על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק III

תקציר הפרקים הקודמים: בחופשת חנוכה האחרונה יצאתי עם ט. בן ה-11 ו-ש. שעדיין היה רק "כמעט" בן 6, לביקור במוזיאון חיל האוויר בחצרים ביחד עם אבא שלי - איש צוות אוויר בחיל האוויר, לשעבר, שהחל את שירותו הצבאי בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שם שימש כמכונאי מוטס במסוקי סופר פרלון. הוא נתקף חשק להציג את המסוק - בגודל מלא - לנכדים וקיווה שיוכל להכניס אותם אפילו לתא הטייס. במהלך הביקור במוזיאון, זיהו הבנים מכונית ניצבת באמצע תצוגת המטוסים ...
לחלק I - כך יצאנו לדרך ....
לחלק II - זכרונותי מסיני ורפידים ...
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה באמצע תצוגת מטוסי חיל האוויר. מסתבר שזו המכונית ההסטורית שבה אירח בגין את סאדאת במהלך ביקורו הראשון בארץ. במוזיאון היא חונה לצידו של לא אחר מהסופר פרלון ידידינו, שבחלל המטען והנוסעים שלו מוצגת תערוכה בנושא תהליך השלום עם מצרים. אבל מאחר ויום הביקור שלנו במוזיאון הפך סגרירי יותר ויותר, ובהתאם לתחזיות מזג האוויר, הסופר פרלון נשאר סגור, ואי אפשר היה להכנס אפילו לתערוכה המוצגת בו. נאלצנו להסתפק בלהביט פנימה דרך דלתות הזכוכית שסוגרות היום את החלק האחורי שלו. אבא ניסה להסביר למדריכה שממש קיווה להראות לנכדים את תא הטייס של הסופר פרלון מבפנים. שלשם כך באנו, במיוחד, כל הדרך מהמרכז! אבל ההוראות המפורשות הן לא לפתוח את המסוק במזג האוויר הזה, התעקשה, ושום מפקד במקום לא יחליט אחרת. "תירוץ עלוב!" יפסוק אחר כך אבא באוזני, מזג אויר שמזג אוויר, שטויות! כל כך הרבה פעמים יצא לו לעבוד על סופר פרלון פעור קרביים בגשם שוטף, ושום נזק לא נגרם, הלוא גם המטוס, ממש כמונו, אינו עשוי מסוכר .... סתם, המשיך אבא, סתם, הם רוצים לשמור על ניקיון המסוק שבתצוגה, ושלא תדרש עבודת ניקיון אחר כך ...

מסוק הסופר פרלון (צרעה) במוזיאון חיל האוויר בחצרים  - לפי ויקיפדיה, זהו סופר פרלון מס. 20

אז קצת מאוכזבים המשכנו הלאה, לא לפני שהתרשמנו ממה שנראה כמו שתי משאיות, המוצבות פחות או יותר מול הסופר פרלון. אלה הם המכ"ם וקרון הפיקוד שלו שנגנבו מהמצרים במה שנודע כמבצע תרנגול 53, שנערך בדצמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. במסגרתו יחידות צנחנים השתלטו על מתקן מכ"ם מצרי בראס ע'ריב, שממערב לתעלת סואץ, והביאו את המתקן, בשלמותו, לארץ. כך, לא רק שנוטרל איומו של המכ"ם על מטוסי הקרב של חיל האוויר אשר ביקשו לתקוף במצריים, שהיתה אז מדינת אוייב בסכסוך מתמיד ומלחמה פעילה, אלא ניתן היה לחקור ולחשוף את הטכנולוגיה שמאחורי המכ"ם החדיש, מתוצרת ברית המועצות, טכנולוגיה שלא היתה ידועה לארצות המערב באותה עת. אחרי שהמכ"ם הובא לארץ ונחקר על ידי מומחים טכניים ומודיעיניים, אפילו האמריקאים ביקשו (וקיבלו) לעשות עליו סיבוב - כלומר לבחון אותו. במהלך המבצע מטוסי יסעור (מטייסת 118) הרימו את המכ"ם ואת קרון הפיקוד שלו, והנחיתו אותם בשטח ישראל. גם שלושה מסוקי סופר פרלון לקחו חלק בפעולה: הם אלה שהטיסו את כוחות הצנחנים אל קירבת האיזור שבו היה מוצב המכ"ם. על כל אחד מהסופר פרלונים היה צוות אוויר שהורכב משני טייסים ושני מכונאים מוטסים, ואחד מהמכונאים המוטסים האלה היה אבא שלי.
במהלך השנים הזכיר אבא, מדי פעם, את "מבצע תרנגול" ל"חטיפת המכ"ם", ומבצעים אחרים שבהם לקח חלק. נראה לי שרק עכשיו אני מתחילה להבין את משמעותם. התרנגול נחשב לאחד המבצעים הנועזים, ומתואר כ"לקוח מהסרטים". אם כילדה מלאה בפחדים, אני עדיין זוכרת את הדאגה הרבה לאבא שלי במהלך מלחמת יום כיפור, כשהשתתף בה כאיש צוות אויר של מטוסי תובלה (עד כדי כך שסירבתי לשחק עם החבר הכי טוב שלי, כי אבא שלו היה בבית, הרחק מהסכנה. הייתי אז בת שלוש). וכשגדלתי הגיעה ההכרה שלתפעל מטוס תובלה זה לא להיות טייס קרב, וזה הרבה פחות מסוכן, הרי שעכשיו מתברר לי שבמבצעים כמו "התרנגול" גם כוחות ה"תובלה" שהנחיתו את הכוחות מעבר לקווי האוייב (או מבצע "הלם" שבו הורידו במנוף פצצה על גשר שעל הנילוס), עשו זאת תוך סיכון עצמי. ואי אפשר שלא להוסיף את הפאן המאד אישי: אני נולדתי בקיץ 70'. בסוף דצמבר 69' כשאבא התארגן עם עמיתיו לצאת למבצע שגובש והוצא אל הפועל בתוך יממה, כשיצא אליו, כבר ידע, אולי, שאישתו מחכה לו בבית כשהיא בתחילתו של הריון ראשון. ולאמא שלי לא היה, מן הסתם, מושג שבעלה "ביקר" במצריים, כי העניין נשמר בסוד במשך חודשים ארוכים (וגם המצרים, מצידם, הסתירו את דבר חטיפת המכ"ם).

