מסתבר שאני אדם שלא ממש אוהב שינויים, אחרת קשה להסביר את העובדה שאני עובדת באותו מקום מאז השלמתי את התואר הראשון וגרה באותו הבית שרכשנו לפני חמש עשרה שנה ... וכמובן שיש לי בן זוג ששונא שינויים אפילו יותר ממני (למרות שדי קשה להאמין שזה בכלל אפשרי) וכך אנחנו ממשיכים בזוגיות יציבה וחסרת שינויים גדולים מדי, ואפילו השיפוצון בבית נדחה עד אין קץ ...
מאידך, אני זוכרת את עצמי, אי שם בתחילתו של חורף 2011, יושבת בסלון ביתה של אחותי בפאריז בתום יום של שוטטות והנאה, וממהרת להתחבר ולהתעדכן בנעשה בבלוגיה התפוזית כמו מכורה כבדה אמיתית. והימים ימי אחד ה"שידרוגים" מני רבים, ואנשים תולשים שערות ראשם ומקטרים ותוהים לאן נוליך את הבושה, או יותר נכון לאן יעביר איש-איש-ואישה את בלוגם לפלטפורמה אחרת, אמינה וידידותית יותר. הבלוג שלי היה אז בן מצית מגילו כיום, ואני לא יכולתי בכלל להעלות על הדעת שאנטוש את תפוז לטובת מקום אחר, כי מי בכלל יקרא אותי ואיזה חשיפה תהיה לי - כלום, נאדה, יהיה לי בלוג נידח בקצה היקום בלי כניסות בכלל, אז כל חשיפה בתפוז ולו המינימלית ביותר -עדיפה. ועוד זכור לי שעופר D היקר המליץ להתחיל לגבות את הרשומות, וזו נראתה לי מלאכה שיזיפית ביותר למרות הטיפים שהוא ואחרים ניסו להציע. הרגשתי שהמשימה הזו גדולה עלי בכמה וכמה מספרים, ובכלל לא הייתי בטוחה שלכל מה שכתבתי לאורך השנים יהיה ערך ברגע שאעתיק את הפוסטים למקום אחר, ורק שמחתי שחלק מהרשומות שמורות גם במחשבים בבית, ככה שמשהו ישאר בכל מקרה, יש לקוות.
אז כשכולם קיטרו - אני שתקתי. הייתי די אדישה לכל הטלטלות בתפוז, והפתעתי בכך את עצמי - כי אני אמנם שונאת שינויים אבל גם פרפקציוניסטית לא קטנה ... עדיין חשבתי שצריך לומר תודה על הפלטפורמה החינמית שאיפשרה התהוות של קהילייה של אנשים כותבים ויוצרים וחושבים ומתחברים ולא היו לי טענות יותר מדי גדולות וגם לא תקוות.
חמש שנים וקצת אחר כך ... נראה שבבת אחת, באופן ששוב הפתיע אותי עצמי (אבל הרבה יותר!), השידרוג האחרון פשוט שבר אותי, כמו הקש האחרון. הבלוג שלי נראה רע, וממש לא דומה למה שעיצבתי אותו להיות במהלך עשור כמעט, והניסיונות לשקם את המראה הכללי לא ממש צלחו. הרגשתי שאני הולכת מכות עם העורך החדש התורן וכמו בכל הפעמים האחרות מתגעגעת לקודמו, שבתורו הלך איתי מכות גם הוא! ואז הבנתי שאם כבר להשקיע זמן ומאמץ - אז במקום חדש! וחזרתי והצצתי שוב לראות לאן בדיוק עופר עבר ... וניסיתי לפתוח בלוג משלי ב Blogger, רק מתוך סקרנות לגלות איך זה יראה ובו ברגע גיליתי עולם חדש שלא הכרתי, ממש הצצתי ונפגעתי! העובדה שעופר הצליח לא רק להעתיק את הרשומות שלו אלא גם לתארך אותן כך שיתפרסמו בבית החדש עם תאריך הפירסום המקורי, עשתה עבורי הרבה מההבדל. זה נראה לי ממש כמו קסם, שלא לומר נס, ודי מהר ובקלות גיליתי איך הדבר נעשה: ב- Bloger אפשר לתארך כל רשומה באופן ידני לכל תאריך שהוא! אני מתארת לעצמי שהמטרה היתה לאפשר קביעת פרסום מראש לתאריך עתידי, בלי שבעל הבלוג יהיה חייב להכנס לבלוג וללחוץ על 'פרסם', אבל זה עובד גם לאחור, כך שאם אני מעתיקה רשומה משנת 2007, לדוגמא, היא תוצג כאילו התפרסמה אז. נדמה לי שזה היה הגילוי המרעיש הזה שהכריע סופית, ובספונטניות שאינה אופיינית לי נפלה ההחלטה - אני מעבירה את הבלוג שלי דירה!
