אזעקה ואזעקות

אזעקת הבתולין שלי

האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן, שבישרה, מבחינתי, את תחילתו של 'צוק איתן', ביום השלישי ההוא, בשעה שבע, היתה האזעקה הראשונה שלי.

בסבבים הקודמים נשמעו אזעקות בתל אביב, בחולון ובראשון, אבל אלינו, לשימחתינו, הם לא הגיעו אז.
במלחמת המפרץ של שנת 90' לא הייתי פה. שלושה שבועות לפני שפרצה השתחררתי מהצבא והצטרפתי להוריי, אחי ואחיותיי ששהו באותה העת ב'רילוקיישן' בארצות הברית.

במלחמת יום כיפור הייתי בת שלוש. הזכרונות הבודדים מאז מתערבבים עם מה שסופר לי אחר כך. אזעקה של ממש לא נחרטה בזיכרוני. אני רק זוכרת את עצמי עם אמא בבית של סבא וסבתא - הוריה. עברנו לגור אצלהם אחרי שאבא, איש צבא קבע, הוזעק בבוקר יום הכיפורים. ההורים מספרים שכשהתארגן לצאת התחלתי לבכות בהסטריה, שפרצה מלחמה ואני מפחדת. זה לא זכור לי, אבל נדמה לי שאני זוכרת את דוד שלי - משוחרר טרי-טרי משירות החובה בתעלה - מכין אותנו בערב לאפשרות של אזעקות, כי זה מה שאומרים בחדשות. גם הוא גוייס, למילואים, די בהתחלה. אז אולי הספיק להיות איתנו ערב אחד או שניים, ואולי זכרוני בוגד בי, אבל את ההמשך מאשרים גם המבוגרים: השכנים בבניין של סבא וסבתא ירדו כולם למקלט והתארגנו לישון שם, ואילו אצלינו הוחלט שמאחר והדירה בקומה ראשונה (גם אם על עמודים ...) היא מקום בטוח מספיק. אותי, בכל מקרה, הטיעון הזה לא שיכנע, ושוב החל הבכי שאני מפחדת, עד שאמא או סבתא נאלצו לרדת איתי למקלט. לא ישנו שם, פשוט נרגעתי ואז עלינו (ואולי פשוט נרדמתי, והעלו אותי ישנה).

דברים שלא ידעתי (ולא רציתי לדעת) על אזעקות

הן באמת עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת.

הן מחרישות אוזניים ומפחידות הרבה יותר מהמחשבה על הסכנה שמפניה הן מתריאות - בעיקר כשזה נוגע לילדים.
אחרי שתיים שלוש אזעקות, כל הזמן נדמה ששומעים עוד אחת שמתחילה, הכל דומה לאזעקה: רוח מייללת, גרירה של כיסא, התחלה של סירנה של אמבולנס.

אחרי עוד כמה אזעקות כבר לומדים שכל מה שחלש, הוא כנראה לא הדבר האמיתי, ועדיין החיקוי המוצלח של ש. בן החמש וחצי לאזעקה, הצליח להקפיץ אותי לפחות פעם אחת.

לומדים גם לא להתרגש מאזעקה רחוקה, ולסמוך על פיקוד העורף - אם זה רק בישוב הסמוך, הרי שאנחנו פטורים הפעם מכניסה לממ"ד.

דקה וחצי מעולם לא נראתה ארוכה כל כך. אחרי ההלם הראשוני, נהייתי קצת יותר קוּלית: כשכולנו בבית בזמן האזעקה, יש זמן אפילו לכבות אורות מיותרים בחדרים, ממילא לא נזדקק להם בעשר הדקות הקרובות.

ואם תהיה אזעקה ...

בדיוק באמצע המקלחת - מתעטפים במגבת ורצים לממ"ד.

וכשנהיה בגינה - יש מספיק זמן לרוץ לבניין ולרדת לחניון התת קרקעי.

בנסיעה - נעשה כבר מה שכולם מסביב יעשו.

בדרך לחבר - אולי עדיף לנסוע? בסוף הלכנו רגלית, ועיני חיפשו מקלטים אפשריים לכל אורך הדרך, שלוקחת בסך הכל חמש דקות.

והסבתא שמטיילת עם הנכדה בת השנתיים שדוחפת עגלה ובה בובה - איך היא לא חוששת? ואם תהיה אזעקה?
קוראת ספר או צופה בסרט, ולא יכולה שלא לקנא בגיבורים שלא צריכים לחשוש פן אזעקה תשמע פתאום.

