איזוהי גיבורה

 

המחשבה לשתף קהל בסיפור חיי כאדם עם מוגבלות היתה קיימת בי במשך תקופה ארוכה. הדבר התאפשר לאחרונה, אחרי שפרסמתי את מחשבותיי בפייסבוק, סביב יום השיוויון לאנשים עם מוגבלויות, שבו ביטאתי את המאבק התמידי בסטיגמות וברושם הראשוני שמותיר המראה החיצוני שלי, אשר מטעה הרבה פעמים. עמיתה יקרה לעבודה לקחה את היוזמה והציעה למחנכת של ביתה המתבגרת, להזמין אותי לדבר בפני הכיתה, והמחנכת הרימה את הכפפה ויצרה איתי קשר. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים, למרות החששות – מקווה שיבינו את דבריי על אף הקושי בדיבור שמציב שיתוק המוחין שלי, ומתלבטת מה ואיך לספר כך שלא אייגע ולא אשעמם. בערב שלפני הגיע פחד הקהל המוכר והטוב – מה הייתי צריכה את כל זה, חשבתי – אבל כבר הבטחתי ולא היתה דרך חזרה, וכנראה שטוב שכך.

פגשתי כיתה של בנות חמש עשרה, סיפרתי את סיפור הלידה שלי ועל הוריי הצעירים שלא ידעו תחילה מאיפה נפל עליהם האתגר של גידול בת שהתפתחה לאיטה, ושכל מיומנות נרכשה על ידה בדמעות וביזע. על ההחלטה שלהם לא לוותר לי ולהנחיל לי את השקפת העולם שכשקשה מתאמצים יותר, שאם רק ארצה – אצליח בכל דבר, ולכן אני בעצם כמו כולם. המשכתי ופרטתי חלק מהאתגרים שנקרו בדרכי ועל ההצלחות שנחלתי.

התגובות שקיבלתי מהבנות בעקבות דבריי היו כמובן חיוביות, נדיבות וחמות. במיוחד נגעה לליבי אחת:

"המורה, אני אשמח אם תמסרי לאירית שבזכותה למדתי לאהוב את עצמי יותר." – אפילו אם הייתי זוכה רק בתגובה הזו, יכולתי להישען אחורה, בסיפוק וגאווה, שאני את שלי עשיתי.

השיחה הזכירה לי את מה שכתבו ליד תמונתי בספר המחזור כשסיימנו תיכון, ש"אירית ואומץ ביחד הולכים" – מה שהתחרז כמובן עם עוד כמה שורות שנכתבו עלי. כשאומרים שאני "אמיצה" ו"גיבורה" הכוונה היא ללא ספק חיובית, טובה וטהורה. אבל אני – ממזרה שכמותי – קוראת לפעמים את הסאב-טקסט, שנראה לי שאפילו הדובר לא מודע אליו. זה קצת כמו לתאר אדם שעומד במקום גבוה ובטוח, בעוד תחתיו נהר שוטף וקוצף ונושא איתו מישהו אחר בזרם. יכול הצופה להתעלם מהמחזה ואיש לא ידע שראה זאת, המים לא יגיעו אליו ולא יזיקו לו. אם יבחר לקפוץ אליהם על מנת להציל את הטובע – ינהג באומץ לב ראוי לציון! אבל מה בקשר לזה שנסחף בזרם? הוא נקלע לשיטפון באקראיות חסרת מזל. אם הוא מנסה לחשוב על מסלול ודרך בהם יוכל להינצל – מחפש זיז או שיח להיאחז בהם, מחשב את הזווית הנכונה לשחות כך שלא יתעייף מדי ויצליח להגיע למקום בטוח – אפשר לומר שהוא נוהג בתושייה, שהינו בעל תעצומות נפש, אבל אמיץ – פחות, לפחות אם תשאלו אותי.

"יכולת לשבת בבית, לרחם על עצמך ולוותר על הכל" אמרה לי אחת הבנות. וזה נכון, באמת יכולתי. "אבל מי היה מפסיד אז?" הפנתי אליה שאלה משלי ומיד עניתי "קודם כל ובעיקר אני." אני לא האיש האמיץ שקפץ למים הקרים. אני נקלעתי לסיטואציה, הזרם משך אותי ולא השאיר לי ברירה אלא למצוא את הדרך להציל את עצמי, כי אחרת הייתי טובעת בוודאות.

לא אחת אמרו לי שאני אמיצה: על שהשתלבתי בשוק העבודה, שבניתי זוגיות עם שותפי לחיים, וודאי על שהבאתי ילדים לעולם ואני מגדלת אותם. הכוונות, ברור לי, טובות, אבל הסאב-טקסט מטריד: אם אינני שולטת בתנועות הראש שלי, האם זה אומר שאין באפשרותי לנהל חיים עצמאיים ומלאים? שאיש לא יאהב אותי? שאינני יכולה להיכנס להריון, לשאת אותו, ללדת ולגדל שני בנים לתפארת? אכן, הדברים קצת יותר מורכבים ומסובכים עבורי, אבל כל עוד יש ראש על הכתפיים, כמעט הכל אפשרי, וזו עובדה שהוכחתי. כן, גם לעצמי ... ושאיפתי הצנועה היא לתרום את חלקי הקטן, על מנת לקרב את היום שבו הבחירות שלי יהיו מובנות מאליהן, על אף שיש לי נכות.

