רובם הזהירו כי לא יהיה בכוחו של העם לכבוש את הארץ, שכן היא "אוכלת יושביה". בסיפור המקראי נמתחת ביקורת על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. אבל נתן יונתן – ששכל חברים רבים ואף את בנו – כמו נאלץ להסכים עם קביעתם. הוא ממשיך ומתאר את הרגשות המעורבים כלפי המולדת, שמצד אחד "מתקו לה רגביה" ו-"כל אביב שבים לה סביוניה", אבל מהצד השני "מלוחים כבכי כל חופיה" ו-"רוח קיץ עצב אבניה".

ולצד הכאב הזה, יונתן ממשיך ומתאר את מחזור הטבע, הממשיך בשלו למרות הכל:

"שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים"

 

את אותו רעיון – עולם הממשיך להתנהל כמנהגו גם אחרי אסון כבד – מתארת דורית צמרת בשיר שכתבה בעקבות מלחמת יום כיפור:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב"

צמרת היתה חברת קיבוץ השיטה, שאיבד אחד עשר מבניו במלחמה ההיא. בצירוף מקרים מצמרר, אסון נוסף – כבד הרבה יותר – פקד את יישובי הדרום, בגבול עזה, בדיוק חמישים שנה אחרי, על פי התאריך הלועזי – ב-7 באוקטובר. גם שם, בדרום, החיטה ממשיכה לצמוח, ממש כמו בשדות הקיבוץ הצפוני לפני חצי מאה. חברי הגבעטרון – ששרו את השיר במקור – הקליטו גרסה מחודשת שלו בעקבות האסון הטרי. בנוסח החדש נכתב "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב”.

 

ואם לחזור לנתן יונתן, רשימת שירי הזיכרון לא תהיה שלמה בלי "החול יזכור".

"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם"

פעמים אין ספור שרנו את המילים האלה – הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם – בבית הספר, בתנועת הנוער ובטקסים. מילים רכות, נעימות, אהובות. ופתאום, בסיום, שמעתי משהו אחר - הנעורים שבאו פתע אל סופם – ומלוא המשמעות היכתה בי. כל כך הרבה נעורים – וגם ילדות – באו אל קיצם באחת ביום השביעי באוקטובר הנורא ובימים שבאו בעקבותיו: בשעות האימה בממ"דים, במסיבת הנובה שהפכה למלכודת מוות, ביישובים ובמוצבים הצבאיים, בחודשי השבי הארוכים בעזה. אפילו מי ששרדו וזכו בהזדמנות להשתקם – לעולם לא יחזרו להיות אותם הילדים או הנערים חסרי הדאגה שהיו. הנעורים באו אל סופם ללא כל אזהרה מוקדמת.

והם – הנעורים – יישארו איתנו, רק כזיכרון.

 

ועכשיו, הרשו לי להמליץ על הרשומה "מתי פרידמן, 'לחפש בן אדם - משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב': אשרי הגפרור?" בבלוג של עפרה עופר אורן

אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.

מה נשתנה הפסח הזה

הרהורים על (איך עבר) ליל הסדר - זה גם השרביט החם

 

הפסח הזה, של תשפ"ו – בעיצומה של שאגת הארי – איננו כשאר הפסחים. הוא מזכיר במשהו את החגים של ימי הקורונה, ואולי אף מתעלה עליהם. השנה כל הקלפים נטרפו. אחרי שסיימנו את הוויכוח התמידי של עם-איזה-צד-עושים, נדרשנו לגלות גמישות ויצירתיות, ולהתאים את התוכניות למצב. הפעם לא מדובר רק בגודל הסלון שיכיל שולחן לכל המוזמנים, אלא גם במרחב מוגן קרוב, נגיש, ורחב מספיק עבור כולם.

פתרונות יצירתיים לא חסרים: סדרים שהועתקו למיקום אחר, חגיגות שעברו לשעות היום, הרכבים שהשתנו ברגע האחרון – ואפילו כאלה שהחליטו לפסוח השנה לחלוטין על עריכת הסדר.