קרון האנטנה של המכ"ם וקרון הפיקוד שנגנבו מהמצרים

בחזרה במוזיאון חיל האוויר - לא הצטלמנו אפילו עם המכ"ם וגם לא עם הסופר פרלון ... קצת כי אינני מורגלת ברשומות שכאלה (ואולי כדאי שאתרגל!) וקצת כי בדיוק בשלב הזה, בשיאו של הביקור, התחיל לרדת גשם. לא גשם חזק מאד, אבל זרזיף עקשן. המדריכה הכניסה אותנו תחת סככה, שנועדה להגן בעיקר מפני השמש הקופחת בקיץ, ואינה אטומה לגמרי. הבנים התעטפו במעילים כולל כובעים, ראשו של אבא היה מוגן בכובע הקסקט של יחידה 114, כאמור, ורק אני והמדריכה נשארנו גלויות ראש - ושילך הפן. בכל מקרה, ממש כמו הסופר פרלון, אף אחד מאיתנו לא עשוי סוכר, אז המשכנו בסיור בעודינו נרטבים מעט, ואבא המשיך להוסיף להסברים נופך אישי: מטוס ההרווארד שיעקב טרנר כמעט ונטש כשנכנס לסחרור באחת הטיסות, אך בסופו של דבר הצליח לנחות כשגם הוא וגם המטוס שלמים - טרנר היה מפקד בית ספר הקרקע לטיסה כשאבא היה חניך בקורס טיס, במגמה של מהנדסי טיסה (מכונני אוויר), וכמעט שהדיח את אבא מהקורס, אבל לבסוף הסתפק בשבוע במחבוש; הספיט השחור היה מטוסו של עזר ויצמן בעת ששירת בצה"ל. ויצמן טס גם על מסוק אלואט, ובשלב מסויים היה אבא מופקד עליו כקצין טכני - על המסוק של עזר ויצמן, ואבא היה זה שקבע שהמסוק המזדקן עשה את שלו וצריך לחדול לטוס ולמצוא את דרכו למוזיאון כלשהו ... וכך המשכנו לסקור את מטוסי החיל לדורותיהם, בואך מטוסי האוייב, כולל המיג שהנחית בארץ עריק סורי, ואז היה תורו של ט. בן ה-11 להפגין ידיעות: הוא צפה ביחד איתי בתוכנית "עובדה" שהוקדשה למבצע הבאתו של המיג לארץ, רק שבניגוד לי, ט. זכר את מירב הפרטים. קינחנו במטוס הלביא, שהלב נצבט על ההחלטה לבטל את פיתוחו, בטרם הגיע לשלב המבצעי, מטעמי תקציב.
משם ליוותה אותנו המדריכה עד לכבש המטוס של הבואינג 707, כשהגשם ממשיך לרדת, לפחות במטוס יהיה יבש ונעים יותר, ניחמתי את בן ה-6 שכבר התחיל לקטר. בכניסה לבואינג הצצנו קודם כל בתא הטייס, מבעד לחלון שקוף. "במטוס כזה לקחתי את אמא שלכם לטיסה הראשונה בחיים שלה!" סיפר אבא שלי לילדיי. ט. לא התרגש במיוחד. באחת עשרה שנותיו כבר טס במספר הזדמנויות. ש. לעומתו משך בשרוולי ושאל אם לא פחדתי ... ואילו אני הייתי עסוקה בלסקור את תא הטייס על שני מושבי הטייסים ומושב מהנדס הטיסה וכל המכשירים שעליהם הוא חולש. רק שני כיסאות האורח נעקרו ממקומם ואינם חלק מהתצוגה. חבל (בעיקר עבור הנוסטלגיה שלי). אחר כך התישבנו באחת משורות המושבים של הבואינג וצפינו בסרט המסכם את תולדות חיל האוויר הישראלי, כולל מבצע "תרנגול 53".
בסיום הסרט ירדנו מהבואינג דרך הדלת האחורית וחזרנו לרחבת הכניסה של המוזיאון. הגשם סרב להפסיק וגילינו שבגללו לא מוצאים יותר סיורים מודרכים וגם הפעילויות המיוחדות לילדים מושהות. ט. ציין שחצי הכוס המלאה היא שהצלחנו לסייר במוזיאון וליראות את הסופר פרלון "של סבא", והחצי הריק הוא שגשם יורד. מכיוון שהשעה היתה עדיין מוקדמת (יחסית), לא נותר אלא לנסוע חזרה למרכז ולקנח בארוחת צהריים באחת המסעדות המוכרות והחביבות עלינו (כולל קינוח אמיתי-אמיתי! התעקשו הילדים). עוד לפני כן, ביציאה מהמוזיאון, הבחנו שעל אף הגשם תור משתרך לפני הקופות, ואילו אנחנו - המשכימים-המקדימים - זכינו לסיור כמעט-פרטי ומלא נוסטלגיה, גם אם מעט רטוב ...

על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק II

לחלק I
בכניסה למוזיאון ביקש אבא לרכוש ארבעה כרטיסים:
"מבוגר אחד" ביקש, גורם לי לתהות האם יקנה לי, כמו לשני בני, כרטיס ילדים ...
"שני ילדים" המשיך ... אז רגע, מה איתי?!
"ופנסיונר" אהה. אז המבוגר האחראי הוא אני, והוא – פנסיונר! זה עדיין לא לגמרי מסתדר לי, שאבא שלי, בן השישים ושמונה הוא 'קשיש', והרי יש לו נפש של ילד, והוא ידוע בכינויו – אפילו בפיותיהם של ארבעת ילדיו – 'פיטר פן'. אבל אף אחד לא באמת יכול להחליט שלא לגדול לעולם. בסוף כולנו מתבגרים ומזדקנים, ומהצד השני יש בזה גם יופי – כיף לי לצפות בפיטר פן שלנו מתרווח על מושבו, נשען בנוחות ומביט לאחור בגאווה וסיפוק.
"בואו נברר מתי מתחילה ההדרכה!" הצהיר כשנכנסנו פנימה. אני תהיתי בקול אם באמת יש צורך בכך, הרי את המדריך הטוב ביותר, מבחינתינו, הבאנו איתנו מהבית. אבל אבא התעקש. עד שיתחיל הסיור המודרך, העסקתי את הבנים בהתרשמות ממטוס הכפיר שבכניסה ("זוכר ט. שראינו אותו בניו יורק, באינטרפיד?" ברור שהוא זוכר!). ומשם המשכנו לאורך השדרה הצדדית שמציגה חלקי מטוסים שונים ופצצות - חלקם ישראליים ואחרים שלל אוייב. בנוסף, מוצגים שם גם סמלי בסיסי חיל האוויר שפונו מסיני אחרי חתימת הסכם השלום עם מצריים - סמל בסיס נואבה והסמל של רפידים.