 

יום סגול

 

השלישי בדצמבר הוא יום סגול: היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, ואני לא צובעת את הפיד שלי ולא מפרסמת, למרות שאני נמנית עם חתני וכלות היום – יש לי מוגבלות, נולדתי עם שיתוק מוחין. אני מסרבת להשתתף במסיבה בגלל שאי אפשר לצמצם נושא חשוב כל כך, אשר דורש חריש עמוק, ליום אחד בשנה, ומסרבת שוב, כי אי אפשר לצמצם אותי לצבע אחד ולקוביה אחת של אישה עם מוגבלות. נכון, יש לי שיתוק מוחין, תמיד היה לי ותמיד יהיה, אבל זה רק חלק אחד מתוך הפאזל העשיר והשלם שהוא האדם שאני.

רשימה שלמה של ימים מיוחדים תופסים כמעט את השנה כולה: יום הצדק החברתי, יום האפילפסיה ויום הברייל, יום הילד ויום האישה, היום למניעת אלימות והיום למען עיתונות חופשית. כל קבוצה מוחלשת – או קבוצה הנתפסת ככזו – זוכה ליום משלה; כל מחלה ומצב פיזי מנסים לקדם את יחסי הציבור שלהם באמצעות תאריך יעודי בלוח השנה; לכל נוהג ראוי לגינוי או, לחילופין, דווקא לקידום, מוקדש יום מיוחד. אבל האם זה אכן מספיק – יום בשנה לכל אותן המטרות, שהן באמת ראויות, או שמדובר רק באמצעי למירוק המצפון – הנה הקדשנו יום לגינוי ומניעה של אלימות במשפחה או לשילוב השונה בחברה, סימנו וי, ולמחרת  אפשר פשוט להמשיך הלאה בשגרה.

ומה הרעיון האמיתי שעומד מאחורי קידום הזכויות של בעלי מוגבלויות: האם הם ראויים לזכויות מיוחדות או לשוויון זכויות? אני כמעט מתחלחלת כאשר מדברים על שילוב של בעלי צרכים מיוחדים. אותי מעולם לא היו צריכים "לשלב", אני הייתי לגמרי פעילה והשתלבתי בעצמי ובכוחותיי. אין ספק שהחיים עם מוגבלות מציבים קשיים ואתגרים, אך אלה פחות הטרידו אותי, אולי כי התמזל מזלי ונכותי קלה יחסית ומציבה קשיים פיזיים שלפחות לי נדמים כשוליים. האתגר האמיתי הוא משותף לכל מי שהשוני שלו בולט ממבט ראשון – בין אם מדובר בצבע העור, בהשתייכות אתנית או סתם מראה חיצוני – המלחמה המתמדת בדעות קדומות ולמען קבלת הזדמנות שווה. העובדה שכמעט כל דבר בחיי – לימודים, קבלה למקומות עבודה, הכרת בן זוג, תחזוקת הבית וגידול הילדים - היה קצת יותר קשה או מסובך בגלל שיש לי שיתוק מוחין, הפכה כל אחת מהמשימות האלה לאתגר שעליו הסתערתי ולא ויתרתי. זה לא אומר שאני גיבורת-על כל-יכולה, אלא בסך הכל אדם פשוט שמאמין שניתנה לו רק הזדמנות אחת לחיות פה, ולכן יש לעשות את הטוב ביותר כדי להנות מהדרך ומההישגים, וכשקשה – פשוט מתאמצים יותר. אילו הם הערכים שלאורם חינכו אותי הוריי: קשה יש רק בלחם, ואין הדבר העומד בפני הרצון!

זה לא פותר, כמובן, את החברה מהמחויבות שלה לסובלנות לשונה, להנגשה עבור מי שזקוק לה, לחמלה ולפתיחות, ויש לחברה עוד דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לכך. יום אחד בשנה להעלאת המודעות רחוק מלהספיק. עבור בעלי המוגבלויות כל יום הוא יום של מאבק, מתמיד וסיזיפי, להוכיח שגם הם יכולים ושגם להם מגיע. אין כאן קיצורי דרך, ומי שמנסה לסגור לי דלתות, הרבה פעמים יאלץ להתמודד עם העובדה שאני מתעקשת להיכנס, וכשאין ברירה - אפילו דרך החלון. אני מאמינה שכמעט כל מי שנתקל בי, במיוחד במפגשים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ולאורך זמן – כקולגה בעבודה, כשכנה, כאמא בבית הספר, כקונה או לקוחה – לא יכול שלא לשנות ולו במעט את דעותיו על המתמודדים עם מגבלות פיזיות, ומי שהחזות החיצונית והרושם הראשוני שמשאיר שונים מאילו הנפוצים והמקובלים. וככה, מתוך  שגרת חיי ושלא לשמה, אני מאמינה שאני פועלת למען אילו שיבואו אחריי ופורצת להם דרכים, ממש כפי שאילו שהיו שם לפניי עשו זאת עבורי. כי מודעות ושוויון מקדמים כמעשה יום-יום או שלא מקדמים בכלל ...

