עם קערה של בגדים מקופלים ביד אחת, אני דופקת על דלת חדרו הסגורה של המתבגר. דפיקה קצבית, מוסכמת, כמו סיסמה עבור סזאם, שיפתח. אבל אין קול ואין עונה. אני דופקת שוב: אותו המקצב, רק קצת יותר חזק. עדיין אין מענה. אז אני נכנסת ככה, בלי רשות, פותחת את הדלת בהיסוס קל, מודה על שאינה נעולה. הוא יושב ליד שולחן הכתיבה, אור שקיעה רך נכנס מהחלון ומאיר את צדודית פניו. לאוזניו – אזניות, אך להפתעתי ראשו הופנה אלי לא ממסך המחשב, אלא ממחברת שבה כתב.
"מה זה?" אני שואלת, והוא
מסיר את האוזניות שמהן בוקעת מוזיקה בלתי מוכרת "שיעוריי בית?"
לא – הוא מניע בראשו מצד לצד.
"לא?
אז אתה כותב יומן?" אני נזכרת שפעם ניסה לנהל יומן חיים אישי, פרטי וכמעט
סודי, אבל התייאש מהר מאד. אולי עכשיו, בגיל שבע עשרה, חזר לרעיון.
"לא, אמא, זה לא זה"
"אז מה?"
הוא שוב מזיז את הראש לשמאל ולימין,
חיוך נבוך על פניו. "עזבי, אמא, באמת ..."
אני מסובבת אליו את גבי ופותחת את
הארון – הסיבה שלשמה נכנסתי. "אם זה מביך אותך, זה בסדר" אני אומרת תוך
כדי שאני מיישרת ערמת מכנסיים קצרים, ומניחה עוד שלושה זוגות שהגיעו איתי. "אתה
לא חייב לשתף ..."
"לא ... זאת אומרת ..."
נראה שהוא מהסס ומתלבט עם עצמו "זה סתם ..."
אני רוצה לומר שלא יכול להיות. ששום
דבר שקשור אליו לא יכול להיות סתם. אני שותקת ומקווה שאולי כך, עם קצת מזל, אזמן
נס.
וזה אכן מתרחש: "זה שיר
..."
"אתה כותב שירים?!" אני
מסתובבת ישר אליו, בהתלהבות שאני לא מצליחה להסתיר.
"מנסה לכתוב" הוא מתקן
אותי. אותו חיוך נבוך – רב קסם – שוב נמתח על שפתיו.
"גם אני כתבתי שירים פעם,
בגילך" אני שומעת את עצמי אומרת בלי לחשוב יותר מדי.
ולמה שזה יעניין אותו, בעצם – עולה
מיד המחשבה. אבל אז נדלק פתאום אור חדש בפניו: "באמת?" הוא נראה מופתע.
"כן," אני מהנהנת.
"ושמרתי הכל. אני יכולה לחפש ..."
"איפה?"
"פה בבית. בטח בחדר העבודה
איפשהו. באחד הארונות. אני די בטוחה שאני זוכרת את הצבע של קופסה."
"וואו," רואים שהוא באמת
מתלהב "אני לא מאמין שאת עדיין שומרת את זה!"
אני מחייכת וממהרת לשאול:
"וכשאמצא את זה ... אם תרצה ... אני אראה לך שיר שלי, אם תסכים להראות לי את
שלך?"
מבטו חוזר אל הדף. "לא יודע,
אני צריך לחשוב, נראה."
"טוב," אני אומרת, כמובן
שלא דוחקת, ממהרת לסיים את מלאכת סידור הארון, ועוזבת את החדר, סוגרת את הדלת בעדינות
מאחוריי.