סמל בסיס חיל האוויר ברפידים

אני הייתי בסיני פעם אחת ויחידה בחיי. הייתי בת שמונה או תשע. אבא כבר שירת בתפקיד מטה (אחרי שעבר קורס טיס במסלול של מכונני אוויר ושירת בתפקיד; ובטרם יעבור הסבה מקצועית בקורס בממר"מ לתיכנות), ובבית כבר היינו ארבעה ילדים. לשם "השלמת הכנסה" - כלומר תוספת למשכורת הקבע - נהג אבא לטוס פעם עד פעמיים בשבוע, כמהנדס טיסה של מטוס הבואינג 707. ואני פיתחתי פחד מפני הטיסות האלה. הייתי מתקשה להרדם באותם ערבים, שוכבת במיטה ומצפה לשמוע את אבא חוזר הביתה שוב, גם הפעם בשלום. הוא היה נכנס קרוב לשעת חצות ומוצא אותי, לעיתים, כשהעייפות לא הצליחה להכריע קודם, שוכבת בעיניים פקוחות, לב הולם, נכונה לחבק ולנשק אותו בשמחת ההקלה - ילדה-פולניה (מבית טוב).
אבא תמיד היה בעד להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולהתגבר עליו. ברוח זו החליט שאם יקח אותי איתו לטיסה, ואראה במה מדובר, הפחד ירגע. וכך ביום חמישי אחד התייצבתי ביחד איתו בשדה התעופה בלוד. בתא הטייס התיישבו שני טייסים ואבא הסתדר במקומו מאחוריהם, מול לוח מכשירים ענק וצפוף. על שני הכיסאות הנוספים שבתא, ישבתי אני, והסטג'ר של אבא, שהתנדב לתת לי להחזיק את ידו בזמן ההמראה ולא שיער לעצמו שהוא מסתכן בלסיים עם יד שבורה ... כמעט. טסנו לרפידים. אני זוכרת את האכזבה מהמספר הקטן של החיילים שעלו על המטוס הענק בלוד. רוב המושבים נותרו ריקים, ואבא אמר שאם ברפידים לא תעלה קבוצה גדולה בהרבה בדרכה למרכז אז כל הטיסה היא סתם בזבוז של זמן וכסף. אני מתארת לעצמי שברפידים עלו קצת יותר נוסעים. בכל זאת, זה היה יום חמישי, ובטח רבים השתחררו לחופשת סוף שבוע. בין הנחיתה להמראה החוזרת, הספקנו לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל הצה"לי. וכשנחתנו שוב בלוד הסתבר שהטיסה השניה לאותו הערב בוטלה וכך חזרנו הביתה הרבה לפני חצות. וזו היתה הטיסה הראשונה בחיי. את הפחד היא לא הרגיעה, אבל זיכרון הילדות נחקק עמוק וחזק. לגלות שבמוזיאון חיל האוויר, בקצה אותה שדרה שבכניסה, בהמשך לסמל בסיס רפדים, ניצב מטוס הבואינג בכבודו ובעצמו (הוא זה אשר בתוכו "מוקרנים סרטי מורשת") היתה עוד חתיכת נוסטלגיה!

הבואינג 707 (ראם) של חיל האוויר ומהנדס טיסה (או מכונן טיסה ...) בפעולה

ואז צלצל הסלולרי, מחזיר אותי להווה. "איפה אתם?!" תהה אבא שלי "הסיור תכף מתחיל!" עזבנו את הבואינג מאחור (עוד נחזור אליו אחר כך) וחזרנו את כל אורכה של השדרה, מגלים שגם לאורך הצד הנגדי שלה יש מוצגים מעניינים, גם אם מאותו הסוג, וליד הכפיר פגשנו את המדריכה שלנו - חיילת חובה, שמהר מאד גילינו שהיא בת ממשיכה לאיש חיל אוויר, כמו רוב רובם של אנשי צוות המוזיאון, כפי הנראה. אנחנו מצידינו חשפנו את הקשר שלנו לחיל האוויר ואת העניין המיוחד שיש לנו במסוק הסופר פרלון. "כבר נגיע אליו!" הבטיחה, והתחילה הדרכה מסודרת - אחת על ארבעה, כי השעה היתה עדיין מוקדמת, יחסית, והמוזיאון די נטוש - קודם כל קיבלנו הסבר על המטוסים הראשונים ששירתו את חיל האוויר המתהווה במלחמת העצמאות - המסרשמיט והספיטפייר. המדריכה שלנו עתידה להפגין ידע רב עד לכדי פרטי פרטים גם בהמשך, בת שיח כמעט שווה לאבא שלי, שבכל זאת ידע להוסיף אי אילו פרטים כשהגענו למטוסים ששירתו את החיל במחצית השניה של שנות השישים ובמהלך שנות השבעים.
"מה זו המכונית הזו ומה היא עושה כאן, בין כל המטוסים?" תהו הבנים למראה מכונית החונה בתצוגה ...
המשך ...

והרשומה המומלצת היא רשומתו של motior הממשיך בסידרת ה"איך לעשות מה" שלו עם "איך לקום בבוקר".

מי הם "מפעילי המפלצות"? הכירו את מכונני הטיסה

על מסוקי הסופר פרלון, ביקור במוזיאון חיל האוויר ואבא שלי - חלק I

הסבא והנכד

"זה בסדר אם אקח את ט. (בן ה-11) למוזיאון חיל האוויר ביום ראשון?" שאל אבא שלי במהלך סוף השבוע של חנוכה, כאילו ניחש כמה שברתי את הראש איך נוכל לבלות את יום הנר השישי, שאיים מצד אחד להיות גשום, ומצד שני עמוס בילדים בחופש בכל מקום, מה שיפגום גם על בהנאה שלי וגם בזו של הילדים. נזכרתי שמוזיאון חיל האוויר בחצרים היה אי שם ברשימה המנטלית שלי לפעילויות שעשויות לעניין את הבנים, ושמחתי לענות "רק בתנאי שגם ש. (בן ה-6) ואני נוכל להצטרף!" בילוי במוזיאון עם אבא שלי - איש צוות אוויר בדימוס - נשמע מבטיח במיוחד. אבל מה אם ירד גשם? הרי התצוגה המעניינת כולה תחת כיפת השמים?! אחרי התלבטות קצרה והבנה שאם לא ביום ראשון, אז זה כבר לא יקרה בחג הזה, שהגשם יהיה מהסוג הקליל בכל מקרה, ובכלל - מתי  יורד גשם באיזור באר שבע?! החלטנו לצאת לדרך ולקוות לטוב.
בשעה 8:00, בהיותי האדם הדייקני והילדה הטובה והממושמעת שאני, עדיין, אספנו את אבא שלי ויצאנו לדרך, דרומה, כשכביש שש עוזר לקצר מרחקים וזמנים ורק בירידה ממנו, במחלף מאחז שלפני רהט, נרשם עומס לרגל תאונה. קצת אחרי 9:30  כבר חנינו בחניית המוזיאון. אבא הלך בראש, חבוש כובע מצחיה כחול שעליו מתנוסס סמל טייסת 114. במהלך הנסיעה שמחתי לדובב אותו, ואבא סיפר ... איך כשהתגייס לשירות החובה באמצע שנות השישים, שיבצו אותו בבקו"ם לחיל האוויר ושלחו אותו לשדה דב לקבלת שיבוץ בתוך החיל (עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, אעשה אני את אותה הדרך, רק שאני אדע מראש בדיוק לאן אני משובצת). בשדה דב, מספר אבא, יעדו אותו לשמש כטכנאי מכשירים בתל נוף, שהיה אז סוף העולם (שמאלה ואז ימינה). קצת מזל ותושיה, והוא מצא טירון אחר שהעדיף את תל נוף על פני ההצעה שהוא קיבל - הטכני של חיל האוויר בחיפה. אבא שמע חיפה ומיד נדלק: כשעלה לארץ גרו בעיר בשנה הראשונה, הדודים - אחות אימו ובעלה - גרים בחיפה. חיפה זה אחלה - שם יהיה מי שידאג לפנק אותו, והוא כבר הריח את הבישולים הטובים של דודה פ. נשאר רק לשכנע את המפקדים לבצע את החילוף, וכך הגיע אבא שלי למגמת טכנאי מסוקים בטכני של חיל האוויר. מדי ערב היה מתגנב דרך פירצה בגדר (שמסתבר שהיו קיימות כבר אז) ובורח לאכול ולישון אצל הדודים. מדי בוקר, השכם-השכם בבוקר, היה הדוד מקפיץ את האחיין לבסיס בדרכו לעבודה. והייתי עייף אחר כך כל היום, אבא עדיין זוכר, אבל למדתי טוב והייתי מצטיין, יודעים למה? הוא זורק מבט אל ט. במושב האחורי, שמחלק קשב בין סיפורי הנוסטלגיה למשחק באייפד, כי זה מה שהבטיח שאוכל לצאת בסוף השבוע הביתה, למרכז! ולפגוש את סבתא-של-ט-ו-ש, אני מוסיפה, בקריצה.