https://www.sbs.com.au/topics/pride/agenda/article/2017/08/25/ongoing-relevance-growth-and-colour-wear-it-purple-day

כשצה"ל לא קרא לי מותק

בהתחלה הוא דווקא כן קרא לי. לפני כמעט עשרים שנה, המעטפה הירוקה עם החותמת הצהלית המשולשת, נושאת את שמי ומכילה צו קריאה ראשון, נמצאה בתיבת הדואר המשפחתית בעיתוי מושלם - צהרי יום שישי. כך, כשחזרתי מהתיכון, יכלו שני הורַי כאחד להגיש אותה לידַי, ולצפות בי, נרגשים, פותחת אותה וחושפת את תוכנה. הנה ההוכחה הניצחת שהילדה, בִּתַם הבכורה, כבר לא ממש ילדה, וגיוסה לצה"ל במרחק נגיעה. לא שמשהו מבין שלושתינו השלה את עצמו, ולו לרגע אחד, שצה"ל יגייס אותי לשורותיו בצורה הסטנדרטית. צה"ל לא מגייס נערים או נערות עם שיתוק מוחין, אפילו אם הוא קל ביותר, מתבטא בפגיעה פיזית בלבד, והנערה המתמודדת איתו הינה בעלת מנת משכל גבוהה מהממוצע, תלמידת תיכון מצטיינת במגמה ריאלית, וגם אם המגבלה מתבטאת `רק` בקושי קל בדיבור, בפגיעה במוטוריקה העדינה, בתנועות בלתי רצוניות של הראש ושרירי הפנים (בעיקר בעת התרגשות), וכושר גופני ירוד באופן כללי. צה"ל לא לוקח אחריות. לא מגייס

להוריי ולי היה ברור שאתנדב. מבלי שממש דיברנו על כך ביננו, הדבר היה מובן מעליו, המשך ישיר לקו שלאורו חינכו אותי במשך שבע עשרה השנה שקדמו: אני כמו כולם. אולי קצת יותר קשה לי, אולי אני מעט איטית כשנדרש מאמץ גופני, אבל אין הנחות, ואין תרוצים, ואין-הדבר-העומד-בפני-הרצון. מגיל גן-חובה השתלבתי במערכת החינוך הרגילה, במידה לא מבוטלת של הצלחה. לא הכרתי נכים, כל חברי עמדו בפני גיוס, ולי היה ברור שאלך באותה הדרך. בנוסף, בעודי נאבקת בבגרויות, משקיעה את כל נשמתי, זמני ומרצי בלימודים, יחלתי לסיום התיכון, לשנתיים שלמות של חופש ממבחנים, עבודות ושיעורי בית. כמה מהחבר`ה שלי, חשבו שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, ניסו והתקבלו לעתודה, וכך הגיעו ישירות לאוניברסיטה (יעברו מספר שנים עד שיגלו שרק היה נדמה להם שהם יודעים, ושבעצם, באמצע שנות העשרים לחייהם, עדיין אין להם מושג ירוק, כחול או צהוב במה ירצו לעסוק לפרנסתם...). לי היה ברור שפני מועדות לתואר אקדמי, שהלוא היתרון היחסי שלי גלום באינטלקט, אבל עדיין התלבטתי בין אפשרויות הלימוד השונות: הלב רצה ללמוד פסיכולוגיה והראש ידע שבמתמטיקה ובמחשבים אמצא לעצמי פרנסה ביתר קלות. שנתיים בצבא מַשְמָעַם היה לדחות את ההחלטה, להרוויח עוד קצת זמן למחשבות והתחבטויות. קיבלתי את ההזדמנות בברכה.

וכך התייצבתי לצו ראשון במועדו, משחקת אותה תמימה. בחדר ההמתנה, בין כל הבנות, בלט בשוֹנוּתוֹ גבר מבוגר בלבוש חרדי, בידיו מתנפנף אותו הצו בו אחזנו כולנו, בטח בא למלא את חובתו האזרחית ולהסביר שחנה`לה או לאה`לה שלו, על אף שמלאו לה שבע עשרה, לא תתגייס לצבא המשוקץ, על סעיף אמונה דתית. יפה מצידו שטרח לבוא ולהסביר. כשהגיע סוף סוף תורי, התישבתי מול המאבחנת, ששאלה שאלות אינפורמטיביות-לאקוניות, ולא כל-כך ידעה איך לאכול אותי - כי מועמדת לשרות בצה"ל עם שיתוק מוחין הוא מחזה נדיר אפילו יותר מאב חרדי שמופיע במקום בתו. היא הסתובבה בכסאה המשרדי באי נוחות, והתלחשה ארוכות עם המאבחנת הסמוכה, עד שבניסיון לנטרל את המבוכה ההדדית הבהרתי לה שאני מודעת לעובדה שגיוסי לא יהיה כנראה סטנדרטי, ושעם זאת הייתי מאוד-מאוד רוצה לשרת, ולכן באתי - כדי שינחו אותי מה עלי לעשות. היא, בתורה, שלחה אותי הביתה, מבטיחה שזימון לוועדה רפואית ישלח אלי בדואר. בזאת הסתיים הצו הראשון שלי, ללא מבחנים פסיכומטרים וללא בדיקות רפואיות. במקום לנצל את שארית היום לחופש שבו זכיתי מן ההפקר, הלכתי ישר לבית הספר (כבר הזכרתי שהייתי חננה אמיתית?), והגעתי בדיוק בזמן לשיעור השלישי, עם הסבר שאיחרתי כי הייתי בבוקר ב`צו ראשון`. דבר כזה עוד לא נשמע במחוזותינו: מישהו הולך בבוקר לצו התייצבות ראשון ומגיע באמצע היום ללימודים?! זו פעם ראשונה שהמחנכת נתקלה בתופעה. אבל תמיד יש פעם ראשונה, חשבה לדידה, ועמדה והכריזה, קבל עם וכיתה, שאם מישהו, במקרה, יסיים גם הוא את ענייניו בלשכת הגיוס כשהבוקר עדיין בעיצומו, נא לקחת דוגמה מקכ"ג, ולהתייצב ללימודים! רק אז הבנתי איזו טעות עשיתי ...

