השרביט החם: מאכלי עדות או "המאכלים של סבתא ר."

 

סבתא ראיה בפעולה: מכינה קניידלעך במטבח של הוריי רגע לפני שכולם מתיישבים לארוחת הסדר (שנת 2006).

 

נכתב בהשראת השרביט החם.

 

בעדה שלנו אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. ככה לפחות סבתא שלי טענה, ורק שנים אחר כך, כשהכרתי את בן זוגי, הבנתי שיש מי שמוצאים בגישה זו כפירה בעיקר.

ואם כבר מדברים על עדות, הרשו לי לסטות לרגע מהאוכל לטובת זכרון ילדות שנחרט בי חזק. בבית הספר היסודי, קיבלנו פעם, כשיעורי בית, משימה: לכתוב כיצד נוהגים לומר סליחות בעדה שלנו. המורה הקדימה והסבירה שיש הבדל מהותי בין המנהג הספרדי לאשכנזי. אני הייתי תלמידה טובה וחרוצה. בדרך כלל הייתי מקדימה ומסיימת את שיעורי הבית לפני שהתפנתי לעיסוקיי האחרים. אבל את אותה המשימה נאלצתי לדחות עד שאמא שלי התעוררה מהשנ"צ. רק אז יכולתי לשאול "מה אנחנו, אשכנזים או ספרדים?". אמא התנפחה מגאווה מעצם השאלה, שהעידה על הצלחה כבירה בחינוכי. עד אז באמת לא ידעתי, כי אצלנו בבית לא ייחסו שום חשיבות למוצא.

אבא שלי נולד בפולין (ועלה לארץ בגיל עשר). אמא עלתה כשהיתה בת 14 מברית המועצות. אמא שלה – סבתי האהובה – נולדה בבלרוס בתקופה בה האיזור החליף ידיים בין פולין ורוסיה לסרוגין, וסבא היה ליטאי. למעשה, מרחק קטן בלבד הפריד בין עיירות הולדתם. לכן, כנראה, המנהגים והמאכלים שאליהם התרגלו מהבית היו די זהים. אולי זה מה שהקל עליהם לבחור זה בזו כשהכירו זמן קצר אחרי המלחמה. כל אחד מהם איבד את רוב משפחתו בשואה. ביחד הם בנו חיים חדשים ומשפחה.

ואם נחזור לעניין האוכל – עבורי מאכלי העדה הם קודם כל האוכל של סבתא. היא זו שהיתה מקבלת את פנינו בכל יום בצהריים, כשחזרנו הביתה מבית הספר (ולכן הזכרון של אמא והשנ"צ אולי אינו מדוייק ואולי שייך ליום שישי). סבתא היתה גם אחראית על הבישולים בימי החול (משאירה לאמא העובדת שלי רק את הדאגה לאוכל של סוף השבוע). ובכלל זו היתה דרכה להביע את אהבתה – באמצעות הסירים, התבלינים והריחות.

האוכל שהכינה עבר כמובן התאמה והרחבה בהתאם למקובל בארץ, אבל יש מנות מסורתיות שהמשיכו ללוות אותנו. לדוגמא הבלינצ'ס הממולא בגבינה, הקניידלעך – הקופתאות למרק הכשרות לפסח – והלאטקס – לביבות תפוחי האדמה, שאצלנו אוכלים לא רק לכבוד חנוכה אלא לאורך כל השנה. חייבים להזכיר גם את הגפילטע פיש – קציצות הדג שאני עצמי לא נגעתי בהם מעולם, אבל הוגשו לשולחנות החג שלנו באופן קבוע. (ושוב היה זה בעלי שגילה לי שאצלינו הגפילטע מתוק כאילו הוא קינוח ולא מנה ראשונה, ושבעדות אחרות טעמו שונה.) כשסבתא כבר היתה די מבוגרת, אחותי הגיעה אליה לפני החג, כדי להכין איתה את הדג ולרשום בקפדנות את המתכון (בלי ה"קצת" או ה"לפי איך שמרגשים", שהיו כל מה שסבתא היתה מוכנה להסגיר). ועכשיו כשהיא כבר לא איתנו, אחותי אחראית על הגפילטע, והטועמים טוענים שהיא מצליחה להתקרב מאד לטעם המקורי.

מכל המאכלים של סבתא, אני מתגעגעת במיוחד לוורניקעס – כיסוני הבצק הממולאים בתפוחי אדמה ובצל. הם ממש לא דיאטטיים, אבל טעמם משובח. יחד עם זאת, ההכנה גוזלת לא מעט זמן וטירחה: הכנת הבצק, חלוקתו לעגולים (באמצעות כוס), רידוד שאריות הבצק כדי לסחוט ממנו עוד כמה עיגולים, הנחת המילוי וסגירת כל עיגול ועיגול תוך הידוק מוקפד של הקצוות ואז יש לבשל בסיר מלא במים. סבתא היתה עושה הכל במיומנות ובסבלנות אין קץ. אפשר למצוא ורניקעס קפואים בסופר או במסעדות שמנסות לשמר את המסורת. אבל מבחינתי זה לא אותו דבר. אין כמו הורניקעס של סבתא – לא כאלה עם הטעם המדוייק. כנראה שהרכיב הסודי היה האהבה שהיא היתה דוחסת פנימה כשאף אחד לא  הבחין.