מרחב מוגן דירתי

הממ"ד בדירה שלנו משמש בדרך כלל כחדר ארונות. מעולם לא בילינו בו כל כך הרבה זמן כמו בשלושת השבועות האחרונים (וזה כולל אפילו אותי, המתלבטת, סידרתית,  'מה ללבוש'). הבכור, שהושפע מן הסתם מהחששות חסרי ההיגיון של אימו, עבר בשלב די מוקדם לישון על מזרון שפרשתי למקרה של אזעקה בזמן שאחיו כבר ישן, מקווה לשווא להעביר אותו בלי שיתעורר (ונכשלת בכל אחת מההזדמנויות שקיבלתי). כעבור כמה ימים גם הקטן החליט לישון בממ"ד, ושני הבנים נאלצו לחלוק מזרון אחד, כי אין מקום ליותר מזה. כעבור יומיים שלושה, הבכור הבין שזה לא עסק, זה לא נוח ואין לו מספיק מקום - וחזר לישון במיטתו. כעבור שניים שלושה לילות נוספים, הלך גם הקטן בעקבותיו, שוב.

בין לבין יצא לי לשבת על המזרון האמור בממ"ד ולהקריא סיפור ש. - מכתבים מפליקס. המכתבים ממוענים לסופי, מינסטר גרמניה, שם האסון הכי גדול הוא ששוכחים תפוחים הנאפים לכבוד חג המולד בתנור, והם נשרפים. בינתיים, ט. צופה בטלוויזיה שבחדר השינה. השדר מקריא את שמות החיילים ההרוגים. גרוני נחנק, נשנק, אך רק לשבריר שניה ואני ממשיכה להקריא מספר הילדים.

ט. הוא חומר משובח ליחידת 8200. גם ל-ש. לא חסר שכל, אבל. אבל - יכול מאד להיות שדווקא הוא עשוי מהחומר הקרבי ... הוא נולד בשלהיי מבצע עופרת יצוקה, ואני כל כך קיוויתי שלמרות זאת יחיה בעיתות של שלום. והנה, רק בן חמש וחצי וכבר יודע על בשרו מה הן אזעקות. אבל זה בקטנה, בקטנטנה, אני שבה ומזכירה לעצמי. בדרום הם חיים כך ארבע עשרה שנה. חיים חיים שאינם חיים. אני לא הייתי שורדת אותם, ואף לא אחד צריך לחיות כך. יש להם התראה של חמש עשרה שניות - כלום זמן. והפצמ"רים עלולים להיות קטלניים. ולנו יש כיפת ברזל שמגינה, וממ"ד שאין לרוב אזרחי המדינה, וכמה בומים באוויר, יירוט וזהו, עבר. אני מחבקת ומנשקת להרגיע את ש. ט. כבר מסביר בעצמו שאין ממש ממה לפחד. ואני חושבת על האמהות של החיילים בעזה, ועל כמה חיילים שהם אנשים שאני מכירה ואוהבת, ויודעת ששם, אצלהם, עליהם, הפחד האמיתי קיים.

שישובו בשלום, כולם, ושיבוא שלום עלינו ועל כל אוהבי השלום שסביבינו.

הרהורים על ציון יום הרצחו של יצחק רבין

בדרך כלל אני לא אוספת טרמפיסטים, ולא לגמרי ברור מדוע נעניתי לבחור הצעיר עם תיק הגב, הכיפה הסרוגה והציציות המבצבצות, שעבר בין המכוניות בצומת. אולי הוא תפס אותי במצב הרוח המתאים, אולי היה זה ציון המקום אליו ביקש להגיע, שתאם בדיוק נמרץ את היעד שלי, ואולי איזה קסם אישי שניחן בו לבקש טובה באסריביות שאינה חוצה את קו החוצפה. מכל מקום הזמנתי אותו לעלות ולבוא ולהתיישב על כיסא הנוסע שלימיני. הבחור התפעל מהשברולט קרוז שקיבלתי ממקום העבודה חצי שנה קודם לכן. הוא טען שאפשר עדיין להריח את הניילונים ושאף את האוויר הדחוס מלוא ראותיו. אחר כך נשא עיניו אל מעבר לשמשה הקידמית. השמיים האפירו והוא ברך את בורא עולם על החורף שהגיע סוף-סוף. "חכה לפחות עד שיתחיל לרדת גשם!" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אבל הבחור הסביר לי שהשנה לא ירדו גשמים במהלך סוכות, וע"פ חז"ל זה סימן שמבטיח חורף עם הרבה גשמי ברכה. עם אמונה קצת קשה לי להתווכח, בהיותי מהטיפוסים הראליים יותר, שנוטים להצמד לעובדות, אז הגברתי קצת את הרדיו שהיה מכוון על גל"צ, ומיד עלו ממנו הקולות של הערב הקודם בכיכר, ומישהו נאם נאום מלא פתוס ויאוש על שנותרנו יתומים מרבין עם ביבי וליברמן הידועים לשימצה בראש. ואני - לא מתה על ביבי, וסולדת מלברמן, אבל עדיין לא יכולתי שלא לצקצק בשיניי ולפלוט אל תוך חלל המכונית את מורת רוחי על הדרך שבה נוהגים במקומותינו לציין את זכרון הרצחו של יצחק רבין.