מכולם ריגש אותי במיוחד תיעוד של סדר שנערך בקצה השני של העולם – בקונטיקט, ארצות הברית. סרטון קצר, בן פחות מדקה, שעין זרה עלולה לפספס את משמעותו, ואת מה (ומי) שלא רואים בו.

שלח לנו אותו י., חבר ילדות של הוריי. בתחילתו הוא מתעד את ראשית הערב, בביתו המרווח: שולחן ערוך ממתין ל-18 חוגגים שיתיישבו אליו לעריכת הסדר כהלכתו. ברקע נשמעים קולות האורחים, בליל של אנגלית ועברית. המצלמה חולפת ביניהם: בעלת הבית מסבירה משהו מנהלתי, אחותי וגיסי משוחחים עם זוג נוסף, ושני אחייניי עומדים בסמוך, לבושים חגיגית.

אחותי, שחיה בניו יורק, נוהגת לעשות את החגים עם החברים שמזמן הפכו משפחה – גם אם זה אומר שעתיים נסיעה לכל כיוון. ואני מביטה בתמונות החגיגיות, ולא יכולה שלא לחשוב, בשמץ של קנאה, על הדרך שלהם אל ליל הסדר: ארוכה, אבל שקטה ובטוחה, ללא איום של אזעקות וטילים. וטוב שכך. והלוואי עלינו.

ובבית של י. ואשתו ש. אין ממ"ד – ואין בו כל צורך. שם אפשר להסב לשולחן בלי לחשב מראש כמה זמן ייקח להגיע למרחב מוגן, ובלי למהר להספיק ולאכול לפני שתישמע אזעקה.

אבל גם שם, באמריקה הרחוקה, התוכניות השתבשו. הפעם אחותי ובני ביתה היו אמורים להיות בכלל באתר נופש, יחד עם משפחתה של אחותי השנייה. אלא שהטיסה מישראל בוטלה. עוד קודם הבינו שהחופשה בסכנה, וביטלו את המלון שהזמינו יחד.

ועוד לא רואים בסרטון את ט. – בתם של י. ו-ש. – שעלתה לארץ זמן קצר לפני השביעי באוקטובר, ונוהגת לחזור הביתה לחגים. הפעם גם היא נתקעה כאן. לא עזרו הקשרים, לא ההסברים ולא התחינות. אז סביב השולחן ישבו הבנים של י., הכלה והנכדים. אבל ט. חסרה הפעם. והאחיינית שתמיד נרדמת בסוף על ברכיה, תאלץ להתרפק על מישהו אחר.

הסרטון ששלח י. נקטע באיבו – רגע אחרי שכולם התיישבו לשולחן, ולפני שהחל לשאת את הנאום המסורתי שלו. את המשך הסדר אני יכולה רק לדמיין. אבל נדמה לי שאני יודעת איך הוא הסתיים – בתפילה קטנה: לשנה הבאה עם ט. – ועם תקווה שעוד הרבה לפני כן, נזכה כולנו לשוב לשגרה שלווה ובטוחה.

במקלט בגני תקווה ...

 

ערב חג.
אני מתכוננת לצאת עם הבכור לאסוף את האוכל המוכן שהזמנו. ההתראה השנייה של הבוקר מעכבת אותנו, ואנחנו יוצאים רק אחרי עוד אזעקה ושחרור.

באופן מפתיע אני מוצאת חניה בקלות, ברגע נדיר של חסד. אבל איך שאני מכבה את המנוע, נשמעת שוב התראה.

יש פה מרחב מוגן? – אני שואלת את העובדים הצעירים בפתח המעדניה. הם מרגיעים, חייכניים, מבטיחים שאין מה לדאוג. בפנים כבר מאתרים את ההזמנה שלנו, ואנחנו ממתינים לשלם. ואז – בדיוק כשמגיע התור שלנו – הצופרים מתחילים לעלות ולרדת.

אנחנו יוצאים ביחד עם כולם – עובדים ולקוחות – חוצים את הכביש בבטחה, ונכנסים לבניין ממול. דלת הכניסה פתוחה, והמקלט נמצא בחלק האחורי של הלובי.