חור שחור - יום השואה 2016

את מ. הכרתי בכיתה י וכמעט מיד הפכנו לחברות הכי טובות: למדנו באותה הכיתה וחלקנו שולחן. אני הייתי מגיעה לתיכון כל בוקר באוטובוס, בעוד מ. התגוררה חצי רחוב מהמוסד. מהר מאד התחלתי לבלות אחרי בית הספר בביתה כעניין שבשגרה – הוריה עבדו ואחים או אחיות לא היו לה. הבית עמד כולו לרשות שתינו. בהמשך היתה מזמינה אותי לישון אצלה, כך שבמקום לקום מוקדם ולמהר לתפוס את האוטובוס אפשר היה להתעורר מאוחר, כמעט ברגע האחרון ממש, ולפסוע תוך נמנום קל לבית הספר. אבל ביום השואה מ. התעקשה ששתינו נעלה על האוטובוס וניסע לבית שלי. היא ידעה ששם סבתא ר. תגיש לאחי, לאחיותי ולשתינו ארוחת צהריים טריה, וביחד איתה תפליג בסיפורים על מחוזות ילדותה ועל "המלחמה".

"המלחמה" ככה סבתא תמיד אמרה. אף פעם לא "שואה". והיא סיפרה לא רק ביום הזכרון אלא גם בימים של שיגרה. כל פעם קצת, ותמיד בהתאם להבנה ולגיל, חתיכה ועוד חתיכה של פאזל, שהצלחתי להשלים בעיני רוחי רק בבגרותי. וכילדה לא תמיד הבנתי עד הסוף. סבתא תארה איך נסעה עם אחיה ברכבות מסע כשברחו מזרחה, לברית המועצות, מפני הגרמנים שנכנסו למזרח פולין בקיץ 1941, והיא בת תשע עשרה. ואני דימיתי שקפצה מרכבת שנוסעת למחנה השמדה, למרות שסבתא, למזלה, מעולם לא היתה נתונה תחת כיבוש נאצי, אלא הצליחה לברוח בדקה התשעים. וכמו שהיא לא הזכירה את המילה "שואה" כך אני הייתי גאה בגבורה – הגבורה של סבתא, שברחה ושרדה. היום אני חושבת שלו היתה מספיקה להתחתן לפני שהחלה המלחמה – כפי שאמה נסתה לשכנע אותה – קרוב לוודאי שגורלה לא היה שונה מגורל אחיותיה הגדולות שנספו עם בני משפחתן ... סבתא תמיד היתה מסיימת את הסיפור בסוף המלחמה: היא היתה חיילת בצבא האדום וכשכולם שמחו על הנצחון, ידעה שאיבדה את היקרים לה מכל ושאין לה לאן לחזור. אבל בהזדמנות הראשונה לקחה חופשה ונסעה מאיזור מוסקבה – שם העבירה את רוב המלחמה – למחוז וילנה בבלרוס של היום. וכשהגיעה לכפר שלה – שארקובשיזנה – גילתה שאפילו הבית שבו גדלה איננו. "במקומו היה רק בור גדול" היתה חוזרת ואומרת "כנראה שנפגע באחת ההפצצות". והילדה שהייתי דימיינה כפר קטן בארץ רחוקה, ובור גדול במקום בית, ולא ממש הצלחתי להבין שזה היה הרחוב הכי אהוב ומוכר לסבתא לפני המלחמה, שהמשיך בוודאי לככב במחזות געגועיה לאורך כל השנים. לא רק שהתייתמה מהוריה, אבדה את שלושת אחיה ושתי אחיותיה, את אחייניה, גיסיה וגיסתה – רק גיסה אחת נשארה –  אפילו מבנה הבית של ילדותה לא שרד. חלל גדול נפער תחתיו, כמו חור שחור שבלע את הכל ואת כולם.

ההמשך של הסוף

ההתחלה של הסוף - לפני ארבע שנים - פעם אור, פעם צל

כשזה כואב, כל דבר מכאיב. כל דבר מזכיר. אפילו ילד בן כמעט שלוש שיושב על הפרקט הסינטטי בחדר המשחקים ומרכיב פאזלים. פאזל של ארבע חלקים,  ואחר כך של שישה – הוא כבר רחש מיומנות ורק עם זה של התשעה ביקש עזרה. כך ישבנו לפני שבועות אחדים על השטיח בסלון ביתה של סבתא שלי, והרכבנו את אותם הפאזלים. ש. התקשה קצת יותר, וביקש יותר עזרה. היינו מכונסים ארבעה דורות בחדר אחד: סבתא ר. ואמא שלי, ש. ואני. אמא ובת, ואמא ובת, ואמא ובן. ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה בבית של סבתא. קיוויתי להשחיל עוד ביקור או אפילו שניים לפני שסבתא תעזוב את הבית לבית האבות הסיעודי. ביום שישי, ה- 16/9/11, הספקתי להגיע דקות אחדות לפני האמבולנס הפרטי ששינע אותה למקום מגוריה החדש. משימה שגרתית לכאורה, של ירידה קומה אחת למטה במדרגות, הפכה לכמעט בלתי אפשרית ללא אמצעים טכניים של כסא גלגלים ונהג בעל גוף ושרירים. כשנכנסתי לדירה, סבתא עוד ישבה על כורסת הטלוויזיה שנקנתה לפני שנים אחדות לנוחיותה, אבל עכשיו שוב אינה נוחה לה והיא מחזיקה את עצמה במצב ישיבה רק בקושי. "אולי לא נלך היום?" בקשה בעיניים מתחננות אחרי שנהג האמבולנס ואבא, החתן שלה, כבר העבירו אותה לכסא הגלגלים. "אני עייפה. לא ישנו כל הלילה" קטרה מי שהפכה אותו בעצמה לליל שימורים, עבור עצמה וגם עבור בִּתה. אבל די. אי אפשר. אלה היו הדקות האחרונות שלה בבית. הפעם האחרונה שישבה בכורסא, שבלב הסלון שעיצבה בעצמה, עם הגובלנים מעשה ידיה התלויים על הקירות מסביב. העובדת הזרה עזבה יום קודם לכן בטריקת דלת. נועלת את הבריח אחריה ומשאירה את סבתא הישנה לבדה. אחר כך תדאג שחברתה תתקשר לדווח את מה שנעשה ואי אפשר להשיב. עובדת זרה, ילידת מזרח אירופה, הכתיבה בסופו של דבר את לוח הזמנים.