סמל יחידה 114

כשהסתיים הקורס, הסתבר שבכל זאת הגורל מתעקש להציב את אבא בתל נוף - הוא מצא את עצמו בטייסת 114, טייסת מסוקי תובלה, שבדיוק קלטה את מטוסי הסופר פרלון מצרפת. בניגוד למסוקים אחרים, שהובאו ארצה "בארגזים" והורכבו כאן, הסופר פרלונים הובאו מצרפת בשלמותם. מכיוון שהמשיך להצטיין, זכה אבא לטוס לצרפת כדי להעלות ארצה את הסופר פרלון מס. 17 - 17 הוא המספר הסידורי המייחד את המסוק הספציפי. כמכונאי מטוסים היה אבא אמור לטפל במטוס עד שיגיע ארצה בביטחה, אבל בדיוק אז הסתבר ש"ירח הדבש" של חיל האוויר וצרפת עומד לקראת סיום, והצרפתים לא ששים לתת לישראלים את המסוק שהבטיחו קודם לכן. הצוות הישראלי ביקש לערוך טיסת מבחן, "להרגיש" את כלי הטיס, והמריא כדי שלא לשוב ... מכיוון שהמסוק לא יועד לטיסות ארוכות, לא יכלו לטוס ישירות לישראל, ובמשך כמה ימים דילגו בין ערים אירופאיות - רומא, אתונה וכרתים. התמונות הישנות של אבא הצעיר נהנה באירופה מקבלות פתאום משמעות חדשה. איזה צ'ופר אדיר זה היה בשבילו אז, בימים ההם ...
בשנים הבאות עתיד אבא להעמיק את הידע וההכרות שלו עם הסופר פרלון ("הצרעה" בכינויו העברי). בעודו עוסק בתחזוקה ובתיקונים של הציפור המתכתית, למד את הקרביים שלה לפני ולפנים, עד אשר הכיר כל בוכנה וכל בורג. בראשית שנות השבעים שילב אבא בין הידע הטכני לתחביב בניית הדגמים מגפרורים (כן, כן, גפרורים!) ובנה סופר פרלון על פי המפרט הטכני המקורי שהיה בהישג ידו. די להזכיר את הדגם שנבנה גפרור לגפרור, וזכרונו עולה מיד בעיני רוחי: אורכו כמטר, החלונות אשר לכל אורכו וחופת הקבינה מצופים בפלסטיק שקוף, ששת הלהבים הארוכים עשויים אף הם גפרורים, ומחוברים למנגנון חשמלי שמסוגל לסובב אותם, כמו גם להאיר את פנים הדגם ולהוריד ולהעלות את דלת המשא האחורית. מאז עברו הרבה שנים, והדגמים העשויים גפרורים (היתה, בין השאר, גם אניה שנשאה בגאווה ואהבה את שמה של אימי) עברו איתנו מדירה לדירה. לא תמיד נמצא להם מקום של כבוד, והזמן גם הוא עשה בהם שמות. "כשאצא לפנסיה יהיה לי זמן לשקם אותם" הבטיח אבא במשך לא מעט שנים. והנה, סוף סוף, הגיעה הפנסיה והשיקום בעיצומו, מעלה זכרונות ונוסטלגיה, מעורר רצון לחזור ולבקר את המסוק בגודל הטבעי שהשתמר במוזיאון בחצרים. "מעניין אם זה הסופרפרלון מס. 17" תהה אבא על גורלו של המסוק הספציפי שהביא ארצה. "אולי יסכימו שנכנס אליו" קיווה.
המשך ...

היסעור העשוי מגפרורים (הסופר פרלון במחסן, מחכה לתורו ...)

ולרשומה הממומלצת: "שרי המנגנת" בבלוג "ממעמקים" של ori0911, שכמוני התפנתה רק לא מזמן לסכם את חוויות חנוכה ובעיקר לכתוב על המסיבה שנערכה בגן ועל הפתעה נוסטלגית ומרגשת שחיכתה לה שם.

הטיול האחרון

מוקדש לשירה ולטדי, שהעלו בי  זכרונות ועוררו את געגועיי.

 החורף של שנת 2000 היה גשום. בדירה שהיתה עדיין רק "שלי" נוצר כתם רטיבות. א. כבר היה במרכז התמונה, הספקנו להכיר את ההורים, עוד רגע ונגלה שאנחנו גרים ביחד בלי שממש הכרזנו על כך, ובחורף הבא כבר נתרוצץ בין הגנים, לארגן חתונה. אבל בינתיים, אנחנו בחורף 2000, ובבית הוריי, שם התגוררו עדיין גם אחי ואחיותיי, ריח הסוף עמד באוויר. 15 שנה, פחות או יותר, נתנו לכל כלב - אם הוא בר מזל - על פני האדמה הזו, בטרם יהפוך לבר מינן. ואנחנו, מרגע שאמצנו את בּוּם אל חיק משפחתינו, האמנו, באמת ובתמים ובכל מעודינו, שבזכות החיים הטובים להם זכה בקירבינו, יאריך ימים עד גיל עשרים-שנות-אדם, לפחות. באה המציאות ותפחה על פנינו.

חמש עשרה שנה קודם לכן, לקראת האביב, הגיע סבא לביקור המוצ"ש השבועי וקופסת קרטון על כתפיו. הפעם, לשם שינוי, לא הכילה מַטְעֲמֵי דליקטס שאני עקמתי את אפי מריחם בלבד, וזאת מכיוון שלטענתו מעולם לא ידעתי מה זה טוב. גם לא משחקי פלסטיק בשקל הביא הפעם מהשוק, אף לא בגדים שנקנו באהבה גדולה לחממינו, ועל הטעם והריח, שוב, ניתן להתווכח. הפעם קפץ מתוך הקרטון גור כלבים, שקיבל מתנה מאחד מחבריו הרבים - מעולם לא הצלחנו לעקוב אחרי כל מכריו וחבריו. למעשה, כולם היו חבריו: כמי שגדל והתבגר בארץ קומוניסטית האמין שכולם חברים, לפחות כל ישראל. וכך קרה שפגש "חבר" בדרכו למכור, לטענתו, שישה-שבעה גורים מעורבים, פרי ההמלטה האחרונה של הכלבה. סבא נודע באהבתו להולכים על ארבע - חתולים ככלבים - וכך זכה לאחד. מה בדיוק חשב לעשות בו ... ובכן, הוא בטח לא חשב. לא יתכן שקיווה, אפילו בסתר ליבו, שיצליח לשכנע את סבתא להכניס אותו הביתה. בברית המועצות הם חלקו דירה עם משפחה של ארבעה חתולים, אבל כאן, בארץ, סירבה סבתא להמשיך במסורת, והוא נאלץ להסתפק בטיפוח חתולי הרחוב, דרי חדר הזבל, למניגנת ליבם של השכנים. לא יתכן שבנה על אמא שלי או אחיה שיסכימו לאמץ את הרכש החדש. בינתיים, שיכן את הכלבלב בעסק שלו - בית חרושת זעיר לייצור אריגים, מאיים להפוך את הגור לחֶרֵש מרעש הנוּלים, ונוטש אותו כל ערב לגורלו עד שיפתח שוב את המפעל בבוקר המחרת. וכך מצא אותו בוקר אחד, ראשו עמוק בתוך נעל ענקית - מספר חמישים - של הפועל, אליה מצא את דרכו אך לא הצליח לצאת, ורק אלוהים יודע איך שרד את הריח במשך השעות שחלפו בטרם חולץ.