דיירי הבניין מכניסי אורחים, ומקבלים אותנו בסבר פנים יפות. אבל לרגע אני מרגישה לא נוח, כאילו פרצתי לבית פרטי, לא לי. המקומיים מתעקשים שנשב, מצביעים על הכיסאות המסודרים לאורך הקירות ועל הספות. עוגיות ושוקולד עוברים מיד – מיד ליד, וכשאני מסרבת – הם כמעט נעלבים.

עובדי המעדניה מוכרים כאן היטב. לא פעם ולא פעמיים נפגשו באותן נסיבות ממש. יש ביניהם כבר הומור פנימי, ודחקות קטנות של מי שחולקים שגרה של חוסר שגרה.

אני מביטה סביב. גברים, נשים, קשישים וילדים. חלקם בפיג’מות, אחרים בטרנינגים. אני תוהה מי מהם ירד לכאן רק עכשיו, ומי פשוט נשאר בין אזעקה לאזעקה. ואיך בכלל מתכוננים לחג ככה – כשצריך לסגור שוב ושוב את התנור ואת הגז, ואז לחזור כל פעם מחדש, כאילו כלום.

רגע לפני השחרור מופיעה ממעמקי המקלט שכנה עם שני כלבים שחורים, ענקיים. הבכור מבקש מיד ללטף, מופתע שלא הבחין בהם קודם – ומתפעל מהשקט שלהם, כאילו הפנימו כבר את הכללים בעצמם.

ופתאום, עולה בי שיר ישן שנעמי שמר כתבה עוד לפני שנולדתי:

“בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.”

ואני חושבת לעצמי – לא בסיני. לא בפינה רחוקה.
ממש כאן, במקלט בגני תקווה, בין זרים שהופכים ברגע לקהילה – גם אני פגשתי אותה.

"והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת”

אזעקה ואזעקות II: איפה הן תופסות אותנו

 

אזעקות – זה כבר לא עניין של אם אלא של איפה.

כתבתי עליהן כבר לפני כמעט שתים עשרה שנה, במהלך מבצע צוק איתן, בו נשמעו אזעקות באיזורינו לראשונה ממלחמת המפרץ ב-1991. מאז, זרמו הרבה מים בנחלים, והרבה מאד אזעקות הופעלו כאן. הימים ההם נראים פתאום תמימים כל כך – חוויתי בהם המון חרדה ולחץ, למרות שהיה מדובר בסך הכל בקסאמים. אמנם, גם הם עלולים להיות קטלניים – בעיקר כשמדובר בפגיעה ישירה – ועדיין הנזק שהם מחוללים די מוגבל. אף אחד לא דמיין אז מציאות של טילים מאירן, מתוחכמים ומסוכנים בהרבה, שמכוונים הישר לעורף הישראלי.

במהלך "צוק איתן" התחלתי לקפוץ ולהיבהל מכל רעש קטן – שנדמה לי כהתחלה של עוד אזעקה. גם הפעם אני מוצאת את עצמי קופצת – בעיקר כאשר מתחילה אזעקה, ואפילו כשיש התראה מוקדמת, שאמורה להכין אותי. וכך מצאתי את עצמי בוקר אחד, שופכת קפה על כל הסביבה, מהספל שבו אחזתי בדיוק כשנשמעו שוב הסירנות. נקלעתי לדילמה קיומית: לנקות או  לרוץ לממ"ד.

וגם הפעם אני שוקלת כל יציאה מהבית: האם היא הכרחית או שעדיף לוותר. מסביבי יש אנשים שמתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם הרגילה. טוענים שזה מה שמוכיח את חוזקו של העורף. אחרים – בעיקר כאלה המוגבלים בתנועה – מוצאים את עצמם כלואים בבית. ואני – משתדלת להתמקם אי שם בין שני הקצוות.

