חור שחור - יום השואה 2016

את מ. הכרתי בכיתה י וכמעט מיד הפכנו לחברות הכי טובות: למדנו באותה הכיתה וחלקנו שולחן. אני הייתי מגיעה לתיכון כל בוקר באוטובוס, בעוד מ. התגוררה חצי רחוב מהמוסד. מהר מאד התחלתי לבלות אחרי בית הספר בביתה כעניין שבשגרה – הוריה עבדו ואחים או אחיות לא היו לה. הבית עמד כולו לרשות שתינו. בהמשך היתה מזמינה אותי לישון אצלה, כך שבמקום לקום מוקדם ולמהר לתפוס את האוטובוס אפשר היה להתעורר מאוחר, כמעט ברגע האחרון ממש, ולפסוע תוך נמנום קל לבית הספר. אבל ביום השואה מ. התעקשה ששתינו נעלה על האוטובוס וניסע לבית שלי. היא ידעה ששם סבתא ר. תגיש לאחי, לאחיותי ולשתינו ארוחת צהריים טריה, וביחד איתה תפליג בסיפורים על מחוזות ילדותה ועל "המלחמה".

"המלחמה" ככה סבתא תמיד אמרה. אף פעם לא "שואה". והיא סיפרה לא רק ביום הזכרון אלא גם בימים של שיגרה. כל פעם קצת, ותמיד בהתאם להבנה ולגיל, חתיכה ועוד חתיכה של פאזל, שהצלחתי להשלים בעיני רוחי רק בבגרותי. וכילדה לא תמיד הבנתי עד הסוף. סבתא תארה איך נסעה עם אחיה ברכבות מסע כשברחו מזרחה, לברית המועצות, מפני הגרמנים שנכנסו למזרח פולין בקיץ 1941, והיא בת תשע עשרה. ואני דימיתי שקפצה מרכבת שנוסעת למחנה השמדה, למרות שסבתא, למזלה, מעולם לא היתה נתונה תחת כיבוש נאצי, אלא הצליחה לברוח בדקה התשעים. וכמו שהיא לא הזכירה את המילה "שואה" כך אני הייתי גאה בגבורה – הגבורה של סבתא, שברחה ושרדה. היום אני חושבת שלו היתה מספיקה להתחתן לפני שהחלה המלחמה – כפי שאמה נסתה לשכנע אותה – קרוב לוודאי שגורלה לא היה שונה מגורל אחיותיה הגדולות שנספו עם בני משפחתן ... סבתא תמיד היתה מסיימת את הסיפור בסוף המלחמה: היא היתה חיילת בצבא האדום וכשכולם שמחו על הנצחון, ידעה שאיבדה את היקרים לה מכל ושאין לה לאן לחזור. אבל בהזדמנות הראשונה לקחה חופשה ונסעה מאיזור מוסקבה – שם העבירה את רוב המלחמה – למחוז וילנה בבלרוס של היום. וכשהגיעה לכפר שלה – שארקובשיזנה – גילתה שאפילו הבית שבו גדלה איננו. "במקומו היה רק בור גדול" היתה חוזרת ואומרת "כנראה שנפגע באחת ההפצצות". והילדה שהייתי דימיינה כפר קטן בארץ רחוקה, ובור גדול במקום בית, ולא ממש הצלחתי להבין שזה היה הרחוב הכי אהוב ומוכר לסבתא לפני המלחמה, שהמשיך בוודאי לככב במחזות געגועיה לאורך כל השנים. לא רק שהתייתמה מהוריה, אבדה את שלושת אחיה ושתי אחיותיה, את אחייניה, גיסיה וגיסתה – רק גיסה אחת נשארה –  אפילו מבנה הבית של ילדותה לא שרד. חלל גדול נפער תחתיו, כמו חור שחור שבלע את הכל ואת כולם.