בת כמעט תשעים סבתא, הרבה בתים עזבה במהלך חייה. בת תשע עשרה היתה כשהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו למזרח פולין, והיא – חברה בתנועה הקומוניסטית – לא חזרה אפילו הביתה. מִשהו ממכריה הביא לה את המזוודה למקום עבודתה ומשם נמלטה. מאז לא ראתה יותר את בית הוריה, ולא את הוריה, אחיה ואחייניה. פחות מעשור אחר כך, ברחו היא וסבא, ואמי התינוקת איתם, מוילנה. מִשהו הלשין על סבא שהוא עוזר ליהודים להבריח את הגבול, והם אספו בצרורות את מה שיכלו ונסו על נפשם, שוב, בלי להביט אחור. את צ'רנוביץ עזבו בצורה מסודרת. כבר הורים לשניים ומצויידים בניירות המעידים שסבתא פולניה במוצאה, שבמלחמה נאלצה להגר לברית המועצות ושכעת היא רשאית לחזור למולדתה. כעבור שנתיים נפרדו גם מלודז' המפוייחת, כשהתירו להם השלטונות לעלות ארצה. כאן, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, עברו לדירה בפרדס כ"ץ. בה עתידה סבתא לגור יותר ממחצית חיה. במרוצת השנים נהלנו מסעות שכנועים כדי שיעזבו את הסביבה שהלכה והדרדרה, ויעברו לגור קרוב יותר אלינו ואל דוד מ. אבל לסבתא וסבא היה חשוב יותר לחסוך, ואם כבר יש כסף – אז לעזור לילדים.
ואתמול שנתה סבתא כתובת. עכשיו היא גרה בפתח תקווה. ממש קרוב אלי. מכאן הרכבת ממשיכה באותו הקצב, המונוטוני, הקבוע, ותעצור רק בתחנה האחרונה.

דור שלישי

דור שלישי

אני לא דור שלישי קלאסי, כמו שההורים שלי אינם דור שני קלאסי, ורק בבגרותם הבינו שבעצם גם הם דור שני, כמו שהסבים והסבתות שלי אינם ניצולי שואה, לפחות לא על הנייר. לאיש מארבעתם אין מספר על היד. אף אחד מהם, למרבה המזל, לא שהה במחנה עבודה. גם הסבל שבחיים בגטו נחסך מהם. הם ברחו בזמן, עוד קודם, בדקה התשעים ואחת - כל אחד וסיפורו, מניעיו וגילגוליו. במנוסתם חוו רעב, קשיים פיזיים ובדידות, ובתום המלחמה, כשכל העולם חגג את הניצחון הגדול, גילו שנשארו כמעט בודדים, שאין ביכולתם לשוב אל ביתהם ושמשפחותיהם הענפות אינן עוד. הקרובים הבודדים שנשארו נפוצו לכל עבר. יעברו שנים עד שיתאחדו שוב במדינת ישראל הבנויה. לסבתא ז. נשארה אחות אחת מתוך החמישה. לסבא ש. - בן דוד. לסבתא ר.  - דודים, אחי-אמה, הרחק בארצות הברית. הם עזרו לה ככל יכולתם ללא שנפגשו פנים אל פנים ולו פעם אחת יחידה.

מכירים

אמא ואבא גדלו ללא סבא וסבתא. לאמא היו בני דודים רק מדרגה שניה או שלישית. לסבא וסבתא היו מעט קרובים והרבה חברים, והיו גם מכרים. כילדה, לא הבנתי את חשיבותם של ה"מכירים", האנשים האלה שלא היו ממש חברים ולא הוזמנו לקפה, עוגה ומשחק קלפים בימי שישי בערב, אבל היו יקרים לליבם של סבא וסבתא. הם היו אנשים מבוגרים או צעירים מכדי לקבל מעמד של חברים, או שגרו רחוק מדי, או שמכל סיבה אחרת לא ניתן היה לקיים איתם קשר הדוק. אבל הם אלה שהכירו את סבא וסבתא בארץ האחרת, הזרה, שהיתה מולדתם, ושבשפתה הם חשבו ודיברו במשך כל ימי חייהם.

"זו בת עיר שלי!" הציגה בפני סבתא ר. פעם אישה מבוגרת כמוה, שפגשה במקריות מוחלטת אגב שיטוטינו בטיילת, והן נפלו מיד אישה בזרועות רעותה. הייתי בת עשר ולא הבנתי. גם הנכדה של המכירה, שדקות אחר כך כבר ישבה לצידי, ללקק יחד גלידה, לא יכלה לתאר לעצמה את חשיבות הפגישה המקרית והמרגשת. הסבתות שלנו שקעו בשיחה קולחת באידיש, שממנה יכולנו להבין רק חלקי משפטים. היום אני כבר מבינה יותר, סבתא פגשה משהי שהכירה אותה לפני שעולמה קרס וכל קלפי חייה נטרפו. משהי שזוכרת אותה כילדת הזקונים המפונקת שהיתה להוריה. משהי שנשמה את אותו האוויר של עיירת הילדות אשר נמחקה מעל פני האדמה ביום אחד, שמתגעגעת לאותם הריחות, הקולות והצלילים, שסבתא אף פעם לא הפסיקה לחלום עליהם.

