אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.

זה רק ספורט ... או שלא?

 

https://il.lovepik.com/image-380564234/gym-clipart-girl-lifting-weights-in-fitness-gym-vector-elbow.html 

נכתב בהשראת השרביט החם.

את חמישים שנות חיי הראשונות העברתי באמונה שאני בלתי ספוטיבית בעליל. הפעילות היחידה שלא גרמה לי סבל הייתה הליכה, וגם בה לא התמדתי. האליבי המושלם שלי הוא נכותי: שיתוק מוחין. מצבי אמנם טוב, יחסית - אני מתפקדת באופן עצמאי ואף הולכת מרחקים - אבל הגידים קצרים, הגמישות מוגבלת, שיווי המשקל רעוע ואני די איטית. כך, עוד מימי בית הספר היסודי, המקצוע השנוא עלי ביותר היה ספורט (ביחד עם שיעורי מלאכת היד). יכולותיי המוגבלות היו מקור לבושה, תסכול ואף סבל - כשכל ניסיון ריצה, ולו הקל ביותר, הסתיים בכאב חד בצד הגוף.

רק בתקופה אחת ומיוחדת בחיי הצלחתי להתמיד באמת בפעילות גופנית: במהלך ההריון של בכורי. אז הקפדתי על שיעורי יוגה שבועיים, ובין לבין יצאתי להליכות מספר ימים בשבוע. קיוויתי שזה יהיה המתכון המנצח ללידה טובה וקלה, ואכן כך היה — עם או בלי קשר לספורט. אבל מיד אחר כך חזרתי לסורי, מלבד ההליכות, שבהן התמדתי לאורך כל חצי השנה של חופשת הלידה, בעודי דוחפת את התינוק בעגלה.

אבל המפנה האמיתי בעלילה התרחש רק אחרי שנים, מיד בסיום הסגר הראשון של הקורונה: כשעדיין עבדנו מהבית, ונחסכה לי שעה ויותר של נסיעה בפקקים – נגמרו התירוצים. אבא שלי דחק בי במשך תקופה ארוכה להצטרף אליו לאימוני הכוח וה-טי.אר.אקס, אבל אני הייתי מטופלת בילדים קטנים ולא מצאתי זמן לכך. עם סיום הסגר הצטרפתי לראשונה לסשנים עם המאמנת הפרטית – שבכלל אני הייתי זו ששידכה בינה לבין אבא שלי, אבל זה כבר לסיפור אחר...

כשפגשתי את מ. המאמנת לראשונה, הזהרתי אותה שמעולם לא התאמנתי. זה לא ממש עשה עליה רושם. במקצוענותה, ידעה לבנות לי תוכנית הדרגתית, שאתגרה בלי לתסכל. אנחנו נפגשות בהתמדה פעם בשבוע, ופעמיים נוספות אני מתאמנת לבד – חוזרת ומתרגלת את אותם התרגילים ש-מ. מציגה לי, על המרפסת הגדולה של ההורים. שם יש לי את כל הציוד הדרוש: מזרנים, משקולות, חבלים ועוד. בהדרגה, הצלחתי להגיע להישגים גדולים יותר ויותר. עכשיו כל מתיחה היא הזדמנות להגיע עד קצה גבול היכולת שלי, שנפרץ שוב ושוב. ומקפיצות בודדות בלבד בדילגית הגעתי לכשלושים קפיצות רציפות ואלגנטיות. למדתי לאמץ את הספורט כעוד אתגר באוסף האתגרים המלווים אותי לאורך בחיי, והוכחתי שוב – בעיקר לעצמי – שעם ההתמדה מגיעות התוצאות.

אני אף פעם לא אהיה ספורטאית אולימפית, ואפילו לא פרא-אולימפית. אבל הספורט ללא ספק משפר את איכות חיי ואף מחזק באופן דרמתי את שיווי המשקל שלי. לאחרונה נפלתי ונחבלתי. ברור לי שללא האימונים והעבודה על השרירים, לא הייתי מצליחה לבלום את עצמי, והפגיעה היתה כנראה קשה הרבה יותר.

עם הזמן, הפכה הפעילות הגופנית ממקור לסבל ולבושה למשהו שגורם לא מעט הנאה, תחושת מסוגלות ואף מקור לגאווה. המאמנת מ. טוענת שממש מתאים לי להתאמן ושקשה לתאר שהייתי "בטטת ספה" רוב חיי. יכול מאד להיות שהיא קצת מגזימה, אבל זה בדיוק העידוד שעוזר לי להמשיך ולהתמיד אפילו בתקופות בהן יותר קשה ומשעמם. והאמת היא שנכון להיום גם לי כבר קשה לדמיין את עצמי לבלי האימונים ...