כך, למשל, אני צריכה לנסוע להחזיר את הבן הבכור ממקום עבודתו. בשיגרה הוא מתנייד בתחבורה ציבורית, אבל במלחמה תדירות האוטובוסים ירדה משמעותית. ובכל מקרה אני מעדיפה שלא יבלה בדרכים מעבר למינימום ההכרחי. בוקר אחד, שבו הייתי חייבת לצאת, היה סוער במיוחד – עם אזעקות חוזרות ונשנות. היתה לי הרגשה שהפעם אקלע לאחת בעודי על הכביש. תהיתי רק האם זה יתפוס אותי בדרך הלוך – כשאני לבדי – או בחזור – כשהילד איתי.

הדרך לנתב"ג עברה בשלום. הילד – שעבד כל הלילה כסלקטור ("ארזת לבד?") – נכנס למכונית, אבל לא יכולנו לזוז: פקק גדול השתרך מאולם הטיסות החוזרות. רק כעבור זמן הבנו: יש נפל שצריך לפנות מהכביש. במשך ארבעים וחמש דקות היינו תקועים, ללא תזוזה. ניחמה אותי רק הידיעה שקיימות מיגוניות קרובות, אליהן נוכל להתפנות במידת הצורך. אבל זה לא קרה. ההתראה הגיעה דווקא אחרי שעזבנו את המתחם, כשאנחנו עדיין בכבישי נמל התעופה, רחוקים מכל מרחב מוגן אליו נספיק להגיע בזמן.

אחרי שחלפנו על פני תחנת הדלק, הבחנתי בכמה מכוניות שכבר חנו בצד הדרך, ועצרתי גם אני אחריהן. נראה שכולם התפנו לכיוון אחד, בעוד אנחנו עברנו את גדר הבטיחות אל תוך השטח הפתוח שמעבר לה. בשלב הזה כבר הופעלו הצופרים.

"אני לא משתטח על שום קרקע במדים האלה!" הכריז הילד הלבוש בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים.

"בשביל זה יש את זה!" עניתי, פורשת את המגבת ששמרתי ברכב בדיוק למקרים כאלה. "שב לידי!" פקדתי, בזמן שהתקשרתי לאחיו שנשאר לבד בבית, מוודאת שהוא בממ"ד. את הבנזוג זה תפס בבדיקות בביה"ח – והוא דיווח שהתפנה למרחב מוגן.

"אירית – מה איתך?" קיבלתי הודעה מאמא שלי – הדאגנית לא פחות ממני.

"אני בסדר."

"מה בסדר? איפה כולם?"

לזה יש תשובה פשוטה: "הקטן בממ"ד, אבי במרחב מוגן בתל השומר."

"והגדול?"

 "הוא פה איתי."

"איתך – איפה?" אי אפשר להתחמק מאמא שלי ...

"אנחנו בנתב"ג, בהכי מוגן שיש ...."

הכי מוגן – מאות מטרים בודדים מתחנת דלק. לא יותר מדי רחוקים מכביש ומגשר. בדיעבד התברר שגם מיכלית דלק חנתה ממש לידינו. הכי – מסתבר – זה יחסי. מאד.

אז עשינו את הטוב ביותר שיכולנו, בהתאם להנחיות ולמיטב הבנתינו. ובעיקר – היה לנו מזל. גם לנו. גם הפעם.

יום המגדר

 

 

תארו לכם דבר כזה: ראש צוות מכנס את עובדיו השכם בבוקר (במונחים של הייטק – כלומר ב-9:00). קובע להם יעדים ליום הקרוב, מבהיר שעל כולם לעבוד יחד לאורך היום, מכריז על שעה להפסקת צהריים, ואז מוסיף כבדרך אגב: הוא ועוד אחד מחברי הצוות יעדרו לשעתיים, החל מהשעה 10:00 לרגל יום הגבר הבינלאומי. באותו הזמן, שאר הצוות – שהוא על טהרת המין הנשי – יישאר לעבוד, כי כך החליטה החטיבה לציין את יום הגבר: בהופעה לגברים בלבד, כשהמופיע לפניהם הוא עצמו גבר, כמובן.