בימים שטרם הרצח תמכתי בדרכו. היום אני יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית, אבל זה לא משנה, כי באותה המידה היה יכול להרצח גם מישהו מהימין - למרות שיקומו השמאלנים ויטענו שאין מצב, הם הרי הומניסטים ושומרי חוק ולא מתלהמים, וכך שוב יחטיאו את הנקודה, שאינה "מורשת רבין", וכלל אינה קשורה לרבין-האיש ולכן כל הקושר גם את זכרה של רעייתו, לאה, לציון יום הרצח, פוגם במהות, שצריכה להיות שלילה מוחלטת של נטילת חייו של אדם אחר, ללא קשר לאישיותו כמו גם להשקפת עולמו.

הטרמפיסט שלי טען שלדעתו ציון רצח רבין ביום מיוחד הוא מיותר, שכן יש כבר יום כזה בלוח השנה העברי: יום הרצחו של גדליהו בידי מתנקש יהודי. לא הסכמתי. סיפור הרצחו של רבין הוא שונה כיוון שהתרחש תחת משטר דמוקרטי. יחד עם ציון הרצח וגינויו מכל וכל, חובה לדון, לדעתי, בדרכים הלגיטימיות שבהן המיעוט יכול להביע את דעותיו ולהלחם עליהן במסגרת שיטת המשטר הזו. אבל שנה אחר שנה, אנחנו, כאומה, נופלים לאותה המלכודת, ובמקום להתאחד סביב העקרונות הדמוקרטיים, שמירת החוק והפגנת סובלנות כלפי האחר, אנחנו מתפלגים למחנות - ימין מול שמאל, חילוניים מול דתיים, מתנחלים מול היושבים בתוך הקו הירוק.

לקראת ציון יום השנה של רבין מחפשים עורכי תוכניות התעודה את הקיצוניים שיגידו מול המצלמה שטוב שרבין מת, שחל עליו דין רודף וככה יעשה לכל בוגד. הקְרַבַיים של הצופה אמורים להתהפך מחשש שהמעשה יחזור על עצמו. אבל במקום זאת היה עדיף לתעד את הדמוקרטיה בפעולה: איך ממשלה מעבירה החלטות, כיצד פועלת הכנסת, מתי ואיך אפשר לפנות לבג"צ, מהי הפגנה חוקית ואילו פעולות נמצאות מחוץ לחוק. כשזה יהיה לב-ליבו של יום הזכרון לרצח יצחק רבין, לא יהיה פתח למחנה שלם להרגיש מותקף וחסר לגיטימציה, וכולנו נוכל להביט על עצמינו במראה ולומר שעשינו כל שביכולתינו כדי שרצח פוליטי לא ישנה במחוזותינו.

ובדרום - מלחמה

כל כך קרוב, ועם זאת ...

הפכתי את הקרביים של המחשב הביתי ולא הצלחתי למצוא קטע קצר שכתבתי לפני שנתיים וחצי, בעיצומה של "מלחמת לבנון השניה". בזמנו הקיץ היה בעיצומו, ירדנו לגן השעשועים, נסענו לים, חיינו חיים טריוויאלים, וכל אותה עת חברה שלי - אז אם לשני ילדים (היום כבר לשלושה) שהגדול הוא בן גילו של ט. (כלומר, היה בקושי בן שלוש), שחיה ממש על הגבול הצפוני - שהתה בממ"ד. כל גיחה קצרה אל מחוץ לטווח הטילים, סיפרה לי, היתה סכנת נפשות ממש – בנסיעה, ברכב, הרגישה הכי חשופה, ועם זאת, לא הרגישה שהיא מסוגלת להשתכן לאורך זמן, כפליטה, בשום מקום אחר שאינו ביתה. שעה נסיעה מאיתנו, העולם שונה כל כך.