דור שלישי

דור שלישי

אני לא דור שלישי קלאסי, כמו שההורים שלי אינם דור שני קלאסי, ורק בבגרותם הבינו שבעצם גם הם דור שני, כמו שהסבים והסבתות שלי אינם ניצולי שואה, לפחות לא על הנייר. לאיש מארבעתם אין מספר על היד. אף אחד מהם, למרבה המזל, לא שהה במחנה עבודה. גם הסבל שבחיים בגטו נחסך מהם. הם ברחו בזמן, עוד קודם, בדקה התשעים ואחת - כל אחד וסיפורו, מניעיו וגילגוליו. במנוסתם חוו רעב, קשיים פיזיים ובדידות, ובתום המלחמה, כשכל העולם חגג את הניצחון הגדול, גילו שנשארו כמעט בודדים, שאין ביכולתם לשוב אל ביתהם ושמשפחותיהם הענפות אינן עוד. הקרובים הבודדים שנשארו נפוצו לכל עבר. יעברו שנים עד שיתאחדו שוב במדינת ישראל הבנויה. לסבתא ז. נשארה אחות אחת מתוך החמישה. לסבא ש. - בן דוד. לסבתא ר.  - דודים, אחי-אמה, הרחק בארצות הברית. הם עזרו לה ככל יכולתם ללא שנפגשו פנים אל פנים ולו פעם אחת יחידה.

מכירים

אמא ואבא גדלו ללא סבא וסבתא. לאמא היו בני דודים רק מדרגה שניה או שלישית. לסבא וסבתא היו מעט קרובים והרבה חברים, והיו גם מכרים. כילדה, לא הבנתי את חשיבותם של ה"מכירים", האנשים האלה שלא היו ממש חברים ולא הוזמנו לקפה, עוגה ומשחק קלפים בימי שישי בערב, אבל היו יקרים לליבם של סבא וסבתא. הם היו אנשים מבוגרים או צעירים מכדי לקבל מעמד של חברים, או שגרו רחוק מדי, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה לקיים איתם קשר הדוק. אבל הם אלה שהכירו את סבא וסבתא בארץ האחרת, הזרה, שהיתה מולדתם, ושבשפתה הם חשבו ודיברו במשך כל ימי חייהם.

"זו בת עיר שלי!" הציגה בפני סבתא ר. פעם אישה מבוגרת כמוה, שפגשה במקריות מוחלטת אגב שיטוטינו בטיילת, והן נפלו מיד אישה בזרועות רעותה. הייתי בת עשר ולא הבנתי. גם הנכדה של המכירה, שדקות אחר כך כבר ישבה לצידי, ללקק יחד גלידה, לא יכלה לתאר לעצמה את חשיבות הפגישה המקרית והמרגשת. הסבתות שלנו שקעו בשיחה קולחת באידיש, שממנה יכולנו להבין רק חלקי משפטים. היום אני כבר מבינה יותר, סבתא פגשה משהי שהכירה אותה לפני שעולמה קרס וכל קלפי חייה נטרפו. משהי שזוכרת אותה כילדת הזקונים המפונקת שהיתה להוריה. משהי שנשמה את אותו האוויר של עיירת הילדות אשר נמחקה מעל פני האדמה ביום אחד, שמתגעגעת לאותם הריחות, הקולות והצלילים, שסבתא אף פעם לא הפסיקה לחלום עליהם.

אמא-ובת ו-אמא-ובת

כשהייתי ילדה, קרה שכשהיינו יושבות או צועדות יחד - סבתא ר. אמא ואני - היתה סבתא מצביעה פתאום על עצמה ועל אמא, ללא סיבה מיוחדת, ואומרת "אמא ובת" ואז חוזרת ומצביעה על אמא ועלי ומצהירה "ו-אמא-ו-בת". שלושה דורות בכפיפה אחת. נס בל יתואר במושגים של סבתא.