אמא-ובת ו-אמא-ובת

כשהייתי ילדה, קרה שכשהיינו יושבות או צועדות יחד - סבתא ר. אמא ואני - היתה סבתא מצביעה פתאום על עצמה ועל אמא, ללא סיבה מיוחדת, ואומרת "אמא ובת" ואז חוזרת ומצביעה על אמא ועלי ומצהירה "ו-אמא-ו-בת". שלושה דורות בכפיפה אחת. נס בל יתואר במושגים של סבתא.

עבורי, הרעיון של דור רביעי הוא בלתי נתפש כמעט. בבית הספר היינו שרים על שרשרת הזהב והפנינים של אמא ואבא ואח ואחות וסבא וסבתא ונכדים ונינים, והמילה נין חדרה עמוק אל תוך ליבי. כמה התרגשתי כשנולד הבן הראשון לדודי, בשעה שלאשתו סבא חי. התינוק זכה להיות נין, אמנם לשבועות ספורים בלבד, אבל בכל זאת - נין! ובשיטוטיי כאישה צעירה בין חנויות עמוסות בדברים שאין בהם צורך אמיתי מעבר ליופי שעושה טוב בנשמה, ראיתי פעם אמא-ובת ואמא-ובת ו-אמא-ו-בת! סבתא, אמא, בת ונינה תינוקת במנשא. נס של ממש!

סבתא ז. זכתה לשלושה נינים טרם מותה. סבא ש. לא זכה. לסבתא ר. תבדל לחיים ארוכים, יש כבר ארבעה והחמישי בדרך. כולם בנים. כולם ברוכים. והיד, כמובן, עוד נטויה. דור רביעי. את הענף שלנו לא הצליחו לגדוע.

וסבתא היתה אומרת עוד

סבתא ר. היתה גאה בי, נכדתה הבכורה, גאווה מיוחדת, בהיותי בת המשפחה הראשונה שזכתה להיוולד בישראל. "את צברית!" היתה מזכירה בכל הזדמנות, שמחה על עורי המשתזף בקלות בשמש היוקדת והופך שחום, ממש כעורה שלה, על אף שמוצאה ממזרח אירופה. כמו כל סבתא היתה בטוחה שאנחנו, נכדיה, הכי יפים בעולם, בשערינו הבהיר, טרם נצרב בשמש והתכהה ביחד עם עורינו כתוצר לוואי בלתי רצוי, ואפינו הקטנטנים והסולדים - אפים לא יהודיים בכלל, הצהירה סבתא. "אתן נראות כמו שיקסעס!" היתה קובעת פעם אחר פעם, ולא משלימה את המחשבה בקול רם, אבל אנחנו ידענו: אם נצטרך, נוכל להתכחש ליהדותינו ולהסתתר תחת זהות בדויה. האבולוציה פעלה לטובתינו.

"איך הם יכולים להגיד שלא היתה שואה?" היתה פוצחת במקרים אחרים בויכוח עם אנשים נעלמים, ומשמיעה באוזנינו את טעוניה הבלתי ניתנים לערעור: "אם לא היתה שואה, אז איפה ההורים שלי? ואיפה האחים שלי? והאחיות? והאחיינים הרכים? איפה הם כולם?" היתה תובעת לדעת, בתקיפות של יתומה שנותרה לגמרי לבדה בעולם.

אזרחות פולנית

עורכת הדין שסידרה לאחיות שלי את האזרחות הפולנית ועובדת כעת על זו שלי, יושבת במשרד ברחוב קהילת סלוניקי, בואכה קהילת וונציה, ליד רחוב "קהילת פאדובה" ולא רחוק מהרחובות "קהילת קראקוב", "קהילת לבוב" ו-"קהילת וארשה". אני מוצאת בזה הרבה סימליות.

כתום ההתחבטויות הרגשיות הגעתי לכדי הכרה שלו העצמות היבשות של הדודות של אמא שלי - שהיא מעולם לא זכתה להכיר - ובני הדודים - שהיו יכולים להיות לה - יכלו לדבר אלי מתוך קבר האחים, הן היו אומרות באופן הנחרץ ביותר, שאם האזרחות הפולנית עשויה לעזור לי להציל את נפשות ילדי ונכדי, אני לא רק רשאית אלא חייבת להשיג אותה.

דור שני, דור שלישי

געגועיי לסבא ש.

 

השעות הקטנות של הלילה. קיץ. אי שם בשנות השמונים. אני ושתי אחיותיי חולקות ספה נפתחת, וישנות עליה לרוחב, כשקרש תקוע לנו במותניים. כל אחת מצאה תנוחה בלתי אפשרית אחרת כדי להתגבר על אי הנוחות שבלישון, שלושתינו יחד, אצל סבתא וסבא במהלך החופש הגדול. הן-השתיים נרדמו כבר, בתום הצחוקים, השיחות והריבים. רק ממני השינה מתעקשת לחמוק. שלבי התריס פתוחים בתקווה לבריזה ולו הקלה ביותר, שמסרבת לבוא. החום נסבל אבל הלחות מדביקה את פיג`מת הטריקו לגוף. אני מתהפכת מהצד לגב. על התיקרה צללים של אור, שפולט פנס הרחוב מתחת לחלון. הצללים מטיילים לאורך החדר בכל פעם שמכונית חולפת ברחוב. ריח ה`פלירט` שסבתא פיזרה בנדיבות כנגד היתושים עומד באוויר. אחותי הגדילה לעשות ומרחה כל פיסת עור בגופה שנותרה גלויה, בחומר שדוחה אותם. אני לא מסוגלת לשאת את הרעיון של המגע הישיר בין עורי לחומר. אז הנה, עכשיו היא ישנה, משמיעה נשימות עמוקות, שפתיה ממלמלות משהו מפעם לפעם, ואני - נדמה לי שנעקצתי בין שתי אצבעות היד, כך שזה גם מגרד נורא וגם קשה לחכך ולהרגיע את המקום.

