השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את הרוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.