עבורי, הרעיון של דור רביעי הוא בלתי נתפש כמעט. בבית הספר היינו שרים על שרשרת הזהב והפנינים של אמא ואבא ואח ואחות וסבא וסבתא ונכדים ונינים, והמילה נין חדרה עמוק אל תוך ליבי. כמה התרגשתי כשנולד הבן הראשון לדודי, בשעה שלאשתו סבא חי. התינוק זכה להיות נין, אמנם לשבועות ספורים בלבד, אבל בכל זאת - נין! ובשיטוטיי כאישה צעירה בין חנויות עמוסות בדברים שאין בהם צורך אמיתי מעבר ליופי שעושה טוב בנשמה, ראיתי פעם אמא-ובת ואמא-ובת ו-אמא-ו-בת! סבתא, אמא, בת ונינה תינוקת במנשא. נס של ממש!

סבתא ז. זכתה לשלושה נינים טרם מותה. סבא ש. לא זכה. לסבתא ר. תבדל לחיים ארוכים, יש כבר ארבעה והחמישי בדרך. כולם בנים. כולם ברוכים. והיד, כמובן, עוד נטויה. דור רביעי. את הענף שלנו לא הצליחו לגדוע.

וסבתא היתה אומרת עוד

סבתא ר. היתה גאה בי, נכדתה הבכורה, גאווה מיוחדת, בהיותי בת המשפחה הראשונה שזכתה להיוולד בישראל. "את צברית!" היתה מזכירה בכל הזדמנות, שמחה על עורי המשתזף בקלות בשמש היוקדת והופך שחום, ממש כעורה שלה, על אף שמוצאה ממזרח אירופה. כמו כל סבתא היתה בטוחה שאנחנו, נכדיה, הכי יפים בעולם, בשערינו הבהיר, טרם נצרב בשמש והתכהה ביחד עם עורינו כתוצר לוואי בלתי רצוי, ואפינו הקטנטנים והסולדים - אפים לא יהודיים בכלל, הצהירה סבתא. "אתן נראות כמו שיקסעס!" היתה קובעת פעם אחר פעם, ולא משלימה את המחשבה בקול רם, אבל אנחנו ידענו: אם נצטרך, נוכל להתכחש ליהדותינו ולהסתתר תחת זהות בדויה. האבולוציה פעלה לטובתינו.

"איך הם יכולים להגיד שלא היתה שואה?" היתה פוצחת במקרים אחרים בויכוח עם אנשים נעלמים, ומשמיעה באוזנינו את טעוניה הבלתי ניתנים לערעור: "אם לא היתה שואה, אז איפה ההורים שלי? ואיפה האחים שלי? והאחיות? והאחיינים הרכים? איפה הם כולם?" היתה תובעת לדעת, בתקיפות של יתומה שנותרה לגמרי לבדה בעולם.

אזרחות פולנית

עורכת הדין שסידרה לאחיות שלי את האזרחות הפולנית ועובדת כעת על זו שלי, יושבת במשרד ברחוב קהילת סלוניקי, בואכה קהילת וונציה, ליד רחוב "קהילת פאדובה" ולא רחוק מהרחובות "קהילת קראקוב", "קהילת לבוב" ו-"קהילת וארשה". אני מוצאת בזה הרבה סימליות.

כתום ההתחבטויות הרגשיות הגעתי לכדי הכרה שלו העצמות היבשות של הדודות של אמא שלי - שהיא מעולם לא זכתה להכיר - ובני הדודים - שהיו יכולים להיות לה - יכלו לדבר אלי מתוך קבר האחים, הן היו אומרות באופן הנחרץ ביותר, שאם האזרחות הפולנית עשויה לעזור לי להציל את נפשות ילדי ונכדי, אני לא רק רשאית אלא חייבת להשיג אותה.