עכשיו כל שנותר לי הוא לחכות לזימון לוועדה הרפואית. בינתיים אחת מחברותי עשתה שמיניות באוויר וגרדה תירוצים מופרחים מאני-לא-יודעת-איפה כדי להשתחרר מחובת השירות הצבאי. אני  העלתי הצעה שנתגנב יחד, לילה אחד, ללשכת הגיוס ונחליף בין התיקים שלנו, כך ששתינו נצא מרוצות. לבסוף הגיע היום, והתייצבתי לוועדה הרפואית, כשבידי המסמכים הרפואיים המעידים על מצבי וחוות דעת של נוירולוג - אליו הגעתי במיוחד עבור המאורע. לא - אני לא בטיפול, לא לוקחת תרופות, לא עברתי ניתוחים (למזלי!) ומצבי סטטי. בקיצור, הביטוי באנגלית 

What you see is what you get, 

מתאר אותי בצורה הקולעת ביותר. כך הסברתי, לא בפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה בחיי. הרופאים שישבו מעברו השני של השולחן הארוך בחנו אותי ואת המסמכים שלפניהם. אחד מהם שאל אם אתנדב במידה וישחררו אותי מחובת הגיוס. הנהנתי נמרצות שאכן כך - איך, איך לא שאלתי, בציניות, אם זה ישפיע על החלטתם? אני מכה על חטא היום, אבל אז הייתי בסך הכל ילדה, ילדה טובה מבית טוב. באותו מעמד ויתר עלי צה"ל לצמיתות על סעיף נכות פיזית.

אז אם הצבא ויתר עלי ולא לוקח עלי אחריות, למה שאשרת בו בהתנדבות? התמיהה הזו כלל לא עלתה על דעתי. בפעם הראשונה אתקל בה כעבור כמעט עשר שנים, כשהדרכים הנפתלות אותן כבשתי בעודי מחפשת את עצמי, הובילו אותי לקבוצת תמיכה של "צעירים נכים". בפעם הראשונה כאדם מבוגר, יצא לי להכיר באנשים בעלי מגבלה פיזית, וכעבור זמן הסתבר, שהדבר היחיד המחבר אותי לרובם, אם בכלל, היא הנכות. כל חברי הקבוצה, מלבדי ואחד נוסף, לא שירתו בצבא. את השנתיים-שלוש שהתפנו להם מוקדם מהנהוג במחוזותינו, לא ניצל איש מהם, לא ללמודים, לא לטיולים חובקי עולם, לא לעבודה. סתם, ישבו בבית וחיפשו את עצמם. מי מהם שהשתקם לבסוף פיזית ונפשית, למד או יצא לעבודה, עשה זאת הרבה יותר מאוחר. האחד הנוסף ששירת בצבא - אם כי לא שירות מלא, עקב התדרדרות במצבו הבריאותי, וניתוח דחוף שהוביל לשיקום ארוך - היה,  במקרה או שמה לא במקרה, לבעלי.

פני, אם כך, היו מועדות לשירות צבאי בהתנדבות. רצה הגורל, ובן דודי המבוגר ממני בארבע שנים, ששימש כאח הגדול שמעולם לא היה לי, שהערצתי ושבדרכיו הלכתי (כל עוד לא דובר בהברזה מביה"ס), שירת כלוחם עד שכושרו נפגע. הוא חווה פריקת כתף חוזרת ונשנית, ניתוח וגיבוס, ועל רקע זה שוחרר מצה"ל. בכאב לב היה מציג לראווה את תמונותיו כשעוד התאמן אֶלֵי קרב, ובאותה נשימה שלף בגאווה את כרטיס המתנדב שלו, שאיפשר לו להמשיך ולשרת, גם אם בתפקיד שונה לגמרי, תפקיד שהוביל בסופו של דבר לעיסוקו הקבוע באזרחות. הוא שימש לי מודל, אוזן קשבת, ויועץ סתרים, בכל הנוגע לנפתולי תהליך ההתנדבות, שלא היה קצר כלל, על אף "שרצה הגורל 2" ואבי השתחרר משרות קבע כרב סרן, כשנה לפני גיוסי המיועד, והלוא ידוע שכשיש קשרים לא צריך פרוטקציה. היחידה בה שימש ראש מדור הביעה נכונות לקלוט אותי כחיילת-מתנדבת. כך יזדמן לי לעסוק במחשבים, ולצבור נסיון וידע בתחום אליו לטשתי עיניים.