וזה נכון גם היום, ואותן מחשבות רודפות אותי כשאני יוצאת מהבית ל"חילוץ עצמות" - סיבוב סביב השכונה. באשדוד, בשדרות, בבאר שבע – אין על מה לדבר, זה בלתי אפשרי, ומחשובותי נודדות לקרובים בדרום, בינהם בן דודי, גם לו ילדים קטנטנים, ולהורים המבוגרים של חברה טובה שמסרבים להתפנות. לפני שנתיים וחצי, כשההיסטריה היתה בשיאה, נשבעתי שאם תגיע המלחמה לכאן, אארוז אותנו ואתפנה דרומה – אברח עד אילת אם יהיה צורך, רק לא לחשוף את הילד לטראומה. גם הפעם אני לא פותחת טלוויזיה לידו, אבל מרגישה שאין לאן לברוח. אם זה יגיע לפה, זה יגיע לפה, ומילותיה של הסבתא הרוויזיוניסטית שלי רודפות אותי – בסוף הם ירו גם על כפר סבא ותל אביב ... בינתיים זה "רק" באר שבע ואשדוד. בעצם, אין שום הבדל. ושדרות וישובי "עוטף עזה" – כפי שכבר כתבתי כאן בעבר – גם הם אינם שונים.

המלחמה מתחילה בתוכינו

ובעודי תוהה על השלווה המדומה סביבי בזמן שהפצצות רועמות קרוב כל כך, השמים האין סופיים נדמו כצוחקים על האנשים למטה: כמה מטופשים אנחנו, על סכסוכינו האלימים. לו רק בחרנו אחרת, יכולנו לחיות טוב יותר, גם כאן – בישראל, גם שם – בצפיפות העזתית. אבל זה טבע האדם, הזכרתי לעצמי. אם כל שכן דואג רק לדירה שלו וזורק את הרפש לשטחים הציבוריים, אם כל עמית לעבודה דואג לקדם עצמו גם על חשבון אחרים ("דריכה על גופות" היא, בהקשר הזה, רק ביטוי), אם בתוך משפחה אחת החשבונות הולכים כל כך רחוק אחורה, עד שנדמה כאילו כל שיג ושיח אינו אפשרי עוד, איך נצפה מאומות שונות, בעלות תרבויות זרות, שרבות על שטח מחיה מצומצם, להגיע לכלל הסדר כלשהו?

בשם המוסר

באחד הפורומים כותבת אחת הגולשות "חיים במלחמה בלתי פוסקת, גם כאשר היא לא גובה מחיר גבוה מאד בצד שלנו, הם חיים הרוויים בפחדים, באלימות ובהתבהמות. אני לא רוצה לחיות במקום בו אני צריכה להיות שותפה לטבח כמו זה שהתרחש אתמול בעזה." אבל מסייגת "מאידך, יש מחיר מסויים שאני לא רוצה לשלם על מנת לחיות ללא הסכסוך הזה (מחיר ההגירה), זה הגורם לי להישאר כעת על האדמה החרוכה הזו." במחיר ההגירה היא מונה את הניתוק מהשפה והתרבות – בדיוק הטיעון הראשון שלי לחיים כאן.

בראשית השירשור היא מביאה לינק לידיעה בה מכריז החמאס כי לא יכנע. כבוגרת קורסים אקדמאים בלוגיקה דיסקרטית, אני יכולה לבשר לה, בצער, שהיא יכולה להתחיל לארוז. הם לא ישברו, לכן לנו לא נותר אלא להלחם בהם עד חורמה או להכנע. בכל אחד משני המקרים, תממש הנדונה מעלה את אזרחותה השניה.

תמיד חשבתי שלהאשים את מי שחושב אחרת ממני ב"יפי נפש" זה קל מדי, אבל דבריה של שִירה  הם בדיוק זה – יפות נפש! ואם תסע מכאן, ותגלה שגם "שם" היא אינה ממש רצויה? האם תמשיך לנדוד, כאבותינו במשך אלפיים שנה?

אני מסכימה איתה שהחיים על החרב אינם דבר מיוחל, אבל בניגוד לה איני רואה כל ברירה, ואני מוצאת עצמי תוהה מה, לדעתה, אמורים לעשות אלה שעבורם אופציית ההגירה אינה קיימת, ואין להם לאן ללכת?