דור שני, דור שלישי

הדודים מאמריקה - אפילוג

בפעם הראשונה שהדודים של סבתא מאמריקה הציעו להמציא סרטיפיקטים, הם כמעט הצליחו להציל את שתי אחיותיה הגדולות מאימת השואה. בפעם השניה הם כמעט וכרתו את הענף שעליו יושבים אחי, אחיותי ואני וכל הדורות שיבואו אחרינו. אם אמא היתה נוסעת לארה"ב במקום לעלות לארץ, לא היה לה שמץ של סיכוי לפגוש את אבא, ואנחנו לא היינו באים לעולם. והמעשה שהיה כך היה ...
במחצית השניה של שנות החמישים הגיעו הפולנים והמשטר הסובייטי לכלל הסכמה שבמסגרתה יכלו פולנים, שמצאו עצמם אחרי מלחמת העולם בברית המועצות, לחזור למולדתם, ובתמורה אזרחים סובייטים יורשו לחזור לאמא רוסיה. סבא וסבתא, שחיו שנים מספר תחת זהות בדויה, לאחר שמלשין דיווח שסבא עוזר ליהודים להבריח את הגבול מרוסיה, מיהרו להגיש בקשה לחזור לפולין על סמך העובדה שעיירת הולדתה של סבתא נמצאת בתחום ריבונותה. המשטר לא מיהר לאשר את הבקשה והעדיף כנראה אחרים על פניהם, אך בסופו של דבר נענו בחיוב, וסבא וסבתא מכרו את מה שהיה להם למכור, ארזו את מה שהיה להם לארוז, וביחד עם אמא שלי ו-מ. - אחיה הקטן - השתחררו מחיבוק הדב הרוסי וחזרו לפולין.
כבר בפולין, באחד הימים, כש-מ. היה בדרכו הביתה מבית בספר, עצרה לידו מכונית שרד. מבעד לחלון המכונית פנה אליו אדם לבוש בקפידה ובעל מבטא זר, ושאל אם הילד יודע במקרה היכן מען מסויים. הסתבר שמדובר בכתובת שבו השתקעה המשפחה, ו-מ. הוביל את האדון הנכבד בשמחה, בדרך התברר שהוא מחפש ממש אותם - את משפחת ק. הסתבר שהדודים מאמריקה עודכנו ע"י סבתא על ההגירה לפולין, והם יצרו קשר עם הנציגות האמריקאית וביקשו שיגשו ויוודאו שיש למשפחה כל אשר דרוש לה ושהם חיים בתנאים סבירים. גם הפעם הציעו הדודים להמציא סרטיפיקטים ולממן את הנסיעה אליהם, לארצות הברית, שם יוכלו סבא וסבתא להשתקע והדודים יעזרו להם להסתדר.
הדעות בדבר המניע לסירוב להצעה הנדיבה של הדודים חלוקות: יש הדבקים בגירסה הציונית שמספרת שבחודשים שהתארכו בעת השהיה בפולין, כשהיתה אמא חוזרת מבית בספר, התלבושת האחידה שלבשה הסגירה את העובדה שהיא פוקדת את ספסל הלימודים בבית ספר יהודי, ולכן היא ללא ספק ילדה יהודיה. אי לכך ובהתאם לזאת היתה סופגת עלבונות והערות אנטישמיות מנערים ברחוב כעניין שבשיגרה, מה שגרם לה, בסופו של דבר, להכריז כי היא מוכנה לעבור אך ורק לישראל, שם כולם יהודים, ולא לשום מקום אחר בעולם. הגירסה הפרגמטית, לעומת זאת, טוענת, שכל המכרים היהודים כבר סיימו את ההכנות והיו על סף היציאה לישראל, בעוד הפרוצדורה לקבלת האשרות האמריקאיות התנהלה בעצלתיים, וסבא וסבתא חששו שיצאו בסופו של דבר קרחים מכאן ומכאן, ולכן ויתרו על החלום האמריקאי ועלו לישראל.