חצי שנה חיכיתי, מסיום הבגרויות ועד שגברתי על כל הקשיים הבירוקרטיים ואושרה התנדבותי. חצי שנה חייתי בלימבו, מקווה שהנה עוד שבוע-שבועיים אזכה ללבוש מדים. בינתיים, לא יכולתי לתכנן טיול או להתחיל לעבוד, כי אין לדעת מתי תסתיים החופשה, שהסתברה בסופו של דבר כארוכה בחיי. התיסכול היה גדול, אבל אני לא ויתרתי.

 בדיעבד ההחלטה הוכיחה את עצמה. השירות הצבאי שלי היה לנדבך חשוב בהתבגרותי. הוא סימן את היציאה שלי מחיים מרופדים בצמר גפן להכרת אנשים שונים ממני בתכלית, שהגיעו ממקומות אחרים, ורקעים מגוונים. באופן אירוני שרתתי הכי רחוק מהבית מבין החבר`ה שלי. אמנם ישנתי כל יום במיטתי שבבית הורי, אבל בעוד חברותַי הלכו ברגל למחנה הצבאי הסמוך למקום מגורינו, אני השכמתי כל יום בחמש וחצי בבוקר כדי לתפוס בזמן את ההסעה לבסיס שלי, שהיה הרבה יותר מרוחק. הביתה אשוב לא לפני שש בערב. היום אני לא מבינה איך היה לי כוח ומרץ, קיבלתי בסך בכל תפקיד זוטר, אבל הייתי חדורת מוטיבציה, ועשיתי ממנו ומעצמי הרבה יותר, כך גם זכיתי בהוקרה כחיילת מצטיינת, והילדה בת התשע עשרה שהייתי לא היתה צריכה כל גמול נוסף. כן, אני עדיין זוכרת גם שעות וימים של שעמום ותסכול במהלך השנתיים ההן, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי את קורות החיים שלי ללא השורה המצהירה על שירות בצבאי. מהבחינה הזו, בכל פעם שאני נענית למודעת "דרושים" אני מצטיירת כ"בחורה-כל-ישראלית". אחר כך, לראיון, אני מופיעה עם כל מטען המגבלה הפיזית הבולטת לעינֵי כל, ונותנת לניסיון ולאנטלקט לעשות את שאר העבודה בשבילי. בתחילת הדרך, כשחיפשתי מקום עבודה ראשון במקצועי, אחרי השלמת התואר האוניברסיטאי, הניסיון התעסוקתי בצה"ל היווה יתרון, ואפילו בשנים האחרונות עוד קרה שהעיסוק הספצפי ההוא עורר עניין, והובהר לי שהוא נזקף לזכותי, אפילו אחרי למעלה מעשר שנות ניסיון בשוק האזרחי.

שרתתי בצה"ל, ואני גאה על כך. תרמתי למדינה, אבל להרגשתי, לא פחות מכך נִתְרַמתי בעצמי. אם יש לי איזשהו ספק, הרי זה שבחרתי לעסוק במסגרת השירות דווקא במחשבים, במקום לנצל את השנתיים ההן לטובת התנסות במשהו ששונה, ועם זאת לא פחות מעניין, מהתחום בו אני עוסקת מאז ועד היום.

http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P190306/d.0.1903.30.1.9.jpg

לומדת לשחות ... (2)

(הרשומה הקודמת)

 

ואז הגיע זמנו של שיעור השחיה הראשון. עמדנו על שפתה של אותה הבריכה ממש, והפעם בזכות וברשות, לבושים בבגדי ים קטנטנים, חדשים, לאחר שנשלחנו לנקות את גופינו בזרם שבכניסה לבריכה, כי הפעם נרד אל תוכה ממש. הידיים אחזו במוטות הברזל של הסולם המוביל למטה, שלהטו מחום השמש, בעוד הרגלים נשלחו אל השלב הראשון שמגעו נעים בזכות המים הקרירים בהם טבל.

 

שנים אחר כך, בקיץ השלישי לחיי בני אכריז כי זה הזמן ללמדו לשחות. מסביב יורמו גבות, ויסבירו לי שגם אם הילד נְחַן בקואורדינציה מעבר למצופה בגילו (האם כבר אמרתי שהוא פשוט התיקון שלי?) הרי שאינו מסוגל לעמוד אפילו במים רדודים של בריכה סטנדרטית, ולכן עדיף לחכות עד שיגבה מעט. הבריכה בספיבק, על אף שהתהדרה בעומק שיא של שלושה מטרים, כאמור, דווקא כן אפשרה לנו לעמוד במימיה הרדודים, שכל גובהם היה כחצי מטר, ובכל אופן, נראה לי כי במקרה שלי ושל חבריי היה מדובר קודם כל בפיזיוטרפיה במים, שאפשרו חופשיות תנועה ופעולה שהיו בלתי אפשריות, לפחות עבור חלק מאיתנו, על היבשה. ואולי קיוו גם כי על הדרך נלמד לשחות, ויפחת סיכון הטביעה בבריכה שמימיה נצנצו וקרצו לנו בעודינו משחקים בחצר הגן.