מן הסתם חיכה הגור, ממש כמונו, למוצאי השבתות בהם היה מובל בארגז לבקר אותנו, ארבעה ילדים נלהבים, שיכלו רק  לחלום על כלב - שכן גדלו בצילה של אמא-פולניה-פדנטית-וחולת-ניקיון. היינו כולאים אותו ביחד איתנו באחד מחדרי הבית, סוגרים את הדלת שלא יברח, ומתירים לו להשתולל כאוות נפשו התינוקית, לקפוץ לגובה, לרוץ הלוך ושוב, ללקק ולנשוך קלות בשיני החלב. אטרקציה אמיתית שהחליפה את החובה למלא עבור סבא כמה-וכמה טורי לוטו - "ותחשבו טוב-טוב לפני שאתם נותנים מספרים " - ולרשום כמובן את השם לצידם, כדי שנדע מי סתם זורק, ומי לפחות מחזיר את שווי הכרטיס.

ואני שמתי לי למטרה לשכנע את אמא לקחת את הכלב, משכנעת את עצמי שזה ישנה את כל החיים, ויצבע אותם בצבעים עליזים ומאושרים. באותן שנים ידעתי להיות קרציה אמיתית. עובדה, שכנעתי אותה, ובחופש הגדול שלפני החמישית, עבר בום לגור איתנו כדייר מהמניין, תוך הבטחה שאקח אותו תחת אחריותי, כולל חינוכו לניקיון ועד בכלל. את החלק הראשון להסכם מלאתי - אחרי שבילינו את רוב הקיץ למטה, בחוץ, עם גיחות קצרות לדירה, למד האינטיליגנט איפה עושים צרכים ואיפה לא - לא לפני שהשאיר כמה וכמה מוקשים בדרך, מאחורי מיטות, על ספות, ובתוך-תוכה של קופסת הנעליים בה חשבתי שהטמנתי היטב את היומן שלי ומחברות השירים. ההמשך היה צפוי: כמו בכל משפחה טובה, אמא לקחה על עצמה את טיול הבוקר (או השחר, ליתר דיוק), אבא את טיול הלילה , ואנחנו הילדים התחלקנו ב- (או רבנו על) יציאות הצהרים.

אבל ההפתעה הגדולה היתה הרומן בין אמא, שבכלל פחדה מכלבים משחר ילדותה, לבין הדייר החדש. לא עבר הרבה זמן והכלב "שלי" הפך לשלה. כמו "ליידי" של דיסני, גם בום היה מיועד לישון בבידוד, במרפסת. אבל אחרי לילה אחד של בכי קורע לב, היה ברור שאם משהו בבית רוצה לישון, עדיף לוותר בנקודה הזו. כך עבר אחר כבוד לפינת המסדרון שבין חדרי השינה. משם היתה קצרה הדרך למרגלות מיטתה של בעלת הבית. המיטות עצמן כמו הספות והכורסאות, נשארו מחוץ לתחום, כל עוד היתה עין אדם שתשגיח לפחות.

הוא התפלל טוב, הכלב שלך - היה משפט שטבעה חברתה הטובה של אמי וצוטט שוב ושוב. יעברו כמה  שנים טובות בטרם תוכיח שרק הכלב שלה, שאספה מתוך רחמים מהרחוב, התפלל אפילו טוב יותר - הוא ישן במיטתה ואכל מצלחתה, תרתי משמע. אבל גם בום היה כלב תפנוקים, שמעולם לא ניזון לא מדוגלי ולא מבונזו, רק בשר עוף מבושל, שכשמאס בו, היה מוגש אליו בידיים אנושיות - של אמא או סבתא - רק שיאכל הכלב, שיהיה בריא ויגדל. בערוב ימיו הפך אוכל-החתולים של חיית המחמד של השכנים לנשנוש האהוב עליו, עד שאמא קנתה לו בדיוק את אותו הדבר, כדי שיפסיק להתגנב לבית השכנים ולעשות פדיחות. חוץ מזה יכולנו כולנו להשבע שהוא נובח גם באנגלית - שלוש שנים עשה איתנו בגלות ארה"ב, והאגדה מספרת שידע לא לנבוח - לא בעברית ולא באנגלית - עת נאלץ להשתכן איתנו במלון, אליו הוגנב למרות שאסור היה לו לשהות בו, כי אין מה לעשות, אנו, בעליו, ישראלים בכל רמ"ח ושס"ע.

לא פעם ולא פעמיים הדאיג אותנו במשך השנים, נעלם לחצי ליל בעונת היחום, קורע גיד ונדרש לטיפול ווטרינרי יקר והשגחה צמודה שניתנו לו במסירות ואהבה גדולה, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו לחורף ההוא, האחרון, בו כבה בו משהו כמעט בבת אחת. המחלה פשטה באיבריו הפנימיים, חזקה אפילו יותר מרצונו ומעקשנותינו. הסֵבָה זרקה בראשו, שבניגוד לגופו היה חום. הבית היה ריק מיושביו במשך רוב שעות היממה - כולם בגרו והיו עסוקים בחייהם, שבים הרבה פעמים רק כדי לישון ולהשכים קום למחרת, אבל אמא יצאה מעורה כדי להקדים ולשוב הביתה, להוציא את בום לטיול אחר הצהריים, לארח לו לחברה ולהקל על סיבלו. במיוחד היתה קשובה לזהות את הרגע בו הסבל יעפיל אל איכות החיים, והסיום יהפוך למחוייב מציאות, למחווה אהבה אחרון.

הטלפון שלה תפס אותי בעבודה, בשעת אחר הצהריים. "הערב הוא הערב" הודיעה. "קבעתי עם הווטרינרית שתגיע לכאן". עזבתי הכל ויצאתי לבית הוריי, מתעלמת מההערות הציניות שזרקו לעברי עמיתיי לעבודה בחברת ההיי-טק "את כבר הולכת הביתה? מה זה, היום חצי יום?" ל-א. התקשרתי מהדרך, מעדכנת אותו במצב, והוא מצידו העדיף ללוות ממרחק, להבטיח שיעטוף אותי בחיבוק אחד – גדול, ארוך וחם – כשאשוב הביתה. אני זוכרת מה אמר אז, מילה במילה – "זה מקרה של מוות במשפחה" – והוא לא הרגיש מספיק חלק ממנה כדי להשתתף.