הפרק הבא של הסאגה נכתב כעבור שלושים שנה ויותר, בתחילת שנות התשעים, כאשר נסענו לשהיה ממושכת בארצות הברית, בעקבות עבודתו של אבי. רצה הגורל והשתקענו באותו האיזור שבו גר אחד הנכדים של הדודים של סבתא, למעשה, באותה העיר ממש. סבתא בקשה מאמא שתרים טלפון לבן דודה מדרגה שניה, שממש כמוה הוא עורך דין במקצועו, ותעמיק את הקשר עם הקרובים הכי קרובים שנותרו לסבתא עליי אדמות. אמא דחתה את הקץ, חוששת מניהול שיחה באנגלית שאינה שגורה בפיה, עם מי שהוא אומנם קרוב משפחה, אבל כנראה בעל מנטליות שונה בתכלית, ואילו סבתא המשיכה להפציר ולנדנד כמעט בכל אחת מהשיחות הטראנס אטלנטיות הדו-שבועיות, עד שלא נותרה לאמא כל ברירה אלא לחפש את הבנדוד בספר הטלפונים, להתקשר אליו ולנסות להסביר באנגלית שבורה מי היא ומה היא. האנגלית שלה הספיקה כדי להבין שהבנדוד, מצידו, ביקש שלא תתקשר שוב, הוא כבר יתקשר אליה, מה שלא קרה כמובן.
ליבה של סבתא נשבר מכל העניין, עד שאמא הצטערה שסיפרה לה את האמת, במקום להמציא איזו מעשיה על קשיים באיתורו של הקרוב, ורק בגלל זה ואולי גם כדי לתקן את הרושם שכנראה נוצר, שכאילו בנתה על עזרה כלכלית מצידו, שאפשר שחשב שאנחנו זקוקים לה, שלחה לו לכבוד חגי תשרי איגרת לאקונית עם איחולים לבביים לשנה החדשה, על גבי נייר מכתבים רשמי, שהבהיר שהיא עובדת של הנציגות הדיפלומטית הישראלית המקומית. הפעם, למרבה הפלא, לא איחר הטלפון לצלצל, ומצידו השני הודה בן הדוד על ה"שנה הטובה" והתנצל שוב ושוב על שלא יצר קשר קודם לכן, וזאת אך ורק, כמובן, משום שאבד לו מספר הטלפון שהשאירה לו אמא בפעם הקודמת.
לשמחה של סבתא לא היה גבול כשהבינה שהתוכנית שרקמה בדימיונה, אכן קרמה עור וגידים, ואמא ואבא הוזמנו להתארח בביתו של הבנדוד. על פי הכתובת הבינו שהוא אדם מבוסס, אבל עדיין הופתעו כשהגיעו אליו והחנו את המכונית בחצר הפרטית של בית רחב מידות. המארח עצמו נראה נרגש ביותר, עת יצא לקבל את פניהם, נישק וחיבק את אמא, מביט בה כלא מאמין. הסיבה הסתברה קצת אחר כך: אחרי ששתו את המשקה שלפני הארוחה, ואחרי שסיימו לאכול את כל המנות, מקווים שהם משתמשים בכלי הסכו"ם הנכונים ולא עושים שגיעות גסות מדי של פרובינציאלים שהגיעו ישר מהלבנט. הקינוחים הוגשו בגינה, על שפת בריכת השחיה. האווירה הפשירה והפכה נינוחה יותר. הבנדוד הוציא את האלבומים, וחלק עם האורחים תמונות משפחתיות שלו, של הוריו, של דודיו והמשפחה המורחבת כולה. ואז הגיעו לתצלום של דודה אחת מפלורידה, ואמא הרגישה איך הצמרמורת מטפסת במעלה גבה. בן הדוד חייך חיוך רחב וטוב. "עכשיו את מבינה?" שאל "כשיצאתם מהרכב חשבתי לרגע שדודתי אתל הגיעה לביקור, כפי שאני זוכר אותה מלפני עשרים שנה."
מסתבר שלא רק שדם סמיך ממים, אלא שגם הגנטיקה חוצה ימים, יבשות ודורות.
שנתיים אחר כך, כשסיימתי את התואר הראשון, שלחה לי בתה של אתל ברכה לבבית בצרוף שטרות ירקרקים אחדים, שעבור הדלפונית שהייתי היוו סכום מכובד ביותר, אשר עזר לממן טיול קטן שערכתי בטרם שבתי חזרה, אל הלבנט.