ממקום משכבי אני יכולה לשמוע את מקהלת אוסף השעונים של סבא, שסבתא פינתה מהחדר כדי שלא יפריעו את שְּנַתֵינּוּ, והם מתקתקים בעוז במטבח שמעבר למסדרון. בחדר שבו אנו ישנות יש שתי דלתות - האחת למסדרון, והשניה למה שהיתה פעם מרפסת, והיום היא הרחבה לסלון. דרך שתיהן ניתן לראות עכשיו את הריצוד החיוור של הטלוויזיה, שהיא מקור האור היחידי בבית בו שולטת חשיכה. מחדר השינה אפשר לשמוע את קולות החירחור הקלים של סבתא בִּשְנתה, בעוד סבא בסלון, צופה כמעט בלי קול בשידורי האולימפידה מכורסת הארצ`י בנקר שלו, העשויה קטיפה אדומה שלא ניתן להבחין בה, כי היא עטופה היטב בסדין צהוב מהוהה.

כשהסבלנות שלי פוקעת, אני חומקת בזהירות מהמיטה, לא שוכחת לנעול את הכפכפים שהשארתי לרגליה - אחרת באמת אסתבך, כי סבא לא יכל לסבול כאשר הלכנו יחפים. הוא טען שזה מנהג אבלות שמקומו יכירינו רק בעת שבעה, לא עלינו. - ומציצה דרך דלת המרפסת, אולי אתפוס כמה תמונות בטלוויזיה בלי שסבא יעלה עלי, ואעלץ להסביר ולתרץ מה פתאום לא נרדמתי עדיין. אבל הוא, בחושי החיה שלו, עולה עלי מיד, ומזמין אותי להציב כיסא שאגרור מפינת האוכל לצידו - כי אצל סבתא יושבים על ספות הקטיפה רק בארועים מיוחדים, ומפגש לילי ביני לבין סבא לא עומד בקריטריונים האלה. אני עדיין חוששת - תמיד יש לו מה לומר והוא לא חוסך בביקורת. כל כך חוששת, שרק בבגרותי אבין שהוא שמח בחברתי, בישיבה בצוותא כתף אל כתף, צופים באתלטים, הלבושים גופיות שעל כל אחת מהן מתנוסס מספר, ומייצגים את כל אומות העולם, בינהם לבנים ושחורים, מלוכסנים ואדומי אור - רצים למרחקים קצרים, קופצים מעל למתח בעזרת מוט ומשליכים דיסק.

בלילה ההוא יספר לי שגם הוא, בצעירותו, היה אתלט. בילדותו, בליטא, לא היה לו זמן וראש ללימודים, וממילא יצא לעבוד כנער, אבל תמיד ידע לרוץ מהר. וכך, כשפרצה המלחמה והוא התגייס לצבא האדום, הפך לאתלט המצטיין של הגדוד, ייצג אותו בתחרויות שונות, ובכל פעם שניצח זכה בחופשה בת כמה ימים. הקפיטן אהב אותו, סיפר, שמר עליו לבל ילקח לחזית, לימד אותו מעט חשבון והיסטוריה, ובזכותו הפך לקצין. אחר כך, כשתסתיים המלחמה הוא יפגוש את סבתא - שני כלבים היו לו אז - סיפר - גדולים כשני חמורים, וגיזעיים. אבל לא יזכיר שהיה מושל מחוז, שעזר לציונים להבריח יהודים את הגבול, וכשכמעט עלו עליו ברחו סבתא והוא ואמי התינוקת, איתם רק הבגדים שלגופם, ושם נעוריה של סבתי, אותו יאמצו ותחתיו יסתתרו.

כל זה יוודע לי הרבה אחר כך, מאנשים אחרים, אך בשעות הקטנות של הלילה ההוא השביע אותי - אני עוד אספר לך הכל, ואת תכתבי מזה ספר! - רגע בודד של מגלומניה מצידו, ואני לא אהיה בטוחה אם בחר בי רק מכיוון שאני נכדתו הבכורה, או גם כי הוא האמין בכישרון הכתיבה שלי, שהרי מהרגע שלמדתי לכתוב, כמעט, חורזתי שירים וניסיתי כוחי גם בכתיבת סיפורים קצרים.

אבל סבא לא סיפר לי מעולם על החיים שלפני המלחמה. במקרה יוודע לי שהיה יתום מאם עוד מילדות, ולכן, כנראה, היו לו רק אחות ואח, ולא ארבע-חמישה אחים כמו שתמיד דימיינתי - משפחה גדולה כמו לסבתא. בניגוד לה, לא תיאר מעולם את השיבה למחוזות ילדותו, לעולם שנחרב. הוא לא סיפר, ואני לא רשמתי. שנינו חשבנו שיש עוד זמן. המון זמן. השבץ שנטל ממנו את יכולת הדיבור תפס את כולם בהפתעה גמורה.