כשהחניתי את הרכב ברחוב השקט – רחוב של בתים פרטיים עם גינות מטופחות – שמעתי את קולות החפירה. אבא שלי ואחי עבדו בעזרת שני אתים, מקימים ערמת עפר על שפתו של הבור ההולך ונפער ליד הגדר, בשטח ההפקר שבין הגינה האחורית לחזית. הם עבדו בלי לדבר, אבל היה נדמה לי שהשאון שהקימו מחריש אזניים, ומחריד היה בעיני שגם הכלב לא יכול שלא לשמוע אותו. אם הבין את המשמעות או לא, הרי שקיברו נכרת עוד בחייו. מצאתי אותו שוכב בסלון שבקומת הכניסה, וכך נחסכה ממנו הטירחה שבעליה לקומה השניה בעצמו או על גבי זוג ידיים, שאוהבות ככל שיהיו עלולות להכאיב ולהעצים את סיבלו. תחתיו הייתה פרושה אחת משמיכות הצמר, אלה שעטפו את אחיותיי ואחי בינקותם, אלה ששימשו לו מיטה באלפי הלילות שעשה איתנו. הוא נראה חצי מעולף. אימי הסירה את הקולר מעליו, כך היתה עושה פעם בחודש, כשהיתה סוחבת את בום בכל כוחה בפיזי שהועצם בעזרת רצונה העז, לאמבטיה. בסיומה היה מצפה בקוצר רוח שתסיים את מלאכת הניגוב, כדי להתנער היטב ולהטיז מים שלעולם נשארו בעומק פרוותו, ואז נהג לשעוט במדרגות מהקומה העליונה היישר למטה, לשטיח הפרסי שבסלון, תוקע בו את חותמו ובעקבותיו משפשף את כל גופו, כי מה כבר יודעת זותי, הוא חייב להתנגב היטב-היטב ולהפטר מכל שריד של לחות השנואה עליו כל כך. משועשעים היינו צופים בריקוד המוזר שלו: שיפשוף בשטיח, התנערות הגונה, ריצה מקיר אל קיר וחוזר חלילה, עד שהרגיש שהחזיר את עצמו לעצמו בעצמו והוא יבש למשעי. בסיום הטכס נענד הקולר חזרה לצווארו. צמד הדיסקיות רשרשו – האחת נשאה אישור ווטרינרי על היותו כלב מחוסן כחוק, על גבי השניה נכרת שמו, כתובתינו ומספר הטלפון.

להוציא האמבטיה החודשית, בום לעולם לא נתפס ללא קולר על צווארו. עכשיו היתה מונחת הרצועה החומה על המזנון. רציתי לשבת לידו. להניח יד וללטף, מהאף והקודקוד ועד הזנב. להרגיש את הפרווה המשוחררת מקולר, כמו שאהבתי כל כך בהזדמנויות הנדירות. לשנן בפעם האחרונה את מפת החברבורות החומות ושחורות על גבי שערו הלבן. "אל תציקי לו." הורתה אמא. ואני ילדה טובה. עושה תמיד מה שאומרים לי. צימצמתי עצמי לפינה. לבד כל כך. מבחינה איך אחרים מתעלמים מדבריה. מלטפים, נפרדים על אף מחאותיה. כי השעה דחקה, והווטרינרית כבר באה.

מוזר היה לראות אותה. פתאום בבית הורי. מעולם לא ביקרתי בקליניקה שלה, אך היא היתה חברה-של-חברה והעברנו לא מעט ערבים נעימים על כוס קפה או ארוחת ערב. והנה היא כאן בתפקיד התליין. בטרם יתרחקו סוף-סוף כולם מבום ויאפשרו לאימי להשאר איתו כמו שביקשה, בעודם יוצרים מעגל חיצוני, מרוחק, ביקשתי לעלות למעלה, והסתגרתי באחד החדרים, מסרבת להיות עדה לאקט ולקחת חלק בהלוויה המאולתרת. זה כלב אז מותר, החלטתי ביני לביני, כמי שלעולם לפני כן לא חוותה מוות של בן משפחה קרוב. הפרידה שלי, הבנתי רק אחר כך כבר נעשתה בשבת הקודמת. אז, בסיומה של ארוחת הצהריים המשפחתית, ביחד עם אחי וזוגתו, לקחנו את בום לטיול. טיול קצר במיוחד, בקושי עד סוף הרחוב ובחזרה, כי ההליכה היתה כבר קשה עבורו. היינו רגילים לצפות בו מרחרח את כל הסביבה בטרם יבחר לעצמו פינה, אותה ירחרח שוב ושוב ושוב, כמעט ירים רגל אך לפני כן יוודא בפעם המי יודע כמה כי הוא אכן הולך להרטיב את הנקודה הנכונה. אבל בפעם ההיא רחרח רק כדי לצאת ידי חובה, וניסה להרים רגל כשהטיל את מימיו, אבל גם זה כבר היה קשה לו, והוא העלה והוריד אותה חליפות, כפי שנהג בעודו גור, מתאמן בהליכות כלב בוגר. נזכרתי בשעות הרבות שביליתי איתו בחוץ עת לימדתי אותו את חוקי הניקיון הבסיסיים. וזה היה הטיול האחרון שלי איתו.

בערב שבו נפרדנו ממנו סופית, נגשתי אל התלולית הגבוהה במיוחד של הקבר רק אחרי מעשה. ימים אחדים אחר כך הונח במקום כד חרס גדול במקום מצבה. אחותי עמדה לצידי ופסקה ש-"עכשיו לעולם לא נוכל למכור את הבית הזה." הקשר הודק בדם. היא היתה רצינית, אבל לפעמים גם לא-בדיחות הופכות למציאות.

הקונים החדשים של הבית יאכלסו אותו בקיץ הבא. אני לא יודעת אם הם מודעים לתלולית העפר, ואם אי פעם יתהו באשר לה. אבל תחתיה נח מנוחת עולמים בומי שלנו, זכר כלב צדיק לברכה.

 התמונה לא הכי ברורה אבל הדימיון מדהים!

געגועיי לסבא ש.

 

השעות הקטנות של הלילה. קיץ. אי שם בשנות השמונים. אני ושתי אחיותיי חולקות ספה נפתחת, וישנות עליה לרוחב, כשקרש תקוע לנו במותניים. כל אחת מצאה תנוחה בלתי אפשרית אחרת כדי להתגבר על אי הנוחות שבלישון, שלושתינו יחד, אצל סבתא וסבא במהלך החופש הגדול. הן-השתיים נרדמו כבר, בתום הצחוקים, השיחות והריבים. רק ממני השינה מתעקשת לחמוק. שלבי התריס פתוחים בתקווה לבריזה ולו הקלה ביותר, שמסרבת לבוא. החום נסבל אבל הלחות מדביקה את פיג`מת הטריקו לגוף. אני מתהפכת מהצד לגב. על התיקרה צללים של אור, שפולט פנס הרחוב מתחת לחלון. הצללים מטיילים לאורך החדר בכל פעם שמכונית חולפת ברחוב. ריח ה`פלירט` שסבתא פיזרה בנדיבות כנגד היתושים עומד באוויר. אחותי הגדילה לעשות ומרחה כל פיסת עור בגופה שנותרה גלויה, בחומר שדוחה אותם. אני לא מסוגלת לשאת את הרעיון של המגע הישיר בין עורי לחומר. אז הנה, עכשיו היא ישנה, משמיעה נשימות עמוקות, שפתיה ממלמלות משהו מפעם לפעם, ואני - נדמה לי שנעקצתי בין שתי אצבעות היד, כך שזה גם מגרד נורא וגם קשה לחכך ולהרגיע את המקום.