הדוד סם

הדודים מאמריקה

סבתא ר. מספרת שלאמא שלה היו שלושה אחים. כשהגיעו לפירקם החליטו שלושתם כאיש אחד לנטוש את העיירה הקטנה שעל גבול פולין-רוסיה, אשר דמתה בעיניהם כסימטה קטנה ללא מוצא, ולהגר לארצות הברית של אמריקה. רק שניים מהם הגיעו אל מחוז חפצם. הספינה שבה הפליג השלישי, משערת סבתא, נטרפה בים. עם אחיה שנותרו בחיים קיימה הסבתא-רבא שלי, ציפי, קשר רציף, על אף הקושי שהעמיד המרחק. אחיה חיו בצד השני של העולם, בזמנים שאיש עוד לא חלם על אינטרנט, דואר אלקטרוני או פקס. למעשה, אפילו טלפון לא ממש היה בהישג ידה, אבל האחים לבית משפחת ק. הקפידו על חליפת מכתבים סדירה, ועל קיר מרכזי בבית הוריה של סבתא, נתלו תמונות של הדודים מאמריקה, של הנשים שנשאו להם שם, ושל ילדיהם - בכל פעם נוסף עוד ילד, והתמונות התעדכנו עם קצב גדילתם והתבגרותם של בני הדודים שסבתא מעולם לא זכתה להכיר באמת.
כשהגיעו שתי אחיותיה הגדולות של סבתא לפירקן, החלו הדודים להציע במכתבהם כי ציפי תשלח אותן אליהם. הם הבטיחו לשלב אותן בעבודה בבית החורשת לטקסטיל שבבעלותם, ולשדך להן את טובי הבחורים מקרב הקהילה המקומית. ציפי ובעלה, מנחם-מנדל, החליטו לאפשר לבנות לנסוע אל הארץ שנודעה כבעלת אפשרויות בלתי מוגבלות. העתיד הצפוי להן שם נראה כמבטיח הרבה יותר, בהשוואה למה שיכלה להציע העיירה הענייה והנידחת, שבה כולם בוססו בבוץ רוב הזמן, תרתי משמע. הדודים דאגו לסרטיפיקטים ולכרטיסי הנסיעה, וציפי טרחה להכין בגדים חמים לילדות, ונדוניה ככל אשר תוכל לדחוס בארבע מזוודות די גדולות - ציפות ושמיכות ובדים ואפילו כמה כרים קטנים. הכל כבר היה מוכן, גם המעילים הכבדים שתלבשנה לדרך, והתוכנית לשכור עגלה שבה ילוו אותן כולם עד לתחנת הרכבת שבעיר הגדולה הסמוכה. ואז, בוקר אחד, לאחר לילה טרוף שינה, קמה ציפי ודמעות בעיניה: היא לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. כאמא פולניה לא עמד לה כוחה לשלוח את שתי בנותיה אל צידו השני של העולם, בידיעה שלא תפגוש אותן עוד - פנים אל פנים - לעד, שלא תזכה לשאת בידיה את הנכדים שיבואו לעולם ולא תשמע את קולות הבכי והצחוק שיפיקו פיותיהם הקטנים. כמעט בדקה התשעים ביטלה ציפי את כל העניין.
שולה-גיישה וציביה נשארו בשארקובשיזנה. שתיהן נשאו לבני המקום, הן ילדו בבית אמן, וציפי היתה הראשונה לשאת, לחבק ולנשק כל תינוק עם הוולדו. שלושה ילדים נולדו לשולה, ושניים לציביה, הלידה השלישית הסתיימה בתינוק שנולד מת. סבתא זוכרת את הלידה הזאת היטב. זה היה חודשים ספורים לפני שהגרמנים כבשו את פולין המזרחית והיא ברחה. אולי עדיף ככה, היא אומרת, טוב שהתינוק מת בלידתו, למרות שכולם כאבו את אובדנו. שנה אחר כך מצאו את מותם ציפי ומנחם-מנדל, שולה וציביה ובעליהן והילדים, והאח הנוסף אברהם-משה ובני ביתו - כולם יחד, ביריה, על שפת הבור.
חמישה אחים ואחיות היו, בסך הכל, לסבתא ר. שמואל ניסה לברוח ונורה במנוסתו. בוריס-ברקה ברח עם סבתא לברית המועצות. כמוה, גם הוא התגייס לצבא האדום. כנראה שנפל בקרב. סבתא משערת שבאיזור סטלינגרד. מקום קבורתו לא נודע. משישה יצאה אחת. רק סבתא, לבדה, שרדה.
כשהסתיימה המלחמה כתבה סבתא לרשויות של עיירת הולדתה וביקשה לדעת מה עלה בגורל יקיריה. ענתה לה גיסתה, אישתו של שמואל, וסיפרה שכמעט איש לא ניצל. במקביל נעזרה סבתא במדור לחיפוש קרובים, וכך חודש הקשר עם הדודים באמריקה. לכתובתה החדשה שלחו לה את התמונות ששלחה להם בזמנו אמה, מתגאה במשפחתה ההולכת ומתרחבת, בילדיה הגדלים והמתבגרים. אלה התמונות היחידות שנשארו. מאז הן שמורות אצל סבתא, ובזכותן ובזכות הדודים - ציפי ומנדל, שולה וציביה, אברהם ושמואל ובוריס הם לא רק שמות עבורינו, דור ההמשך, הם גם פנים.

