ערב חג.
אני מתכוננת לצאת עם הבכור לאסוף את
האוכל המוכן שהזמנו. ההתראה השנייה של הבוקר מעכבת אותנו, ואנחנו יוצאים רק אחרי עוד
אזעקה ושחרור.
באופן מפתיע אני מוצאת חניה בקלות, ברגע
נדיר של חסד. אבל איך שאני מכבה את המנוע, נשמעת שוב התראה.
יש פה מרחב מוגן? – אני שואלת את
העובדים הצעירים בפתח המעדניה. הם מרגיעים, חייכניים, מבטיחים שאין מה לדאוג.
בפנים כבר מאתרים את ההזמנה שלנו, ואנחנו ממתינים לשלם. ואז – בדיוק כשמגיע התור שלנו – הצופרים מתחילים לעלות ולרדת.
אנחנו יוצאים ביחד עם כולם – עובדים
ולקוחות – חוצים את הכביש בבטחה, ונכנסים לבניין ממול. דלת הכניסה פתוחה, והמקלט
נמצא בחלק האחורי של הלובי.
דיירי הבניין מכניסי אורחים, ומקבלים
אותנו בסבר פנים יפות. אבל לרגע אני מרגישה לא נוח, כאילו פרצתי לבית פרטי, לא לי.
המקומיים מתעקשים שנשב, מצביעים על הכיסאות המסודרים לאורך הקירות ועל הספות.
עוגיות ושוקולד עוברים מיד – מיד ליד, וכשאני מסרבת – הם כמעט נעלבים.
עובדי המעדניה מוכרים כאן היטב. לא
פעם ולא פעמיים נפגשו באותן נסיבות ממש. יש ביניהם כבר הומור פנימי, ודחקות קטנות
של מי שחולקים שגרה של חוסר שגרה.
אני מביטה סביב. גברים, נשים, קשישים
וילדים. חלקם בפיג’מות, אחרים בטרנינגים. אני תוהה מי מהם ירד לכאן רק עכשיו, ומי
פשוט נשאר בין אזעקה לאזעקה. ואיך בכלל מתכוננים לחג ככה – כשצריך לסגור שוב ושוב
את התנור ואת הגז, ואז לחזור כל פעם מחדש, כאילו כלום.
רגע לפני השחרור מופיעה ממעמקי המקלט
שכנה עם שני כלבים שחורים, ענקיים. הבכור מבקש מיד ללטף, מופתע שלא הבחין בהם קודם
– ומתפעל מהשקט שלהם, כאילו הפנימו כבר את הכללים בעצמם.
ופתאום, עולה בי שיר ישן שנעמי שמר כתבה
עוד לפני שנולדתי:
“בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.”
ואני חושבת לעצמי – לא בסיני. לא
בפינה רחוקה.
ממש כאן, במקלט בגני תקווה,
בין זרים שהופכים ברגע לקהילה – גם אני פגשתי אותה.
"והיא כמו
הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת”