כך היה וכך קרה ביום האישה הבינלאומי לפני שנים אחדות: ראשת הצוות שלי ואני נפרדנו משאר חברי הצוות – שאתרע מזלם להיוולד גברים – והלכנו לצפות במופע לכבוד יום האישה. את הכינוס פתחה מנהלת כוח האדם והודתה בכנות שציון יום מיוחד לנשים תמיד נראה לה מיותר. עם זאת, נראה שזה לא מנע ממנה לנצל את התקציב המיוחד שהקצה האירגון כדי להזמין אושיית תרבות לבוא ולהופיע בפני נשות החברה. זו חוויה מיוחדת לשבת באודיטוריום שבו השתתפתי לא פעם בכינוסים והרצאות, והוא (כמעט) מלא אך ורק בנשים. כמה עשרות מהן. לא זכור לי מתי יצא לי להיות חלק מפורום רחב כל כך המורכב מטהרת נשים. על הבמה, גם השחקנית הודתה שהיא מרשה לעצמה להשתחרר ולומר דברים ש(גבר) זר לא יבין.

כעבור שעתיים, בדרכינו חזרה אל השגרה ואל העבודה, לא יכולתי שלא ללחוש על אוזנה של ראשת הצוות שזה מזכיר לי מאמר שקראתי רק שבועיים קודם לכן, על מפגש באתר מיטאפס(*): יוגה ללבנים בלבד. בעקבות כך התעוררה סערה. רבים ממשתמשי האתר מחו על הגזענות הבוטה, והנהלת מיטאפס פנתה למארגנת בבקשה תקיפה להסיר את המודעה. אלא שאז הסתבר שמדובר בפרובוקציה מכוונת: היוזמת ביקשה להעלות לדיון תופעה הפוכה שהולכת ומתרחבת – מרחבים ואירועים שמוגדרים מראש לשחורים בלבד. מבחינתה, יש לגנות כל כינוס שמתבסס על צבע עור, מוצא או כל תכונה חיצונית אחרת שאינה קשורה ישירות לעניין המשותף שסביבו אנשים מבקשים להתכנס.

והאמת היא שגם הכינוס הנשי במקום העבודה שלי הרגיש מוזר ועורר בי רגשות אמביוולנטיים, שקיימים בי ממילא בכל הנוגע לימים המיוחדים האלה בשנה עבור ילדים בסיכון, נכים, חולי סרטן ודומיהם. הכוונה היא טובה – להעלות את המודעות – אבל לא מספיקה. יום אחד בשנה לא יכול לעשות את ההבדל, וגם לא תלונות רמות על אפליה, מכשולים וחסמים.

אם כבר לציין את יום האישה באירגון, היה עדיף, בעיניי, לקיים הרצאה או דיון באתגרים המיוחדים שרבות מהנשים חוות – בשוק העבודה בכלל, ובהייטק בפרט. משהו שמזמין את כולם – נשים וגברים –  להתכנס יחד ולחשוב.

כי שינוי לא קורה ביום אחד – אפילו אם הוא יום מיוחד.

אלא מגיע בדרך כלל מעבודה סיזיפית, יומיומית, של אנשים המסרבים להיכנע לנסיבות, ומצליחים – בהדרגה – לשנות את המציאות ואת "דעת הקהל".

 

הנה הלינק למאמר המקורי על מפגש היוגה לנשים לבנות בלבד:

https://patbrownprofiling.blogspot.com/2019/02/white-women-yoga-meetup-racism-and.html

 

*Meetups

 

שאגת הארי - שוחרר ב- 28 לפברואר ...

 

"שוב מלחמה" זה גם השרביט החם

בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" -  הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הקודמת.

מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו, ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים, ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי הביקורת.

אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני –  ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.

בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי – "בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!". אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה, המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם אומרים?

 

 

 

דבר הממ"ד

ונעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי, בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.

אז הוא מוסר ככה –

כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני המשפחה כמעט מחצית משעות היום.

חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל (תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות – ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים, שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור להיות בחדר ארונות!".

עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו –  אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת טוב שכך – שיעבוד גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?" נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".

ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר, מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו למי-יודע-כמה ימים. המקלחת התחילה מתייפחת כמו ילדה בת שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.

אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (רק אתמול נדחסו כאן עוד שלושה אורחים שלמים. איך? שישה בעמידה ואחד בישיבה!) (אבל האמת שאני די מוחמא ונהנה להיות סופר שימושי, רק שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)

לא חשבתי שתלכו ממני ...

 ... על פרידות סופיות והחמצות

 

"ואותך אני בוחר

אותך אני חולם

איתך אני יודע

שרק איתך אני חופשי."

 

עם המילים האלה של שלמה גרוניך והלחן של מתי כספי, בחרנו אבי ואני להיכנס לחופה לפני כמעט עשרים וחמש שנה. הרעיון היה שלו ואני זרמתי. מאז, בכל פעם שנשמעת פתיחת השיר, אני מיד נזרקת לאותו הרגע: רואה את עצמי פוסעת עם הוריי אל עבר אבי, שמחכה למשוך את ההינומה ולפרוש אותה על פניי. המילים והצלילים המרגשים מגבירים את פעימות הלב, נוכח המעמד.

בין האורחים שהגיעו לשמוח איתנו היתה גם ג’. הכרנו שנים אחדות קודם לכן, ומהר מאד הפכנו חברות קרובות – כאלה שמדברות יום-יום, חולקות קרבה ותומכות זו בזו. עד היום יש דברים שרק היא יודעת עליי, וסודותיה שמורים היטב אצלי. אבל פעם אחת ג’ גרמה לי להרים גבה, כשסיפרה שאצלם במשפחה אף פעם לא נפרדים בכעס. לפני כל יציאה חולקים חיבוק ונשיקה ומצהירים על אהבה. "כי אף פעם אי אפשר לדעת אם זו לא הפגישה האחרונה". זה נשמע די קיצוני, אפילו לי – דור שלישי לשואה ודי חרדתית בכל הנוגע לקרובים לי ביותר. לא תיארתי לעצמי שאת השיעור הזה אלמד מ-ג’ עצמה.

שנים אחר כך, כשהבנים שלנו היו קטנים, עומס החיים של בית-עבודה איים להכריע אותי. החברות עם ג’ עברה לשורה אחורית ויכולנו לא לדבר במשך שבועות ואפילו חודשים. עדיין, לא ערכנו חשבונות וכשהצלחנו להיפגש היינו ממשיכות בדיוק מהנקודה שבה הפסקנו, כאילו לא חלף הזמן מאז הפעם הקודמת. ואז, בשנה אחת, לקראת חגי תשרי, ניסינו לתאם מפגש ופשוט לא הצלחנו. כשאני הייתי פנויה, ל-ג’ זה לא התאים וכשהיא יכלה להיפגש, בדיוק צץ משהו אצלי. עד ש-ג’ יצרה קשר בסוכות, וביקשה להזמין אותנו באופן ספונטני, להתארח אצלהם בסוכה, ביחד עם הילדים. עוד כמה חברים שלהם יגיעו, סיפרה, וזה יהיה ממש נחמד אם נצטרף. הבטחתי לבדוק את העניין ולחזור אליה. אך לאחר מחשבה החלטתי שזה פחות מתאים, במיוחד עם הילדים. אמרתי לעצמי ששווה לחכות להזדמנויות אחרות שבוודאי עוד יגיעו. התנצלתי, נתתי תירוץ כלשהו, והבטחנו להיות בקשר אחרי שמחת תורה ולקבוע סוף סוף.

יומיים אחרי שאירחו את החברים בסוכה, ג’ איבדה את ההכרה. זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל האחרונה והסופית בהחלט. מאז כבר לא חזרה לעצמה ולא יכלה לתקשר עד ליום מותה. ההזדמנות האחרונה שלי לבלות איתה – הוחמצה.