 

הרבה אחרי שרכשתי סוף-סוף את מיומנות השחיה התוודעתי לשיטת לימוד בלתי אפשרית בעיני: לזרוק למים ... אבא שלי למד לשחות כך, בלי מצופים או קרש הצלה, והפך לאחד השחיינים היותר טובים שאני מכירה, הודות לניסים שהצילו אותו מסכנת טביעה חוזרת ונשנית (כי הלימוד נעשה בים דווקא, באיזור זרוע מערבולות, להכעיס). גם חברי כיתתי למדו כך לשחות: עם מצופים, אמנם, אבל המדריך שלח הוראות מהיבשה, ואם תשאלו אותי - אם זה לא נקרא ללמוד שחיה בהתכתבות, אז אני לא יודעת מה כן.

 

זה לא עבד ככה בספיבק. בטח שלא בגיל שלוש. במים חיכתה לנו המדריכה, קולטת אותנו לידיה אחד אחד, מציבה אותנו בשורה ליד המעקה, ומתרגלת איתנו תרגילי נשימה, כלומר "לעשות בועות". היא מדגימה ואנחנו אחריה. "מרגלית הקטנה" קראו לה, בחורה צעירה ועדינה למראה, ששמה הבדיל אותה ממרגלית "המנהלת", האחראית על כל מדרכי השחיה המעבירים שיעורים במקביל, לקבוצות קטנות, בתוך המים. אף אחד לא העיז לקרוא בשם המפורש "מרגלית המנהלת" או "מרגלית הגדולה", אבל מעמדה היה בלתי ניתן לערעור, עבור הילדים וההורים גם יחד. היא היתה לא צעירה כבר אז, עורה צרוב השמש חרוש בנמשים וקמטים, שהייתי בטוחה שנוצרו לא עקב גילה המתקדם אלא משהייה רבת שנים במים, מלמדת ילדים כמונו לשחות. לכן, סברתי, העדיפה כעת להשאר על היבשה, ולחלוש ממנה על הבריכה.

 

בינתיים, בתוך המים, לקחה אותנו מרגלית הקטנה אחד אחד לסיבוב באיזור ה"רדודים". צועדת במים לאחור בעודה אוחזת בשתי ידיו של כל ילד בתורו, מבצעת איתן תנועות של שחיית חזה, מחלקת הוראות מתי להכניס את הראש למים ומתי הזמן להוציאו, ומשגיחה שגם הרגליים עובדות כיאה. הכל היה טוב ויפה, אפילו תרגילי ה"חץ" בהם נתנו ניתור קטן במים, טבלנו בהם את ראשינו, ושטנו ברגלים צמודות וידיים ישרות קדימה, כחצי מטר עד למעקה הקרוב, וגם תרגוליי שחיית הגב, בהם הונחו ראשינו הרכים בכף ידה של מרגלית, רגלינו בצעו את אותן תנועות שחיית החזה, וידינו שימשו כמשוטים.

 

הכל טוב ויפה עד ש... עד שהחליטה מרגלית כי למדנו די והותר מהשיטה, ומספיק שתאחז בבָּתֵי השחי של כל אחד מאיתנו, בעודינו צפים על בטנינו במים, ומתרגלים את תנועות השחייה. כשמי מאיתנו הצטיין במיוחד, נטלה על עצמה את החופש לשחרר אותו מידיה ולתת לו לשחות לגמרי בעצמו, ובזאת נשלמה מלאכתה. ברגע שהבנתי כי אני עתידה להעזב לבדי, בין קרקעית הבריכה לקו המים, נתונה, בעיני, לחסדי כישוריי השחיה שלי (או העדרם), אחז אותי הפחד מפני טביעה. סירבתי לאפשר למרגלית לאחוז בי בבָּתֵי שֵחְיִי, האורכים של תנועות החץ שלי הלכו והצטמצמו, סירבתי לתרגל שחיית גב - בה יְכוֹלתי להֵעמד על שתי רגלי, לכשארצה, מוגבלת, וכמובן שעל ביצוע גילגולים מתחת למים, או אפילו סתם צלילות, לא היה  בכלל מה לדבר.

 

החברים שלי המשיכו בתרגולים, כל אחד מהם נעשה דומה יותר ויותר לדג במים, בעוד אני נסוגותי אחורה, מסרבת לבצע גם את המיומנויות שהצלחתי כבר לרכוש. אימי שליוותה אותי לשיעוריי השחיה צפתה בי חסרת אונים. "תסתכלי על החברות שלך," ביקשה, "הן, בניגוד לך, לא מסוגלות לעשות גילגול על מזרון, ותראי אותן במים!" היא לא הבינה שהפחד המצמית לא מאפשר לי להביא לידי ביטוי את היכולות הפיזיות שלי. בצר לה, שלחה את אבי שיבדוק את העניין.