אם הבנים

"זה בן או בת?" נשאלתי אין ספור פעמים במהלך החודשים האחרונים, בהם הלכה בטני ותפחה. בהריון הראשון כל כך רציתי בת, ששכנעתי את עצמי שהולך להיוולד לי בן, רק כדי לא להתאכזב. ואכן נולד ט. שהביא רק אושר. והפעם – רציתי עוד בן. שכנעתי עצמי שזו בת – והתבדתי. בנים הם אחלה, אם נשים רק את ברית המילה בצד (יום-יומיים וזה מאחורינו), ואת האנרגיות הבלתי נדלות (ילד פעיל זה כיף! עדיף לאין שיעור על אחד פליגמטי...), הרי זה בדיוק תפור עלי: אין צורך לקלוע צמות בזוג ידי השמאליות, א. לא ישגע אותי עם ה-"מה הם עושים שם בחדר הנעול?" כשיביאו חברה הביתה, וגם אם זאבים עורבים אפילו לבנים הרי הסכנה נדמית פחותה, ויכולת ההגנה העצמית (עם כל הכבוד לשיוויון) רבה יותר. ופתאום זה הלם בי: שני בנים. שני חיילים לעתיד. שלוש עשרה שנה מפרידות בין ט. לגיוס. רק שלוש עשרה שנה. לפני שלוש עשרה שנה, ב-1995, דובר בהסכם אוסלו. מאז, כך לפחות נדמה לי, המצב רק התדרדר והתקווה לשלום התרחקה.

ללידה בעת מלחמה, גם אם אין לה השלכות מיידיות על היום-יום שלנו, יש טעם מר בצד האושר הגדול. אינני מאמינה בכלום, אני אדם ריאלי, אך אינני יכולה להמנע מהמחשבה המקווה שאין בכך רמז לבאות: שהבן שיוולד לנו בשעה טובה ובמזל טוב, לא יחיה בעיתות מלחמה. כמעט כנגד כל הסיכויים, אני מאחלת ומייחלת שבואו יסמל דווקא את בוא השלום.

וברדיו כבר השמיעו היום את אריק איינשטיין שר את ה"שיר שאחרי המלחמה". הלוואי וכבר נהיה שם.

12 שנה וכלום לא השתנה

ושוב מציינים את יום השנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

"פסטיבל" כך מכונה התקופה הזאת, בת השבוע-שבועיים, באירוניה, בהאשמה וקצת במבוכה, לנוכח המסכת הקבועה שהתגבשה עם הזמן:

ציון התאריך העברי, ללא הכרזה על יום זכרון לאומי רשמי - כי כאלה יש לנו כבר מספיק, תודה רבה.

העצרת בכיכר שעל שמו, בסמוך לתאריך הלועזי, עם עדיפות למוצאי שבת - זה טוב להשתתפות ערה כמו גם לרייטינג.

יובל רבין המתראיין בכלי התקשורת, ונואם במספר התכנסויות. הוא היה מעדיף להשאר אדם פרטי, אבל למשך ה"פסטיבל" הוא שייך לציבור רחב, וגם אם לא ל-ציבור בהא הידיעה, הרי שלשדירות רחבות בציבור ללא ספק.

נועה שוב מפרסמת מילים מרגשות, במטרה להפוך את הכאב הלאומי לפרטי, דרכה. שתים עשרה שנים היא עושה זאת בעקביות, זה היה מצמרר בהתחלה, והיום, בעיני, הפך לפתטי.

והרוצח הנתעב עם עדת הצבועים צמאי הדם והנקם שמקיפה אותו, מוציאים דרכים משלהם להגיע אל התודעה הציבורית ולקדם את עניינם.

שתים עשרה שנה לרצח, עוד שנה חלפה, ושום דבר באמת לא השתנה. ההלם שתקף אותנו אז, הפחד מפני העתיד לבוא, תחושת היתמות שהיתה נחלתו של חלק ניכר מהציבור הישראלי התפוגגו לאיטם במשך השנים. למדנו לחיות בלעדיו, כי החיים חזקים מכל, ו-"אין אדם שאין לו תחליף". נשארה רק המבוכה, שכמו גדלה משנה לשנה.

בהתחלה חיבקתם אותנו, כותבת נועה, אחר כך טענתם שאנחנו מדברים יותר מדי. השתתקנו, ואז דרשתם לשמוע אותנו שוב. אכן, אנחנו אומה מבולבלת ומבלבלת, שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה ועבור עצמה.

לרגל יום השנה - יהה זה התאריך העברי או הלועזי - עתון "ישראל היום" ערך סקר ומצא בורות בקרב בני הנוער הנוער בכל הנוגע לרצח ראש הממשלה, מניעיו של הרוצח וכל השתלשלות העניינים שקדמה למעשה הנתעב. שולמית אלוני טענה בתגובה שהאשם נעוץ במערכת החינוך, המטפלת ברצח באופן סטרילי, בלי לגעת בדעותיו של רבין, אשר בעטיין נרצח.