היה אפשר לצפות שאלמד את הלקח, אבל זה קרה לי שוב עם ר’, אותה הכרנו בעקבות מודעה בעיתון, כשחיפשנו מטפלת לבנינו הבכור. ר’ עבדה אצלנו במשך עשור, עד שמצבה הרפואי אילץ אותה לעזוב. במהלך השנים היא היתה שותפה פעילה בגידול של שני הבנים, ומהר מאד הפכה לבת בית ולחלק מהמשפחה. גם אחרי שעזבה אותנו, המשכנו להיות בקשר ולהיפגש. כל מפגש היה חגיגה, שהונצחה בתמונות: הבנים נצמדים אל ר’ לחיבוק עוטף, עיני שלושתם נוצצות, ועל השולחן המטעמים ש-ר’ הכינה במיוחד עבורם. רגעים קטנים, בלב השיגרה, שהוקפאו לעד.

ואז הגיעה הקורונה ואי אפשר היה להיפגש. בטח שלא עם ר’ – החולה הכרונית בסיכון מוגבר. לקראת ראש השנה היינו תמיד מדברות. לא רק מאחלות "שנה טובה" לקונית, אלא שוקעות להשלמת הפערים של מה קורה אצלה ואיך אני. אבל בשנה ההיא – שנת הסגרים והדאגות שלא הרפו – לא יכולתי להביא את עצמי לכדי שיחה. החלטתי שאדבר איתה כשהמצב יירגע קצת, והסתפקתי בשליחת הודעה קצרה, לה ר’ השיבה ברוח דומה. וזו היתה הפעם האחרונה שתקשרנו. בפורים, כשקיבלתי את השיחה האיומה, ר’ כבר לא היתה. עוד קורבן של הקורונה.

אבל החיים – חזקים מהכל – המשיכו. הקורונה הסתיימה. מצבו הבריאותי של אבי – שגם הוא לא היה מזהיר – השתפר. באופן טבעי התחלנו ליישם את הלקח של הזמנים הקשים ולחיות את הכאן והעכשיו, במלוא הכוח. כך, בין השאר, התחלנו לטפח בילוי זוגי חדש: יציאות להופעות חיות. הדרישות פשוטות, לכאורה: אמנים ישראליים האהובים על שנינו, במקומות נוחים ונגישים. זכינו להנות מכמה וכמה ערבים כאלה, לא אחת אחרי מארב עיקש להזדמנות המתאימה. מתי כספי הופיע גבוה ברשימת המועדפים. מדי פעם הייתי מחפשת הופעות שלו, אבל זה אף פעם לא התאים ולא הסתדר. כשהודיע שהוא מפסיק להופיע בעקבות המחלה הקשה, צבטה את הלב תחושת ההחמצה. אבל רק עם מותו בשבוע שעבר נסתם הגולל באמת: אנחנו כבר לא נזכה לראות אותו בהופעה חיה.

נשארו רק הלחנים היפים, בסגנונות רבים ומגוונים, חלקם פורצי דרך ממש, של אמן ישראלי שהיה פנומן. והזכרונות מהחופה שלנו, חיים כל כך.

וכשאני שותקת, ככה עם עצמי,

אז הוא עוד איתנו ... אבל אינו.

בין שם לכאן ובין האז לעכשיו

 

רחוב שקט ורחב ידיים של בתים פרטיים, ללא גדרות המסמנות גבול. שפע של עצים – ירוקים בקיץ, מחליפים צבעים ומשילים את עליהם בסתיו, עומדים עירומים כל החורף, ואז פורחים בורוד ולבן משגעים בכל אביב מחדש. כי באיזור וושינגטון די. סי. בארצות הברית כל עונה היא עונה, בפני עצמה. ובאמצע הרחוב יש בית אחד עם ארבעה חדרי שנה (את הסלון האמריקאים לא סופרים, כמו שלא סופרים מטבח). ובבית ארבעה מפלסים, כולל מרתף. החימום עובד על גז, ואילו במטבח, הגז – כלומר הכיריים – הם על חשמל. בלילות החורף כששוכבים במיטה, שומעים את כל הבית נושם כשהגז זורם בצינורות שעוברים בתוך הקירות העשויים מעץ.