ממקום משכבי אני יכולה לשמוע את מקהלת אוסף השעונים של סבא, שסבתא פינתה מהחדר כדי שלא יפריעו את שְּנַתֵינּוּ, והם מתקתקים בעוז במטבח שמעבר למסדרון. בחדר שבו אנו ישנות יש שתי דלתות - האחת למסדרון, והשניה למה שהיתה פעם מרפסת, והיום היא הרחבה לסלון. דרך שתיהן ניתן לראות עכשיו את הריצוד החיוור של הטלוויזיה, שהיא מקור האור היחידי בבית בו שולטת חשיכה. מחדר השינה אפשר לשמוע את קולות החירחור הקלים של סבתא בִּשְנתה, בעוד סבא בסלון, צופה כמעט בלי קול בשידורי האולימפידה מכורסת הארצ`י בנקר שלו, העשויה קטיפה אדומה שלא ניתן להבחין בה, כי היא עטופה היטב בסדין צהוב מהוהה.

כשהסבלנות שלי פוקעת, אני חומקת בזהירות מהמיטה, לא שוכחת לנעול את הכפכפים שהשארתי לרגליה - אחרת באמת אסתבך, כי סבא לא יכל לסבול כאשר הלכנו יחפים. הוא טען שזה מנהג אבלות שמקומו יכירינו רק בעת שבעה, לא עלינו. - ומציצה דרך דלת המרפסת, אולי אתפוס כמה תמונות בטלוויזיה בלי שסבא יעלה עלי, ואעלץ להסביר ולתרץ מה פתאום לא נרדמתי עדיין. אבל הוא, בחושי החיה שלו, עולה עלי מיד, ומזמין אותי להציב כיסא שאגרור מפינת האוכל לצידו - כי אצל סבתא יושבים על ספות הקטיפה רק בארועים מיוחדים, ומפגש לילי ביני לבין סבא לא עומד בקריטריונים האלה. אני עדיין חוששת - תמיד יש לו מה לומר והוא לא חוסך בביקורת. כל כך חוששת, שרק בבגרותי אבין שהוא שמח בחברתי, בישיבה בצוותא כתף אל כתף, צופים באתלטים, הלבושים גופיות שעל כל אחת מהן מתנוסס מספר, ומייצגים את כל אומות העולם, בינהם לבנים ושחורים, מלוכסנים ואדומי אור - רצים למרחקים קצרים, קופצים מעל למתח בעזרת מוט ומשליכים דיסק.

בלילה ההוא יספר לי שגם הוא, בצעירותו, היה אתלט. בילדותו, בליטא, לא היה לו זמן וראש ללימודים, וממילא יצא לעבוד כנער, אבל תמיד ידע לרוץ מהר. וכך, כשפרצה המלחמה והוא התגייס לצבא האדום, הפך לאתלט המצטיין של הגדוד, ייצג אותו בתחרויות שונות, ובכל פעם שניצח זכה בחופשה בת כמה ימים. הקפיטן אהב אותו, סיפר, שמר עליו לבל ילקח לחזית, לימד אותו מעט חשבון והיסטוריה, ובזכותו הפך לקצין. אחר כך, כשתסתיים המלחמה הוא יפגוש את סבתא - שני כלבים היו לו אז - סיפר - גדולים כשני חמורים, וגיזעיים. אבל לא יזכיר שהיה מושל מחוז, שעזר לציונים להבריח יהודים את הגבול, וכשכמעט עלו עליו ברחו סבתא והוא ואמי התינוקת, איתם רק הבגדים שלגופם, ושם נעוריה של סבתי, אותו יאמצו ותחתיו יסתתרו.

כל זה יוודע לי הרבה אחר כך, מאנשים אחרים, אך בשעות הקטנות של הלילה ההוא השביע אותי - אני עוד אספר לך הכל, ואת תכתבי מזה ספר! - רגע בודד של מגלומניה מצידו, ואני לא אהיה בטוחה אם בחר בי רק מכיוון שאני נכדתו הבכורה, או גם כי הוא האמין בכישרון הכתיבה שלי, שהרי מהרגע שלמדתי לכתוב, כמעט, חורזתי שירים וניסיתי כוחי גם בכתיבת סיפורים קצרים.

אבל סבא לא סיפר לי מעולם על החיים שלפני המלחמה. במקרה יוודע לי שהיה יתום מאם עוד מילדות, ולכן, כנראה, היו לו רק אחות ואח, ולא ארבע-חמישה אחים כמו שתמיד דימיינתי - משפחה גדולה כמו לסבתא. בניגוד לה, לא תיאר מעולם את השיבה למחוזות ילדותו, לעולם שנחרב. הוא לא סיפר, ואני לא רשמתי. שנינו חשבנו שיש עוד זמן. המון זמן. השבץ שנטל ממנו את יכולת הדיבור תפס את כולם בהפתעה גמורה.

בפסח האחרון שלפה פתאום אמא את ארבע הכפות - השריד האחרון לבית שלך, סבא, למשפחה. כתבתי על זה כאן, בבלוגיה שבאינטרנט, שאז, באמצע שנות השמונים, לא יכולנו לדמיין לעצמינו שתתקיים. הרשומה הגיעה ל"כדאי שתקראו" בעמוד הראשון. כמעט מאה איש קראו, ואני רוצה שיקראו, רוצה שיגידו שאני טובה בכתיבה. אבל הם הגיעו לכאן לא בזכותי, כי אם בזכותך ובזכות הסיפור שלך שיותר משהוא מרגש, הוא פשוט קורע את הלב. קיבלתי רייטינג, סבא, על חורבות המשפחה שלך.

אם הוא היה יכול לשמוע ולראות, סבא שלי, חיוך ממזרי היה נמתח על פניו. - מָיְי קִינְד - היה אומר לי - מיי שיינא מיידלה, קוּסֶאר אין תוֹכֶס - שיקפצו לך כולם - את תמיד היית חכמה, עוד בבית היולדות אמרו ככה כולם! –

קצת אחרי פסח, קצת אחרי יום השואה, בתיזמון בעל משמעות יְתֵרָה, ציינה המשפחה, על קיברך, אזכרה חמישית. וכמדי שנה זכרו להתחשב בזאת ובהוא, ולא הביאו בחשבון את האילוצים שלי. וכשהתקשרו באותו בוקר לומר שבעצם יעלו לקבר מוקדם כך שאוכל להצטרף, כבר היה מאוחר מידי, כי התחייבות קודמת כבר נקבעה עבורי, ולא יכולתי לדחות או לבטל. אבל האמת שאני לא צריכה ימים מיוחדים בשנה ומקום בעל משמעות כדי לזכור. אמנם פקדתי את קברך כשרציתי שתבקש בשבילי שם למעלה משהו מיוחד, כי אני לא מאמינה בכלום, אבל ברגעי משבר אני מועדת. חזרתי לשים אבן על המצבה כשהתקיימה המשאלה, לומר תודה. ועכשיו, תנוח בשלום על משכבך סבא. אתה איתי, בזכרוני, בכתיבתי, במסכת חיי. אתה אינך, ועודך קיים. 