 

וכך הגיע אבי לצפות בי במהלך שיעור השחיה, מוותר על חצי יום עבודה במיוחד לרגל המאורע - דבר שאינו מה בכך (כן, אבא, אני הולכת לבוא חשבון איתך עכשיו. תמיד ידעת שזה יגיע, לא?). מרגלית הקטנה התאמצה במיוחד לשכנע אותי לשכב על המים בלי לאחוז בידיה, לכבודו, בעוד מרגלית הגדולה נעמדה לידו, מעלינו, ולוחשה באוזנו בדיוק מה היא חושבת על הילדה: מפונקת. ואבא שלי חרט על דיגלו למגר את הפינוק, להתמודד עם הפחד, הבת שלו הולכת ורצה, והיא גם תשחה! הישר ממרכז ספיבאק מיהרנו הביתה, בגד הים הרטוב עדיין לגופי, ואבא לבש גם הוא בגד ים, נטל את המנוי לקאנטרי, ולא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי שוב במים, הפעם בבריכה "הבינונית" שבכפר המכביה. "בינונית" כי בשיא עומקה היתה כעומק ההתחלתי של הבריכה "הגדולה". שם, "בגדולה", אפילו אבי, אפילו בעומק המינימלי, לא יכל לעמוד על רגליו.

 

דבר אחד הוא לעשות הצגות מול מרגלית הקטנה, ואחר לעמוד מול טיעוניו של אבי: על המדריכה הזרה אני לא סומכת, מילא, אבל לא יעלה על הדעת (כמה הוא שונא את הביטוי הזה ...) שביתו הבכורה לא תסמוך עליו! אז יאללה, יאללה, מספיק להתפנק, ובבקשה לשכב על המים ולהתחיל לעשות בועות תוך כדי ...

 

את ההמשך אני כבר לא ממש זוכרת, בטח שלא לפרטי פרטים, רק תמונות קצרות ובודדות, המצוקה שלי מול הרצון לעמוד בציפיות, מים שבלעתי, מקרים בהם החלקתי אל תוך המים שסבבו את כולי, כולל ראשי, פי ואפי, שניות אחדות שבהן האמנתי שזהו, הקִיץ עליי הקץ. העובדה היא שלבסוף למדתי לשחות (אם סברתם אחרת, אתם פשוט לא מכירים את אבא שלי, או אותי ...), אבל עד היום אני פוחדת מהמים. ככל שהתבגרתי מיגרתי פוביות שונות ומשונות שליוו אותי מילדותי המוקדמת והמאוחרת: פחד מפני החושך, פחד גבהים, חשש מפני מה שהסביבה חושבת עליי ופחד קהל. רק פחד המים טרם מוגר כליל ...

 

המשך עוד יבוא.

 

 

http://www.parishcommunityrec.com/swimming.gif

לומדת לשחות ...

הייתי בת שלוש או ארבע, כשעמדתי לראשונה על סף הבריכה האולימפית במרכז הספורט ע"ש ספיבק ברמת גן, מוכנה ומזומנה לקבל את שיעור השחיה הראשון שלי. המים הצלולים שאדוות שקטות עלו וירדו בתוכם, נראו לי מזמינים בקרירותם, מבטיחים הנאה מרגיעה, משובבת נפש ומרעננת גוף ביום קיץ חם. אחד אחד ירדנו את שלוש המדרגות המתכתיות של הסולם אל חיקם המזמין של המים: קבוצה של חמישה או שישה ילדים, בני שלוש עד חמש, חברים לאותה כיתת גן ולגורל דומה - "מתמודדים עם מגבלה פיזית" היא ההגדרה הקולעת ביותר שאוכל לתת, לאור הדרך בה חינכוני הוריי והביאוני עד הלום; "מאותגרים פיזית" הוא, מן הסתם, התיאור הנכון-פוליטית; "ילדים נכים" היה המינוח הרווח בשנות השבעים ההן.

הגן ששוכן עד היום בתחומי מרכז הספורט של איל"ן, הוקם לטובת ילדים נפגעי מחלת שיתוק הילדים, שמאז הודברה וחלפה מן העולם (גם אם לא עבור מי שכבר חלו בה), ובעלי שיתוק מוחין - כמוני. כולם הבעלי יכולות שכליות בתחום הנורמה, ובעלי קשיים מוטוריים מדרגות שונות - החל בכאלה אשר מרותקים לכסאות גלגלים, וכלה בי ובחבריי המסוגלים להתרוצץ על הדשאים שנדמו רחבים במיוחד בעינינו הקטנות, ולדווש במרץ על אופניים עם גלגליי עזר ברחבי המתחם. עדיין, יכולנו להנות מטיפולים פיזיוטראפיים, שכן גם אם הרגשנו חופשיים וברי מזל במיוחד לעומת חברינו שבכיסאות הגלגלים, הרי שגם המוטוריקה הגסה כמו גם העדינה שלנו היתה (ולפחות אצלי, נשארה) טעונת שיפור. ואם מהפיזיוטרפיסטית חמקתי לעיתים, בעיקר בימי הקיץ, כשהחצר נראתה לי מזמינה הרבה יותר מכדור פיזיו שגובהו כמעט כגובהי, הרי שלשיעוריי הריפוי בדיבור הייתי מוכנה להתייצב תמיד, אפילו מעבר למתחייב ושלא בתורי, כי בסופו היה מובטח לי אימון מיוחד, בהוצאת לשון כלפי מעלה, בשאיפה לגעת באפי, אשר לשֵם דירבון נמרך בקצהו במעט שוקולד "השחר", ובלי קשר לכישלון שנחלתי באופן עקבי, נחתם השיעור תמיד בכפית קטנה ומתוקה של ממרח שוקולד המוגשת אל תוך פִּי.