זה היה ביתי. אי אז בתחילת שנות התשעים, כשהשחררתי מהצבא והפכתי לסטדנטית מן המניין באוניברסיטת מרילנד, אחרי שהצטרפתי אל הוריי שהיו ברילוקיישן בארצות הברית. למעלה משלושים וחמש שנה חלפו מאז ולאחרונה הזיכרונות צפים ועולים והגעגועים צובטים בלב. שוב ושוב עולה בי התהיה האם באמת הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, ולשוב אל החיים ההם. היה שם משהו שקט ורגוע. אולי באוירה הכללית, ואולי באופן יותר ספציפי – בהזדמנות האחרונה להיות עדיין הילדה של אמא ואבא שדאגו לכל הלוגיסטיקה. לי נשאר רק להתרכז בלימודים (שגם אותם הם מימנו). כך שאין פלא שהצלחתי להשיג ציונים מעולים ולסיים כמצטיינת דיקן באופן עקבי, סמסטר אחרי סמסטר.

אבל לא הכל היה מושלם – אני מתעקשת להזכיר לעצמי. הייתי די בודדה, מעבר לחברה אחת טובה לספסל הלימודים. ולמרות שהייתי עדיין צעירה וכל החיים עוד היו לפני, שפע של דאגות הטרידו את מנוחתי: איך אבנה לעצמי קריירה, אמצא בן זוג ואקים משפחה. כשאת מתמודדת עם נכות קלה אך ניכרת לעין, שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. ממרומי גילי אני כבר יודעת את פרקי ההמשך: אחרי החזרה לארץ, הצלחתי להשתלב בתעשיית ההייטק ולפרנס את עצמי, אפילו ביותר מסתם "כבוד". זכיתי להכיר את אבי ולבנות איתו חיים ומשפחה – אנחנו הורים לשני בנים, הבכור באותו גיל בו הייתי אני כשחייתי בארצות הברית...

אז למה בעצם אני מתגעגעת? האם הייתי מוותרת על המשפחה והבית שהקמתי וחוזרת להיות סטודנטית חופשיה? או שאולי התשובה טמונה דווקא במעגל רחב הרבה יותר: נחתתי לראשונה בארצות הברית כשבמזרח התיכון נשבו בעוז רוחות מלחמה, רגע לפני פרוץ מלחמת המפרץ (הראשונה). אבל בהמשך הלכה ונבנתה תקווה חדשה, עם הבחרו של קלינטון לכהונה ראשונה כנשיא ארצות הברית, ובהמשך גם חילופי השילטון בארץ. הסכם אוסלו נחתם ברחבת הבית הלבן כשהתחלתי את הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. חזרתי למדינה בתנופת פיתוח ובניה, שבועת ההייטק שלה רק הלכה וגדלה. אבל אז הגיעה תקופת פיגועי הטרור, רצח רבין והקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו.

ועדיין נדמה שההווה קשה ומדמם הרבה יותר. במזרח התיכון שאחרי השביעי באוקטובר. בארצות הברית של טראמפ בכהונתו השניה. באירופה שנשטפה במוסלמים, רבים מהם פונדמנטליסטים. ומעל לכל – ישראל הקרועה מבפנים בין הליברלים לבין מחנה ביבי. ועדיין, מה שמדאיג אותי הרבה יותר הם פני העתיד ומה שעוד מחכה לנו. אני חוששת שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה קצת יותר טוב. כשבחדשות מפגינים מתנגדי משטר אירניים נורים ונרצחים, וגם בארצות הברית נורתה אזרחית למוות, בידי שוטר פדרלי – אני תוהה אם זה יכול לקרות מתישהו גם פה. הרי יש מי שכבר מפמפם שמתנגדי ביבי הם קפלן-נוחבות...

אז אולי זה חסר טעם להתגעגע אל שנות התשעים. עדיף להתרכז בכאן ובעכשיו. להתרפק על החיים שבניתי לעצמי ולמצות כל יום ביומו עד תום. כי העתיד יכול להיות הרבה יותר גרוע, ומתישהו אני עוד עלולה להתגעגע לתקופה שבה הבנים שלנו עדיין גרים איתנו בבית, בדירה שבמרומי הקומה הארבע עשרה עם נוף לפארק הירוק ושקיעות אדירות בכל ערב.