בפסח האחרון שלפה פתאום אמא את ארבע הכפות - השריד האחרון לבית שלך, סבא, למשפחה. כתבתי על זה כאן, בבלוגיה שבאינטרנט, שאז, באמצע שנות השמונים, לא יכולנו לדמיין לעצמינו שתתקיים. הרשומה הגיעה ל"כדאי שתקראו" בעמוד הראשון. כמעט מאה איש קראו, ואני רוצה שיקראו, רוצה שיגידו שאני טובה בכתיבה. אבל הם הגיעו לכאן לא בזכותי, כי אם בזכותך ובזכות הסיפור שלך שיותר משהוא מרגש, הוא פשוט קורע את הלב. קיבלתי רייטינג, סבא, על חורבות המשפחה שלך.

אם הוא היה יכול לשמוע ולראות, סבא שלי, חיוך ממזרי היה נמתח על פניו. - מָיְי קִינְד - היה אומר לי - מיי שיינא מיידלה, קוּסֶאר אין תוֹכֶס - שיקפצו לך כולם - את תמיד היית חכמה, עוד בבית היולדות אמרו ככה כולם! –

קצת אחרי פסח, קצת אחרי יום השואה, בתיזמון בעל משמעות יְתֵרָה, ציינה המשפחה, על קיברך, אזכרה חמישית. וכמדי שנה זכרו להתחשב בזאת ובהוא, ולא הביאו בחשבון את האילוצים שלי. וכשהתקשרו באותו בוקר לומר שבעצם יעלו לקבר מוקדם כך שאוכל להצטרף, כבר היה מאוחר מידי, כי התחייבות קודמת כבר נקבעה עבורי, ולא יכולתי לדחות או לבטל. אבל האמת שאני לא צריכה ימים מיוחדים בשנה ומקום בעל משמעות כדי לזכור. אמנם פקדתי את קברך כשרציתי שתבקש בשבילי שם למעלה משהו מיוחד, כי אני לא מאמינה בכלום, אבל ברגעי משבר אני מועדת. חזרתי לשים אבן על המצבה כשהתקיימה המשאלה, לומר תודה. ועכשיו, תנוח בשלום על משכבך סבא. אתה איתי, בזכרוני, בכתיבתי, במסכת חיי. אתה אינך, ועודך קיים. 

פעם אור, פעם צל

אישה חיוורת בכותונת בית חולים, נטשה את מיטתה שבחדר יחידת השבץ, והיא משוטטת במסדרון המחלקה הנוירולוגית ומחפשת את היציאה.

- אני רוצה הביתה! - היא תובעת, כמו היתה ילדה קטנה ועקשנית.

- אבל סבתא, הרופאה אמרה שאת צריכה להשאר כאן כמה ימים, - אני מזכירה לה - ואת אפילו הבטחת שתעשו קצת שמח ביחד. - 

זה היה רק לפני שעה. היא התלוצצה עם רופאיה, דיברה ישר ולעניין, והנה שוב נסוגנו אחורה אל תוך הצללים של הבילבול.

- הבית שלי רחוק? - היא שואלת, מתעלמת מדברי.

- אי אפשר ללכת ברגל, וגם חם נורא בחוץ. - אני מזהירה. היא מגיעה אל קצה המחלקה, שם המסדרון הופך למחסן: כיסאות מתפרקים, מחשב ישן וערמת ספרים על הריצפה גובבו להם יחדיו. אני מסובבת אותה חזרה לכיוון השני.

- אבל איך יוצאים מכאן? - היא תוהה בדבקות.

- לא יוצאים! - אני מגייסת כל אסרטיביות שבאמתחתי - לא יוצאים עד שהרופאים ישחררו אותך. -

- פחחחח ... - היא רושפת בוז - מי הם הרופאים האלה בכלל שיקבעו - שוכחת שהנכד הרופא ואישתו הפרופסור הם האל והשמש שלהם היא מוכנה לסגוד מבוקר ועד ערב.

- אנחנו רק נלך ונחזור, - היא מנסה לשדל אותי. - אני חייבת להביא כמה דברים מהבית, את התרופות ... -

- אנחנו נביא לך הכל, סבתא. -

- לא .. אתם לא תדעו ... לא תמצאו ... - לכל דבר יש לה תשובה.

אני מביטה בה. היא עוד תלך ותצטמק לנגד עיני עם כל יום שיעבור. תחוויר יותר ויותר. כתמי הזיקנה שתקעו בעורה יתדות כבר לפני שנים, יזדקרו פתאום במלוא חוסר הדרם. הידיים הרפויות היו תמיד בשרניות, חזקות ועמלות, נושאות אותי לכאן ולשם, מבשלות, מאכילות, מקלחות, מחבקות ומלטפות.

אין פגיעה מוטורית, תקבע למחרת הפיזיוטרפיסטית. מובן שאין. היא באבא בובה בהתגלמותו. תזזיתית. עוברת בעקשנות את מסדרון המחלקה הלוך ושוב, קוראת בקול את השלטים - "נתרם על ידי הנרי וורה כהן", "כניסה לסגל בלבד",  "דר` כך וכך סגן מנהל המחלקה" - ורק הַכְוונה לכיוון היציאה או המעליות אינה מוצאת.

היא רוצה הביתה. היא רוצה את החיים שלה בחזרה. גם אנחנו. אבל היא משוכנעת שזה באמת יכול עוד לקרות. שהגלגל יסתובב אחור. הפעם, כשבנה יצלצל בדלת, כמו בכל צהרי יום שישי, היא תקום ותפתח לו, כמו תמיד. היא תשמע. הרי אם היתה שומעת את צילצול הפעמון היתה פותחת לו.

- אז איך זה שלא שמעת? - אני מתעקשת לעמת אותה עם העובדות.