הדודים מאמריקה - אפילוג

ארבע כפות מרק

"הנה דגליי ישראל! קישוטים ליום העצמאות!" מכריז הקטן היושב בבוסטר שלו, במושב האחורי של המכונית המשפחתית. א. נוהג, אני יושבת לצידו - במושב הנוסע הקידמי, והרכב מחליק בין הרחובות השקטים המפרידים בין ביתנו ובית הוריי. הימים ימי פסח, ואנו בדרכינו לעוד ארוחה משפחתית.

"עוד מעט יום העצמאות!" הכריז הקטן, למראה דגליי הלאום, הסרטים הכחולים-לבנים והנורות הציבעוניות, שנתלו בסביבתינו הקרובה עוד לפני ליל הסדר - מישהו בעירייה חרוץ מאד או לחוץ מאוד.

"חכה, קודם פסח יגמר." אני מצננת את התלהבותו.

"כן." הוא מסכים ומיד ממשיך "כשנחזור מחופשת הפסח תוריד הגננת את הקישוטים של פסח ותתלה קישוטים של יום העצמאות!"

גיל שלוש הוא גיל כזה ... השנה, לראשונה, מתחיל הילד להכיר את חגיי ישראל - כל חג וסמליו, מנהגיו, שיריו ומאכליו. גיל שלוש ... קשה לי להמנע מלחשוב על התום, שאין בכוונתי להרוס ולו דקה אחת לפני שאהיה חייבת - אחרי פסח מגיע יום העצמאות, הנה דילגנו בקלילות על יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, וקיבלנו מדינה על מגש כסף של ממש. בגיל שלוש זה מותר, ולשמחתי המערכת משתפת איתי פעולה. בחפץ לב אימצתי לעצמי את הטענה שיש לילדים מספיק שנים ללמוד את כל הכובד ההסטורי של האומה, לא חייבים להתחיל מוקדם כל כך, לעורר פחדים ולאו דווקא לזכות בהבנה מלאה.

