בוקר יום כיפור. שעת לפני הצהריים. עשיתי סיבוב קצר, בסביבה הקרובה, צועדת בכבישים הריקים ממכוניות, עם ש. בעגלה. הילד הנמרץ השכים קום בחמישה לשש בבוקר, ולכן אין פלא שנהיה עיף בעיצומו של הבוקר. הטיול חולל פלאים, ממש כפי שקיוויתי, והילד נפל שדוד לשינה עמוקה תוך זמן קצר. בדרכי למעלה, הביתה, למיטה שלי כדי לנוח בעצמי, עצרתי בגינה שמתחת לבית כדי לידע את ט. שהלכנו הביתה. מצאתי אותו עם נ. - שהתקשר קודם לכן והזמין אותו לסיבוב אופניים משותף. בתום רכיבה קצרה, הוחנו שני זוגות האופניים על הדשא, בעוד הילדים עוסקים בפעילות החביבה עליהם בתקופה האחרונה - כל אחד מהם תפס נדנדה, והם ערכו תחרות בלתי רשמית מי מתנדנד חזק יותר. הזכרתי לט. שיש לו בקבוק מים וטלפון סלולרי בתיק ונפרדתי ממנו ומ-נ. לשלום.
נדמה לי שזה היה ממש ברגע שנרדמתי - הטלפון צלצל והעיר אותי. שמעתי את א. נושא ונותן עם ט. שהודיע שבעוד חצי שעה תפגש כל הכיתה במרכז, לרכיבת אופניים משותפת. הם לא יתרחקו, הבטיח, ויסתובבו "רק כאן. קרוב." ומה לגבי הג'ינג'י? - תהיתי. מצאתי את עצמי ממהרת לצאת מהמיטה, דרוכה כולי ,על אף רצוני לשחק אותה קולית. ט. מהעבר השני של הקו, הרגיע שאין כל קשר לג'ינג'י והוא הולך עם נ. ועוד חברים ויהיה כיף, וחוצמזה הוא עם הטלפון הסלולרי אז אין מה לדאוג.
אין מה לדאוג, הרגעתי את עצמי, חוזרת למיטה בעוד א. מצטרף אלי לשלאף-שטונדה מוקדמת. אין מה לדאוג, מה כבר יכול לקרות, אבל בראשי דמיינתי את הסצינה של היום הקודם. גם אז, קצת לפני תחילת הצום, התנדנדו נ. ו-ט. וגם ש. ישב בנדנדה בעודי דוחפת אותו שוב ושוב ("לך מפה! למה אתה כל הזמן חוזר!" קראתי לקול צחוקו המתגלגל.) ט. ו-נ. היו שקועים בתכנונים לבילוי היום הבא, לאן ירכבו על האופניים ועם מי, אולי אבא של נ. יסכים לנסוע עד לתל אביב, אולי הוא יסכים לצרף גם את ט. הגינה היתה ריקה ברובה, בבתים אנשים אכלו את הארוחה המפסקת, ותוך שעה קלה יתחילו לגדוש את הפארק שבלב השכונה.
ואז הופיע הג'ינג'י רכוב על אופניו, כפרש בודד. ט. נדרך כהרגלו, אבל הג'ינג'י עשה סבוב שוויץ עם האופניים ברחבי הגינה תוך שהוא קורה "הי נ.!" ומתעלם מ-ט. לבסוף נעצר ליד הנדנדות ואמר ל-נ. שיש לו משהו חשוב להגיד לו, אבל בסוד. נ. עצר את הנדנוד, קם, אבל המשיך להחזיק חזק בשרשרת הנדנדה, כדי ששום ילד בלתי נראה לא ינצל את ההזדמנות לתפוס לו אותה.
"מה הוא אמר לך?" שאל ט.
"אני לא יכול להגיד." ענה נ. בתזמון מושלם עם צעקה מכיוונו של הג'ינג'י - שלא תגלה ל-ט.!
כל כיתה נפגשת במרכז - חרץ הג'ינג'י לשון כנגד ט. - אני ארגנתי הכל! ואתה לא מוזמן! לא נגלה לך מתי ואיפה בדיוק! שמעת נ.? אף מילה! -
"אני לא יכול לגלות!" משך נ. בכתפיו לעומת ט. שמצוקתו הלכה וגברה.
שמעתי הכל ממקומי ליד נדנדת הפעוטות הסמוכה, ומכל האפשרויות הגרועות החלטתי שהגרועה פחות היא להתערב ולהסביר לג'ינג'י שההתנהגות שלא היא לא מקובלת לחלוטין. "אתה לא יכול להזמין את כל הכיתה מלבד ילד אחד או מספר ילדים." הבהרתי לו, מזכירה לו את השיחות הארוכות שנהלה עם הכיתה המחנכת, על החשיבות של הגיבוש הכיתתי והלכידות. בערב יום הכיפורים, הדגשתי, יש להקפיד במיוחד על ערך החברות והכבוד לעמית לכיתה.
"אבל אני לא אוהב את ט.!" קבע הג'ינג'י בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. התעלמתי מהעובדה שהמשפט נשמע בלתי הגיוני בעליל - איך אפשר שלא לאהוב את ט. המתוק, הנבון והרגיש - והסברתי לו שאין כל קשר לעניין, ושלמען האמת גם ט. לא משתגע אחריו, ביחוד מאחר שהוא-הג'ינג'י מספק סיבות די טובות לכך.
"אבל אני לא רוצה אותו בכיתה שלי!" המשיך הג'ינג'י באותו קו ישיר ותקיף.
"גם ט. היה שמח לו לא הייתם באותה הכיתה." הודיתי בתורי.