ואני אומרת – טוב שכך! הרצח הוא פוליטי. הטיפול בו חייב להיות א-פוליטי. כלל לא משנה אם רבין תמך במסירת שטחים תמורת שלום (או אפילו, נניח, ללא כל תמורה) או בהכלת ריבונות ישראלית מהים עד הירדן (ואפילו עד הפרת ועד החידקל ....) הוא נרצח בידי מי שהתנגד למהלכיו המדיניים. מהלכיו היו לגיטימיים. להתנגד להם במסגרת החוק – גם לגיטימי. יחד עם זאת, להציג את הצד שכנגד כעוכר ישראל, וליחס לו כוונות זדוניות, תוך הסתה והתרת דם – הינם מעשים לא לגיטמיים, שלא לדבר על לקיחת החוק לידיים, ונסיון לשנות תהליכים היסטוריים באמצעות באלימות ורצח.

בבתי הספר, כך נכתב באותו העיתון, בחרו כמסר המרכזי ליום הזכרון השנה, להציג את רבין כמנהיג שלקח אחריות, ובעקיפין לשפוך אור על ההתנהלות הפסולה של ההנהגה הנוכחית. אני חייבת להודות שנותרתי פעורת פה: זה המסר שנגזר מרצח ראש ממשלה? לקיחת אחריות על ידי מנהיגי העם???

את הרצח צריך להזכיר בנשימה אחת עם הדמוקרטיה, עם העיקרון שגם אם אני מתנגד לדעתך אלחם על זכותך להביע אותה. זהו יום שבו צריך לדון על משמעות מושגים כסובלנות וסבלנות. צריך לנצלו להסברים מקיפים על הדרכים הלגיטימיות בהם יכול אדם להביע את עמדתו במסגרת הדמוקרטיה, ועל האמצעים העומדים לרשותו כדי להלחם על מה שהוא מאמין בו, שוב, במסגרת החוק. להבהיר, שבסופו של דבר, דעת הרוב היא הקובעת, ומעבר לכך רק ההיסטוריה תשפוט.

הזכרון הלאומי של רצח רבין לא זקוק לרוח הגבית, האישית, של בני משפחתו. הוא לא נוגע לשלום, לתהליך המדיני, ואפילו לא לרבין-האיש עצמו. הוא לא צריך לעסוק בימין כנגד השמאל או בדתי כנגד החילוני, אלא בשפוי מול ההזוי, בחוקי מול הנפשע, בסדר הטוב מול המשיחי שמאיים להמית על כולנו אנדרלמוסיה גמורה.

איש תחת גפנו?

באמצע שנות השמונים השתחרר אבא שלי, אחרי שרות קבע לא קצר, מהצבא ל"פנסיה מוקדמת" - שהותירה בידו גימלה חודשית אך עדיין דרשה ממנו להמשיך ולעבוד כדי לקיים, ביחד עם אימי, את המשפחה. אחרי התלבטות החליטו הוריי להוון חלק מהסכום הכסף שהגיע לו ולהגשים חלום ישן: לבנות למשפחה בית צמוד קרקע. לאחר חיפוש מפרך נמצא מגרש הולם, הבית שיבנה תוכנן בקפידה בסיועו של אדריכל, הושגו כל אישורי הבניה הנדרשים, נשברו קופות גמל, קרנות השתלמות וחסכונות, ניטְלוּ הלוואות, ולבסוף החלו עבודות הביצוע עצמן. או-אז נותר רק לקוות שהבית יושלם בזמן, ויעמוד על תילו בעת שנצטרך לפנות את הדירה הישנה שנמכרה, ולא נמצא את עצמינו חסרי בית, וקרחים מכאן ומכאן.

הימים ימי האינטיפדה הראשונה, ולכן עשינו לנו מנהג להחזיק אצבעות באופן תמידי, ולהתפלל בכל בוקר מחדש שלא יהיה סגר, לא כתר ולא עוצר, ש"שוק העבדים" ברחוב מודיעין ברמת גן לא יעמוד מיותם וריק בשעות הבוקר המוקדמות, אלא יתמלא בפלשתינאים שמתוכם אפשר יהיה לבחור פועלים אשר יגיעו לאתר ויעסקו במלאכת בבניה, גם אם לא במרץ, כי איכשהו תמיד כשהגענו לצפות בהתקדמות הסתבר שבדיוק החליטו שהגיע זמנה של ההפסקה, והתישבו לאכול ולנוח. הבית הלך ונבנה בסיוע פועלים פלשתינאים, בעוד מנהל העבודה הנצח על כל האופרטה ובעלי המלאכה - השרברב, החשמלאי, איש האלומניום והנגרים - כולם יהודים כשרים. יוצאים מן הכלל היו נידל ועמר, זוג האחים הרצפים, אנשי מקצוע האמונים על עבודתם, שעליה אפשר להכביר הרבה מילים, אבל "עבודה ערבית" אינן חלק מהן.