והאמת היא שתהליך העתקת הרשומות הרבה יותר קל ממה שחשבתי ... תפוז בסך הכל משתף פעולה עם ה'העתק הדבק', בדרך אני משקמת רשומות ישנות שהתמונות שלהן כבר לא מוצגות, ורואה איך הבית החדש הולך וצובר נפח בהדרגה. יש עוד לא מעט עבודה לעשות עד שאהיה מרוצה מהתוצאה ועוד הרבה-הרבה רשומות להעתיק, למרות שיחסית לבלוגרים אחרים מספרן די צנוע - פחות ממאתיים. אבל בינתיים כבר התאהבתי במראה הנקי ובפלטפורמה האמינה בהרבה, והתהליך של מעבר על הרשומות הישנות לא רק שאינו מענה אותי, הוא ממש מהנה ומניע אותי לחזור לכתוב אחרי תקופה מאד מאד ארוכה, כך שאפילו אני - זו שתמיד נצמדת לישן והמוכר - חייבת להודות שהתחדשות ומעברים זה גם כיף וגם מפרה עד מאד!
blog
הסוגייה האם דייג אוהב דגים נדונה לא אחת ובהרחבה. ומה לגבי כותב - האם הוא אוהב כְּתַבִים, כלומר לקרוא מה שכותבים כותבים אחרים? השאלה החלה לנקר בראשי במהלך שטוטיי בבלוגיה, שהובילו אותי אל בלוגרית אחת אשר העלתה סקר הנוגע להרגלי הקריאה של הבלוגרים האחרים. היא תהתה האם עמיתיה הכותבים מגדירים עצמם כתולעי ספרים, מסתפקים בעיון במגזינים או נמנעים מקריאה כליל. ברשומה נפרדת התוודתה בעלת הבלוג שעל אף שהיא אוהבת להעלות את הגיגיה על הכתב - ולא למגירה - לקרוא היא אוהבת הרבה פחות. למעשה, כמעט שאינה קוראת כלל, ואם כבר תוסיף את חטא הקריאה על פשע הכתיבה, זה יהיה לכל היותר לטובת עיתון יומי.
למה הדבר דומה? לנגן בהרכב קאמרי, שאוהב להפיק צלילים מכלי המיתר שלו אבל לא להאזין למוזיקה קלאסית; לשחקן כדורסל שנהנה מאד לרוץ על המגרש עם עוד ארבעה מחבריו ולעשות ככל יכולתו לנצח את החמישה האחרים שמתרוצצים גם הם בין שני הסלים, אבל לצפות באופן פאסיבי באחרים - חובבים או מקצוענים - שמשחקים, פשוט לא עושה לו את זה; לאמן פלסטי חובב, שמצייר ומפסל, אבל לא הולך לתערוכות ולא פותח ספרי אומנות.
ואם כבר הזכרנו את הנגן הקאמרי, הרי שהכתיבה דומה פחות להעברת קשת על מתרי הכינור ויותר להפקת צלילים מקלידי הפסנתר. כדי לנגן על כינור, גם אם רק כתחביב, נדרש אימון לא מועט שיפתח מיומנות מסויימת, כך שהמנגינה לא תצא צורמת - לפחות לא צורמת מדי. בעוד שלהקיש על מקשיי פסנתר כל אחד יכול - אפילו בני בן הפחות משנתיים, מצליח להפיק אי אילו צלילים סבירים בבואו לבקר את סבא-סבתא - למנגינת ליבם של השכנים. אלה אמנם לא מנגינות של ממש, וכדי לנגן באופן סביר יש להתאמן לא מעט, אבל להקיש כקוף יכול כל אחד.
גם להעלות על הכתב אותיות ומילים, המתגבשות לכלל משפטים ופסקאות, יכול כל מי שיודע קרוא וכתוב, קרי, כמעט כל אחד. איכות הכתיבה היא כבר סיפור אחר. יש מי שסבור שכל זרם תודעה הנכתב בדם ואש ליבו, ראוי ללא כל הגהה ודיחוי, להתפרסם קבל עם ועדה (ובלוגיה), ויש מי שרוחש למילה הכתובה מעט יותר כבוד. אמנם, אחרי הכל, כולנו גרפומנים, וסביר להניח שלא יצא מבינינו ה'דויד גרוסמן' או ה'מאיר שלו' הבא, כפי שציין באחת מההזדמנויות עופר D. ואם יותִר לי להמשיך באותו קו - גם ה'יעל הדיה' או ה'יהודית קציר' הבאה לא תבוא, ככל הנראה, מתוכינו. ועדיין יש מי שאיכות הכתיבה חשובה לו יותר.
היו זמנים שבהחלט יכולתי להחשב תולעת. - זאת אומרת, תולעת ספרים. אני מודה שעם פרוץ הילדים לחיי והתמעטות הזמן הפנוי עד כדי העלמות כמעט מוחלטת, אני קוראת הרבה-הרבה פחות. ועדיין הקריאה חסרה לי. אני מאד אוהבת לקרוא, בעיקר דברים שאני מצטערת שלא הייתי מסוגלת לכתוב בעצמי. אני כותבת ואוהבת לכתוב בזכות כותבים מופלאים בעיני כמו הארבעה שנזכרו למעלה וכמו עמוס עוז ופול אוסטר ואחרים, אולי לא רבים אבל מאד איכותיים, לפחות לטעמי. הקריאה והכתיבה בעיני כרוכות זו בזו, שני פנים של אותו הדבר עצמו, ולכן בלתי נתנות להפרדה. אני חשה בדחף העז לקרוא ביתר שאת, דווקא בתקופות שאני כותבת. אם לא ספרים אז לפחות טורים נפלאים של יאיר לפיד ורענן שקד, שיהוו השראה ויקבעו רף גבוה מאד לשאוף אליו, גם אם אין לי הכישרון לנסוק לגבהיו.
ואתם, קוראַי הכותבים - מה דעתכם?
ערמת ספרים