אכן, הייתי שד לא קטן כשהייתי בגילו של בני. עד היום זכורות לי מילותיה של הגננת רותי, כשבאתי לבקרה בגן, אחרי שכבר עזבתי אותו והשתלבתי, במידה לא מבוטלת של הצלחה, בגן חובה רגיל. בנון-שלנטיות התיישבתי אז כפי שהייתי רגילה, על ה"ברזלים" שתחמו את השטח המוקצה לטובת הגן בתוך שטח מרכז הספורט. "תרדי!" ביקשה הגננת מיד, בתקיפות שלא הכרתי. בני המחזור החדש לא נוהגים לתפס לשם, הסבירה, אז בבקשה, שלא אתן להם רעיונות!

רק בדיעבד, במבט של אדם מבוגר, אני ערה לגודל האחריות שנפלה על כתפי צוות הגן. אמנם, כמחצית מהילדים היו, כאמור, מרותקים לכסאות גלגלים, אבל אנחנו, הנותרים, השתובבנו גם בשבילם, כאילו נחתם ביננו הסכם עודפים. הסכנה הגדולה היתה טמונה בברכה האולימפית. היא הוקפה אמנם בגדר, והשטח שסבב אותה, אשר כלל מלתחות וקיוסק, הוקף בגדר נוספת, אבל אף אחד מהשערים לא היה נעול, ולא היווה סגירה הרמטית מפני סכנת טביעה של פעוט אובד. את הביטחון שלא סיפקו באמצעי מיגון, ניסו אנשי הצוות להשלים בחינוך נוקשה: כלל ראשון בגן היה ששטח הבריכה, כולל איזור המלתחות והקיוסק, הוא מחוץ לתחום.

עד שבא אותו יום קיץ חם ככבשן לוהט. אחת המטפלות התעצלה ללכת בעצמה עד הקיוסק כדי לחזיר בקבוק קולה ריק, שהיה עשוי באותם הימים מזכוכית, ושתמורתו היו מקבלים בחזרה כמה לירות ישראליות. היא בחרה לנדב את אחד הילדים שיבצע את השליחות עבורה, מעניקה לו רשות חד פעמית ובלתי חוזרת להכנס אל המתחם האסור. בכבוד מהול בקנאה ליווינו אותו, עדת ילדים מעריצה, עד אמצע הדרך בואך השער הראשון, שמעבר לו אסור היה לנו לדרוך, ורק הוא - יחיד ומיוחד, בתפקיד חשוב - המשיך ונכנס פנימה. אפים קטנים נתחבו בין המעויינים של הגדר, אצבעות דקות נאחזו בה, בעוד עינינו הקטנות מלוות כל צעד וכל תנועה של חברנו בר המזל.

זה המחזה שנגלה לעיניו כשפנה בחזרה מאשנב הקיוסק, והתכוון לשוב על עקבותיו. אז הבין, כנראה, שהוא ניצב בלב ליבה של דרמה שהפכה אותו לגיבור היום, ושברגע שיעזוב את שטח הבריכה ישוב ויהיה כאחד הילדים. מלבד זאת, אם כבר פָּרַץ גדר אסורה אחת, שוב אין דבר שיוּכַל למנוע בעדו מלפרוץ גם את השניה! בביטחון צעד לעבר הכניסה לבריכה עצמה - שבשעות הפעילות הושפרצו בה מים באופן קבוע, לחטא את השחיינים, אבל באותה שעת צהרים היתה הבריכה ריקה מאדם וזרם המים לא הופעל. וכך עמד על סף הבריכה ממש, שעומק השיא שלה הוא שלושה מטר, בעוד אנחנו עומדים פעורי עיניים ופה מחוץ לגדר, עד שהאמיצים מביננו מצאו את הנשימה שנעקה וצעקו לו בכל כוחם שיעצור, יסתובב ויצא משם, ומהר! כשעשה זאת, בסופו של דבר ולא כל כך מהר, חיכינו לו בחוץ והקפנו אותו מיד. "לסובב לו את היד!" קרא מישהו וכמה ילדים ממושמעים שמקבלים מרות, מיהרו לאחוז בו ולהוציא לפוֹעל את פקודה. לימדו אותנו שאסור באיסור חמור להלשין, אבל התנהגות כזו, לא יתכן שתעבור ללא עונש ראוי!

ואז הגיע זמנו של שיעור השחיה הראשון בחיינו ... המשך יבוא.