נאמנים לעבודתם עד הסוף, מצאו עמר ונידל פתרון יצירתי לבעיית העוצר-כתר-סגר: הם פשוט לא שבו לביתם שמעבר לקו הירוק. במקום זאת קבעו את מעונם הזמני בשלד הבית הכמעט גמור, מנתקים את עצמם, למשך שבועות ברציפות, מילדיהם ונשותיהם. וכך מצאנו אותם שם אחר הצהרים של יום שישי אחד, כאשר באנו לבקר - זוג הורים שביקש לוודא כי העבודה מתבצעת על פי התכנון ואיתם ארבע ילדים נרגשים המנסים לדמיין לעצמם את החיים החדשים שיחלו כשנעבור דירה. למיטב הבנתי וזכרוני היו עמר ונידל מוסלמים - אם כי לא אדוקים במיוחד, כשם שמשפחתינו לא נצמדה למצוות דתינו היהודית. כך או כך יום השישי היה יום המנוחה הטבעי להם, ואולם, בגוש דן נהגו כאורחות המקום: עובדים מחצית מיום השישי ונחים כל השבת, לבל יפריעו ברעש העבודה לשכנים בבתים הבנויים בסמוך. כשהגענו, זמן העבודה שלהם כבר הסתיים באופן רשמי, והם יצאו לקדם את פנינו מתוך השלד שפתחיו טרם מוסגרו בדלתות, תריסים וזגוגיות, ומהרו להבעיר אש בפינת החצר - שעדיין לא הפכה ל"גינה" - כדי להרתיח פינג`אן עם מים לקפה שחור, ולארח אותנו על פי כל כללי הטכס. כשסיירנו בפנים, לא יכולנו שלא להבחין במזרן, ששימש אותם כמיטה, שרוע בפינת הסלון העתידי שלנו.

כן. הם עברו על החוק שחייב אותם לחזור מדי ערב לביתם שביהודה או בשומרון. וכן, אנחנו ידענו והיינו שותפים לדבר אותה עברה.  אבל הם לא נראו לי עבריינים או מסוכנים, וודאי שלא אוייבים כשישבנו יחד בחוץ באותו ערב שבת, אבא שלי אוחז בשפתיה של כוס זכוכית לוהטת ונטולת ידית, ושותה קפה שחור אך ורק מתוך נימוס. כשהבטתי בהם ראיתי שני גברים סביב שנת השלושים לחייהם, מנותקים מביתם, חסרי יכולת לוודא מה שלום הילדים הלא מעטים שכבר הספיקו להביא לעולם, רחוקים מהנשים איתן, באופן נורמלי, היו חולקים את יצואם. שבויים של הנסיבות.

"השלום חייב לבוא!" אמר אז אבא שלי, לא רק כדי לעודד אותם אלא כי האמין בזאת באמת ובתמים.

אחר כך, במחברת שהקפדתי להטמין עמוק במגרה, כתבתי כמה שורות על הרחוב הצדדי שבתים פרטיים מאכלסים אותו, ועל השלווה שירדה עליו עם כניסת השבת, כשהחלה הבריזה. הדשאים בגינות השכנים נדמו ירוקים מתמיד, בעוד ציפורים על צמרות העצים מצפצפות שיר אחרון לאותו היום. לא נראה לי, כתבתי אז, שעם בוא השלום יראה הרחוב החדש שלנו אחרת, אבל הרצפים יזכו אולי בחיים ראויים.

אז, במחצית השניה של שנות השמונים, לא יכולתי לתאר לעצמי שתוך זמן קצר אחוש גם אני "על בשרי" את הסבך שיצר "המצב":  שנסיעה באוטובוס תהפוך עבורי לסיוט - מפחד הסכינאים ואחר כך מאיימת הפצצות המתקתקות, שאחשוב פעמיים לפני כל יציאה לבית קפה או קניון, ושמאבטחים יוצבו בפתח כל מקום ציבורי שנותר פרוץ עד אז, שלמתקפות הטרור במרכז הארץ ימצא פתרון מבצעי, אבל תושבי שדרות יחיו תחת איום קסאמים שנים על גבי שנים.