- הייתי שקועה בטלוויזיה, זה הכל! - היא עונה. - בכלל, כשהם הזמינו אמבולנס, לא הייתי צריכה להסכים ולבוא. -

רגע היא צלולה, שואלת אם אחותי לומדת כמו שצריך למבחן שיערך ביום רביעי, כי איך תעשה מועד ב`, היא הרי נוסעת לטיול בספטמבר, וקצת אחר כך הכל מתבלבל ואין לה מושג איזה יום היום ואם בחוץ חם או קר.

"כשאלה יהיו ההורים שלנו ולא סבתא, אז זה יהיה ממש עצוב" קבע אחי.

"למה?" תהיתי. "כי חובת הטיפול תיפול עלינו?"

"לא." השיב. "כי אז נדע שאנחנו הבאים בתור."

אבל מבחינתי די בזה כדי להיות מספיק עצוב. כי אני כבר יכולה לדמיין איך סבתא כבר לא תהיה שם לספר לי אנקדוטות קטנות מימי ילדותי, אנקדוטות עליהן חזרה כבר מליון פעם, אבל אני אספתי אותן אל חייקי בזכותה, חלקיי פסייפס קטנים המרכיבים אותי ואת חיי, שרק היא היתה עדה להם. ואני לא מוכנה, עדיין, לאבד את ילדותי.

ארבע כפות מרק

"הנה דגליי ישראל! קישוטים ליום העצמאות!" מכריז הקטן היושב בבוסטר שלו, במושב האחורי של המכונית המשפחתית. א. נוהג, אני יושבת לצידו - במושב הנוסע הקידמי, והרכב מחליק בין הרחובות השקטים המפרידים בין ביתנו ובית הוריי. הימים ימי פסח, ואנו בדרכינו לעוד ארוחה משפחתית.

"עוד מעט יום העצמאות!" הכריז הקטן, למראה דגליי הלאום, הסרטים הכחולים-לבנים והנורות הציבעוניות, שנתלו בסביבתינו הקרובה עוד לפני ליל הסדר - מישהו בעירייה חרוץ מאד או לחוץ מאוד.

"חכה, קודם פסח יגמר." אני מצננת את התלהבותו.

"כן." הוא מסכים ומיד ממשיך "כשנחזור מחופשת הפסח תוריד הגננת את הקישוטים של פסח ותתלה קישוטים של יום העצמאות!"

גיל שלוש הוא גיל כזה ... השנה, לראשונה, מתחיל הילד להכיר את חגיי ישראל - כל חג וסמליו, מנהגיו, שיריו ומאכליו. גיל שלוש ... קשה לי להמנע מלחשוב על התום, שאין בכוונתי להרוס ולו דקה אחת לפני שאהיה חייבת - אחרי פסח מגיע יום העצמאות, הנה דילגנו בקלילות על יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, וקיבלנו מדינה על מגש כסף של ממש. בגיל שלוש זה מותר, ולשמחתי המערכת משתפת איתי פעולה. בחפץ לב אימצתי לעצמי את הטענה שיש לילדים מספיק שנים ללמוד את כל הכובד ההסטורי של האומה, לא חייבים להתחיל מוקדם כל כך, לעורר פחדים ולאו דווקא לזכות בהבנה מלאה.

הוא עוד ילמד. בבית הספר ולא רק - כמוני, כמעט וינק זאת ביחד עם החלב, רק בגיל מאוחר יותר, ישמע את סיפורי המשפחה, החברים, המכרים והשכנים. וכאילו להוכיח זאת ,הנה התגלגלה השיחה, סביב שולחן הארוחת  החג, בבית הוריי -

בין חוויותיו של זוג שחגג יציאה לפנסיה בטיול להודו, והחלפת רשמים על מסלוליי טיול בארץ, המליצה מישהי בחום על הסרט "החיים בוורוד" - גם אם הוא לא ממש נאמן לאוטוביוגרפיה של אדית פיאף, שהלוא אין בו זכר לרומן שניהלה עם איב מונטן כמו גם לתקופת מלחמת העולם השניה, כי הזמרת הנערצת, שהלוויתה עצרה את התנועה בפאריז לראשונה מאז סיום אותה המלחמה, לא בחלה לשיר גם לנאצים - מקצוע זה מקצוע, והיא עמדה ושרה.

בושה. קבע אחד האורחים, שהשיחה המשיכה והתגלגלה עד שנעצרה על אישתו שסיפרה איך עלתה ארצה כאישה צעירה עם הוריה, עליה לגאלית ממדינה שמעבר למסך הברזל דאז, אחרי המתנה לא קצרה. המשיכה ותיארה איך אביה נקרא יום אחד להתייצב בפני הבוס. "אתה עובד טקסטיל מצויין, מהטובים ביותר" אמר לו, לפני שפיטר אותו כי הוא יהודי. המקום: צ`כיה. הזמן: אחרי מלחמת העולם השניה. האיש - ניצול שואה, אלמן ואב שכול. אישה ושני ילדים איבד בגטו. גם אישתו השניה ותינוק רך ניספו. עם אשתו השלישית, בתם ובנם עזב את אירופה האנטישמית ועלה לארץ בשנות השישים. הבן נהרג בשירות הצבאי. הנכד - בן גילי - קרוי על שמו.