הפסנתר

יש מספר מניעים להפטר מכל מיני דברים שנוטים להצטבר בכל בית: סבתא שלי, בת השמונים ושלוש, עושה זאת בקנאות, כי ברצונה לראות כבר עתה את בני משפחתה נהנים מהירושה שלה. לך תסביר לה שאין סיכוי שאענוד את שרשרת היהלומים שסבא קנה לה לפני חמישים שנה כמתנת אהבה, ושאמא שלי ממש לא מעוניינת להציג לראווה בסלון את הוואזה מהקריסטל, שעשה עליה, לפני למעלה מארבעים וחמש שנה, מברית המועצות. אין כאן עניין של להעליב אותה, היא פשוט לא מסוגלת להבין שלשכיות החמדה שלה אין מקום בעולם שלנו.

חמותי אגרסיבית לא פחות, מכיוון שברצונה לרווח מעט את הדירה הקטנה, שבה, לא להאמין,  גידלה שלושה ילדים. בהתקפים פתאומיים היא מפנה ארגזים ותכולה שלמה של ארונות ומגירות, מסבירה שכך היא מקלה על עצמה את מלאכת תחזוקת הבית, בעוד כוחותיה הולכים ונחלשים. במכה האחרונה הושלכה אחר כבוד תיבה כתומה, שהכילה את אוסף המטבעות של בנזוגי, א., למזבלה. "השארתי רק את המטבעות של החמישה שקלים, בשביל (עגלות) הסופר." היא מסבירה ל-א. הנדהם, "אתה רוצה אותם?" את הבשורה קיבל א. כבר קודם, מאביו. "אבל הייתי חייב לשמוע את זה ממנה!" יאמר לי אחר כך. גם חמי מסר את אותו הדיווח, על היחס המיוחד לו זכו מטבעות החמישה שקלים, אבל א. היה בטוח תחילה, שמדובר בבדיחה. "היו שם אסימונים מימי המנדט!" מבכה א. את האוסף האהוב שכבר לא יזכה להוריש לבנינו. "אז למה לא לקחת אותו אליך?" נשארה תלויה באוויר השאלה של אימו.

סיבותיה של אימי אחרות - בית המשפחה, שהווה בעבר מקום משכנן של שש  נפשות, נמכר ועתיד להיות מפונה בתוך שנה, לטובת דירה מרווחת אך קטנה יותר. גם הדרך בה היא נוהגת שונה: כל מי שיש לו סנטימנטים לאיזשהו דבר שמבחינתה אבד עליו הקלח, או אין עבורו מקום, מוזמן לקחת עליו בעלות ולפנות אותו מן הבית, כל השאר - ימסר או יזרק. וכך ניסו למכור לי את מערכת פינת האוכל הכוללת שולחן וארון מתוצרת דירן, ונכשלו. אהבתי אותם בבית הוריי, אך אין להם מקום בביתי. וכך דחפו לי את הפסנתר - והצליחו.

את הנסיעה הביתה, מבית הוריו של א., בעודו מתאבל על האוסף שאבד לעד, ניצלתי כדי לבשר לו שנבחרנו להיות הבית המאמץ של הפסנתר מבית הוריי, כאשר יעברו, בשעה טובה ומוצלחת, למעונם החדש. זה הפסנתר שעומד היום בחדר העבודה של אבי. פעמים ספורות ניגנו עליו בעשרים השנה בהם הוא נמצא שם. אבל בדירת ילדותינו, שם ניצב בסלון, זכינו להתאמן עליו בנגינה - כל אחד מארבעת ילדיי המשפחה, בתורו. קשה לומר שמשהו מאיתנו גילה כישרון או אהבה מיוחדת לכלי כמו גם התמדה יתרה. אולי רק אחי, שעבר אחר כך לנגן בגיטרה, אשר ליוותה אותו עד לבגרותו. הוא היחיד שירש את הגנים המוזיקליים של אימי. אני זוכרת אותה בילדותי, ניגשת אל הפסנתר בבקרים נדירים של יום שבת, פותחת את המכסה המגן על הקלידים, מסירה מעליהם בד ירקרק וארוך המשמש הגנה נוספת מפני האבק ופורסת ספר תווים מאובק על הכן. אחר כך היא מעבירה אצבעות עדינות, גמישות וזריזות על הקלידים, הפסנתר הלא-מכוון מזייף - כָּוַן היא הזמינה רק כשמי מאיתנו, הילדים, עסק בלימוד נגינה - והיא מוצאת כמה דקות של מרגוע מתרדות היום-יום, מהעבודה במשרה מלאה, מגידול ארבעה ילדים ואחזקת משק בית כבלבוסטה אמיתית. אהבתי לראות אותה כך, נסחפת עם המנגינה המזייפת, עיניה עצומות והיא כמו עוברת לעולם אחר, רחוק, שבו לנו אין חלק ואין מקום.

לנגן למדה כילדה, בברית המועצות, קודם על אקורדיון - שהיה כמעט גדול ממנה, כפי שמעידות התמונות - ואחר כך על פסנתר. סבי קנה לה אז את הפסנתר, מיד שניה. פסנתר חום, עם כנים להחזקת נרות וקישוטים מגולפים בעץ, מעשה ידי אומן, שבנה אותו בסוף המאה התשע עשרה והתביע עליו את שנת הייצור המדוייקת - אלף שמונה מאות תשעים ומשהו. כשבחן אותו סבי, כך מספרת סבתי, נצבה מעליו קערת עץ רחבה ותואמת, וכשחזר למחרת, לאחר שגמלה בו ההחלטה לרכוש אותו, הסתבר שהקערה נמכרה כבר, בנפרד, ונותר רק הפסנתר. וכך נקשר גורלו בגורל המשפחה, לנדוד איתה לפולין ואחר כך לדירת הסוכנות בישראל.

עם העליה ארצה החלה אימי לפקוד את הקונסרבטוריון, אבל מהר מאד הנגינה ננטשה - הזמנים היו קשים, ולא ניתן היה לממן את השיעורים, ואחר כך כבר עניינו אותה דברים אחרים ... כמו אבא שלי, למשל. הפסנתר עמד מיותם בדירת הוריה הקטנה, עד שעברו הוריי לדירה משלהם ולקחו אותו עימם.

"את תקחי אותו!" קבעה אמי לפני שבועות אחדים, מקווה שהנכד הבכור עוד ינגן על קלידיו. אולי זה יקרה ואולי לא. אולי יגלה הילד עיניין וכישרון ואולי לא, אני את הפסנתר בן היותר ממאה שנה לא אפקיר. אמנם מקומו לא יכירנו בסלון הבהיר שלנו, שלא נוכל להשחיר בכתם עץ כהה וכבד, אבל על אף שיסתום מעט את חדר העבודה או המשחקים (מי משניהם שיבחר לעלות קורבן) - שם, כבר סיכמתי עם א., יקבע מקומו החדש!