הייתי אז תלמידת תיכון. את שיעורי החברה המשמימים ניסינו להחיות בויכוחים פוליטיים. נאמנה לדרך הפוליטית שהתוו לי הוריי, ראיתי במי שטוען כי הכיבוש מושחת ומשחית "יפה נפש", כאזרחית שומרת חוק, כל מי שדיבר עם אש"ף - אויבינו המושבעים - היה בעיניי עבריין פורע חוק, וכתלמידה שקדנית ידעתי למנות, אחת לאחת, את כל הסיבות שיש למדינת ישראל להתנגד למדינה פלשתינאית, כפי שלימדה אותם בכיתה המחנכת במסגרת שיעוריי הגאוגרפיה(!). בה בעת טענתי כנגד אילו שצעקו "אף שעל" שחובתינו ליצור מצב שבו יחושו הפלשתינאים שיש להם מה להרוויח, ולכן גם מה להפסיד. אז יבוא השקט על הארץ, האמנתי.

הרבה מים עברו בירקון וירדן. לא הרבתי לחשוב על עמר ונידל בזמן שעבר: מן הסתם נולדו להם עוד ילדים. מן הסתם איבדו את מקור פרנסתם לטובת התיילנדים. האם מי מצאצאיהם ניסה ליטול את החוק לידיו ולנקום? אין לי מושג.

בסוף השבוע האחרון ישבנו תחת גפנינו בגינה של ביתנו הבנוי, שעומד על תילו כבר כמעט עשרים שנה - זוג הורים, ארבעת ילדיהם, בני זוגם והנכד הראשון שהתרוצץ על פני הדשא, מציג לראווה את כל השטיקים שלו בעודו מחזר אחרי נכדת-השכנים. ואיתנו דודתי, אחותו של אבי, מהיונים היותר צחורות שיש לי העונג להכיר. השיחה התגלגלה למה שנעשה בעזה, לפלשתינאים ההורגים זה את זה.

- אם נחזיר להם מיו"ש - העזתי להעלות הרהור כפירה - הטילים יפלו בכפר סבא! -

- ניסינו הכל! - הסכימה דודתי-היונה, ומחשבתי נדדה אל בעלה שנפטר בחטף ובטרם עת. יוֹני לא פחות ממנה, לפחות נחסך ממנו שיברו של חלום אוסלו.

האם זו מנטליות של אומה, או תוצאה של נסיבות בלתי אפשריות, תהינו יחד, שגורמת להם להרוג ללא הבחנה את בני עמם בעצמם - גברים, נשים וילדים, והגענו למסכנה שזה לא ממש משנה. בן השלוש וחצי שלי המשיך להתגלגל על הדשא, מרעים בצחוקו כי הבלונדינית הקטנה גילתה בו לא מעט עניין. כשאני הייתי ילדה הבטיחו לנו שלא נלך אל הצבא. הבטיחו וקיוו ולא זכו לקיים. אנחנו כבר לא מעיזים להבטיח ואפילו לא לקוות. הבן שלי ישרת בצבא. זה חלק ממחיר הבחירה לחיות כאן, החלק הארי של המחיר.

הלעולם נחיה על החרב? נהגנו לשאול בהטרסה בשנות התמימות את המחזיקים בדעות ימניות. היום אני יודעת שהתשובה היא כנראה כן. כל עוד אנחנו קיימים, כנראה שנחיה על חרבינו. בשנים ההם, אמא שלי, הידועה בחוש המציאות המפותח שלה, נהגה לצטט את יונתן גפן ולהזכיר שהצלבנים החזיקו כאן מעמד מאה שנה, ושאין סיבה לחשוב שאנחנו נחזיק זמן ארוך הרבה יותר. פעם חשבתי שהיא סתם פולניה רואה שחורות, היום אני כבר לא בטוחה.

עכשיו ההבדל ביני לבין הימנים של אז מסתכם בזה שהם ששו לתירוץ טוב שימנע ויתור על חבליי ארץ. לי לא אכפת לוותר, גם אם לחלקם ערך הסטורי ולאומי עבורי, ויותר מכך - הייתי שמחה לוותר עליהם. רק שמכאן ומעכשיו לא נראה שזה אפשרי.

אני עומדת מאחורי תמיכתי בפינוי עזה מאזרחים ישראלים - לשיטתי, לא היה להם מה לעשות שם. אפילו אם היה ליישובים ערך ביטחוני - אינני מוכנה שילדים יגנו על מסכת חיי בגופם. וללא קשר, איני מבינה איך יתכן מצב שבו איזור שלם בתוך הקו הירוק יחיה תוך איום מתמיד לאורך שנים, ללא מענה. גם תושבי שדרות זכאים לחיים נורמליים וראויים.