הוא עוד ילמד. בבית הספר ולא רק - כמוני, כמעט וינק זאת ביחד עם החלב, רק בגיל מאוחר יותר, ישמע את סיפורי המשפחה, החברים, המכרים והשכנים. וכאילו להוכיח זאת ,הנה התגלגלה השיחה, סביב שולחן הארוחת  החג, בבית הוריי -

בין חוויותיו של זוג שחגג יציאה לפנסיה בטיול להודו, והחלפת רשמים על מסלוליי טיול בארץ, המליצה מישהי בחום על הסרט "החיים בוורוד" - גם אם הוא לא ממש נאמן לאוטוביוגרפיה של אדית פיאף, שהלוא אין בו זכר לרומן שניהלה עם איב מונטן כמו גם לתקופת מלחמת העולם השניה, כי הזמרת הנערצת, שהלוויתה עצרה את התנועה בפאריז לראשונה מאז סיום אותה המלחמה, לא בחלה לשיר גם לנאצים - מקצוע זה מקצוע, והיא עמדה ושרה.

בושה. קבע אחד האורחים, שהשיחה המשיכה והתגלגלה עד שנעצרה על אישתו שסיפרה איך עלתה ארצה כאישה צעירה עם הוריה, עליה לגאלית ממדינה שמעבר למסך הברזל דאז, אחרי המתנה לא קצרה. המשיכה ותיארה איך אביה נקרא יום אחד להתייצב בפני הבוס. "אתה עובד טקסטיל מצויין, מהטובים ביותר" אמר לו, לפני שפיטר אותו כי הוא יהודי. המקום: צ`כיה. הזמן: אחרי מלחמת העולם השניה. האיש - ניצול שואה, אלמן ואב שכול. אישה ושני ילדים איבד בגטו. גם אישתו השניה ותינוק רך ניספו. עם אשתו השלישית, בתם ובנם עזב את אירופה האנטישמית ועלה לארץ בשנות השישים. הבן נהרג בשירות הצבאי. הנכד - בן גילי - קרוי על שמו.

והשיחה בתום הארוחה המשיכה - מהשיחות הטובות, שנודדות להן לפה ולשם, לכל הטוב ולעיתים גם לכאב ולעצב, ואנשים קמים ויוצאים לעשן, ומחליפים מקומות, ופתאום כמו יש מאין, נוצרות "עזרת גברים" ו"עזרת נשים" - והן נאנחות על הנקיונות של פסח, על מצבוריי הרכוש שאין בו צורך אך הלב לא נותן לזרוק - נושא חם בבית הוריי, כפי שקוראיי הבלוג יודעים, ואימי ניצלה כמובן את ההזדמנות לקטר שוב על כי אנחנו הילדים השארנו מאחורינו חפצים שונים בחדריי ילדותינו, ועתה נדחה עד אין קץ מייונם ופנויים, ומכאן קצרה דרכה לספר שוב על כל הדברים שאמא שלה - סבתי - דוחפת לה כירושה בחיים, אך הפעם אין טרוניה בקולה, אלא גאווה, והנה היא מוציאה מהמזנון את הרכש האחרון - כוסות תה מזכוכית מעותרות בכסף.

- אז למה לא הגשת לנו את התה בזה? - מתלוננת-מתלוצצת אחת האורחות - מה, אנחנו לא אורחים מכובדים מספיק? -

ואימי חוזרת למזנון, מצפינה חזרה את הכוסות מימי רוסיה הסובייטית ומוציאה ארבע כפות מתכת אותן נתנה לה סבתי באותה הזדמנות עצמה.

- אתן רואות את זה? - הביאה את הכפות לשולחן, מוסרת את הסיפור שהעבירה לה אמה ביחד איתן: אלה כפות המרק מבית הוריו של אביה, הוא סבי. כששב לעיירתו בתום מלחמת העולם השניה, קיבל אותן משכנה נוצריה, וזכר איך היו יושבים בבית הוריו לארוחות משפחתיות, ולוגמים מרק באותן הכפות.

- זה - אמרה לו אז השכנה - מה שנשאר מהמשפחה שלך. -