והשיחה בתום הארוחה המשיכה - מהשיחות הטובות, שנודדות להן לפה ולשם, לכל הטוב ולעיתים גם לכאב ולעצב, ואנשים קמים ויוצאים לעשן, ומחליפים מקומות, ופתאום כמו יש מאין, נוצרות "עזרת גברים" ו"עזרת נשים" - והן נאנחות על הנקיונות של פסח, על מצבוריי הרכוש שאין בו צורך אך הלב לא נותן לזרוק - נושא חם בבית הוריי, כפי שקוראיי הבלוג יודעים, ואימי ניצלה כמובן את ההזדמנות לקטר שוב על כי אנחנו הילדים השארנו מאחורינו חפצים שונים בחדריי ילדותינו, ועתה נדחה עד אין קץ מייונם ופנויים, ומכאן קצרה דרכה לספר שוב על כל הדברים שאמא שלה - סבתי - דוחפת לה כירושה בחיים, אך הפעם אין טרוניה בקולה, אלא גאווה, והנה היא מוציאה מהמזנון את הרכש האחרון - כוסות תה מזכוכית מעותרות בכסף.

- אז למה לא הגשת לנו את התה בזה? - מתלוננת-מתלוצצת אחת האורחות - מה, אנחנו לא אורחים מכובדים מספיק? -

ואימי חוזרת למזנון, מצפינה חזרה את הכוסות מימי רוסיה הסובייטית ומוציאה ארבע כפות מתכת אותן נתנה לה סבתי באותה הזדמנות עצמה.

- אתן רואות את זה? - הביאה את הכפות לשולחן, מוסרת את הסיפור שהעבירה לה אמה ביחד איתן: אלה כפות המרק מבית הוריו של אביה, הוא סבי. כששב לעיירתו בתום מלחמת העולם השניה, קיבל אותן משכנה נוצריה, וזכר איך היו יושבים בבית הוריו לארוחות משפחתיות, ולוגמים מרק באותן הכפות.

- זה - אמרה לו אז השכנה - מה שנשאר מהמשפחה שלך. -

מתי היה הכי טוב

אחר צהריים חורפי אחד, אחרי שמלאו לקטן שלוש, העזתי ונסעתי איתו לבקר את סבתא שלי. סופסוף, שנתיים אחרי שהפך לנייד, האיום שהוא מהווה לסרוויסים ולקריסטלים, נראה כמו משהו שאפשר לחיות איתו. ואכן, הקטן ישב כמו גדול בראש שולחן המטבח שידע ימים טובים יותר, בעוד סבתא העמיסה על צלחותינו מכל טוב אשר הכינה לכבודינו, התמוגגה מהנין שביצועיו טובים בכמות ובאיכות מאילו של אימו, והפליגה בזיכרונות ...

איך היתה מחממת את אותו המטבח כדי לעשות לי את האמבטיות הראשונות בחיי, מניחה אותי בסיומן, עטופה במגבת, על אותו שולחן פורמייקה ששימש גם כמשטח החתלה.

איך הרתיחה את החיתולים הרב פעמיים בדוד ועימלנה, וכל כך הקפידה על ניקיונם עד שפעם משהו גנב אותם מהחבל!

נזכרה כמה חכמה הייתי כבר כתינוקת, ואיך אחותי האחת היתה מגונדרת מיומה הראשון והשניה דעתנית מלידה אם לא מבטן.

והוסיפה ונזכרה בעיירת ילדותה הפולנית. באחיה שכבר היו נשואים כשנולדה, באחיותיה שילדו בבית אימן, בנכחותה ובסיוע מיילדת נוצריה-רחמניה. איך חרב כל העולם שידעה במחי יד. בגיל שש עשרה ברחה מזרחה, וכשחזרה כבר לא היה לאן. ולא היה למי. סיפרה איך נולדה אימי, איך גדל דודי. איך היא וסבא הקימו משפחה על החורבות, עם עזרה שנקנתה בכסף: האומנת, העוזרת, הכובסת - כולן נוצריות טובות שגורלן ונפשן ניקשרו יחד, עד ששוב נדדו – חזרה לפולין, והלאה – לישראל, להתחלה חדשה, שפה חדשה, מנטליות אחרת וקשיים כלכליים. מנתה את המעברים כמו גם את מספר הפעמים בהן התבססו סבא והיא, רק כדי לאבד את הכל, ובכוח בלתי נדלה – לבנות ולהמציא את עצמם שוב, מחדש. אני מסתכלת עליה ולא מאמינה איך אישה אחת עברה כל כך הרבה: עוני וגם עושר, רעב ומחסור מול שפע, בדידות ויאוש, אך גם אהבה, חיי חברה סוערים, בילויים, תרבות ונופש. איך נתקלה בגילויים של אכזריות שאין כמותה, אך גם בטוב לב ואנושיות טהורים.

והנה היא כאן. אלמנה מזה ארבע שנים. מתגוררת לבדה באותה דירת סוכנות שהשיגו לפני ארבעים וחמש שנה, בלבוסטה אמתית ועצמאית גם לאחר שמלאו לה שמונים וארבע – רק בריאות, הקש בעץ. היא מונה את הברכות: יש לה  בת ובן, שבעה נכדים, שני נינים ועוד היד נטויה, מסתכלת על בני ומתמוגגת: כמה חמוד, כמה חכם, כמה יפה!

"אז מתי היה הכי טוב?" אני לא מתאפקת ושואלת, כשאנחנו אוספות יחד את הכלים המלוכלכים לכיור.

"כשאת ואחיך הייתם קטנים! כשעזרתי לגדל אתכם!" היא אומרת מיד, בלי לחשוב רגע, כאילו התשובה היתה מוכנה עוד לפני שנסחתי את השאלה.

ועל זה אמא שלי היתה אומרת: עזבו אותכם מהילדים שלכם, נכדים – זה ה-דבר!