"אז שיבקש להחליף כיתה!"
הו, לא, ט. לא רוצה להחליף כיתה, ומסתבר שגם הג'ינג'י לא, בעיקר בגלל המחנכת החדשה והנערצת. לפחות על דבר אחד הם מסכימים: גם ט. וגם הג'ינג'י אוהבים את המורה המסורה.
אחר כך הוא התחיל לגמגם ולומר שזה לא מפגש כיתתי אלא שכבתי דווקא, ואז החליט שבעצם קבע רק עם עוד כמה חברים וזה הכל, ואני אבדתי סבלנות ועניין, וסגרתי בזה שייעצתי לו לבחור גירסה אחת ולדבוק בה, אחרת עלולים לחשוד בו שאינו דובר אמת.
רבע שעה אחרי שיחת הטלפון מ-ט. בבוקר יום הכיפורים, כש-א. החל להשמיע נחירות קלות וגם אני נסחפתי בנמנום וכמעט שנרדמתי מחדש, החריד צלצול פעמון הדלת את השלווה. ט. חזר. צדקת אמא! הכריז מיד, וכל כך לא רציתי להיות צודקת באותם רגעים. הג'ינג'י ארגן הכל. התאספו בסך הכל חמישה או שישה ילדים מהכיתה, והוא הודיע ש-ט. אינו רצוי. אז כולם רכבו אל השמש העולה, כולל נ. שהוא רוב-הזמן-החבר-הכי-טוב-מגיל-שנתיים-בערך ו-ט. ערך נסיגה טקטית וחזר הביתה.
עכשיו, כשאני כותבת את השתלשלות העניינים, העניין הולך ומתבהר לי - ט. היה צריך להיות חזק מספיק כדי לצפצף על הג'ינג'י ולהלחם על מקומו. אבל ל-ט. אין קמצוץ מהביטחון העצמי של הג'ינג'י, והעובדה שאף ילד - אפילו לא נ. - דיבר בעדו ודאי שלא עזרה. לו י.ק. היה שם, הוא לא היה שותק, ובטח שלא נותן ל-ט. לסגת לבדו. אבל י.ק. גר רחוק יותר, ו-נ, אחרי הכל, הוא אולי החבר הוותיק ביותר שיש ל-ט, אבל כבר חשף את עצמו כמי שלא תמיד אפשר לסמוך עליו.
"הג'ינג'י ואני רק ידידים. אנחנו לא ממש חברים" הסביר נ. ל-ט. ביום הקודם. "הוא לא בא אלי הביתה ואני לא הולך אליו. אנחנו סתם, ככה, מדברים לפעמים". נו בטח. טיתית, הלוא היא אמא-של-נ, לא תניח לו לארח את הג'ינג'י הידוע בהתנהגותו האלימה והפרעית, וגם לא תאפשר לו להתארח אצל משפחת איליי הנדל"ן – העיגולדים של האבא-של-הג'ינג'י אולי מטעים במבט ראשון ומסתירים את הארס הצנום שעומד מאחוריהם, אבל באישתו עבת הבשר עם קולה ההולך לפניה ונשמע מקצה העולם ועד קצהו אין לטעות: תגרנית בשוק.
אני סותמת אותם בדיוק כמו טתית, למרות שממני הם קיבלו יותר הזדמנויות וסיפקו לי הרבה יותר סיבות טובות לקחת מרחק. יחד עם זאת, אני גם מקנאה: ביכולתם להתנהל בעולם כאילו כולו שייך להם, ולהנחיל לבנם את ההרגשה שהוא לא פחות מהבן של האלוהים בכבודו ובעצמו ;במעורבות שלהם בחיי הקהילה ובית הספר; בעובדה שלמרות שרבים לא מחבבים אותם ואת בנם – בלשון המעטה – כולם נותנים להם כבוד, ולמרות שהם מוזמנים לחדר המנהלת כל שני וחמישי – תרתי משמע – המנהלת קשובה להם ואולי אפילו חוששת, ולו מעט, מפניהם.
אני מקנאה, אבל גם לא מסוגלת - ולא באמת רוצה - לאמץ את ההתנהגות האגרסיבית שלהם.
מול ט. המשכתי לנסות לשחק אותה קול. אפילו חזרתי למיטה וניסיתי להמשיך ולנוח בזמן שבני הבכור התיישב לשחק במחשב. אבל השינה היתה ממני והלאה, והמחשבות הטרידו אותי – האם זה אינו החומר שממנו יהיו עשוי בעוד שנה-שנתיים חרם כיתתי? או שאולי אני מגזימה בנבואות שחורות משחור? הילדה הדחויה שהייתי אני, לא האמינה שזה קורה לה שוב, והפעם גם ט. צריך לסבול, וביקשה מיד לנצל את הנסיון שרכשה בחיים והיתרון שמקנה לה גילי המתקדם, כדי להראות לג'ינג'י, אחת ולתמיד, מה זה להתעסק עם ט. שלי. המבוגר האחראי והשקול שבי התאמץ להשתלט על הילדה-הדחויה, ולא לגמרי הצליח. לבסוף הוא הסביר לה שהמזל הוא שהמחנכת היא באמת אשת חינוך בכל רמ"ח, שאכפת לה ממה שקורה בכיתה שלה והיא מוכנה לעשות מעל ומעבר. מכל האפשרויות הגרועות – לחכות לסיום החופשה אחרי שמחת תורה, ואז ללכת לספר למורה ולהתייעץ איתה לגבי ההמשך, נראית כרגע הגרועה פחות. בינתיים, אני יותר מאשמח לשמוע דעות ורעיונות נוספים ...
