חיבור מפעם - על שיעור שלמדתי בכיתה י"א ועל ישראל של היום

 

לפני כמעט 40 שנה, כשהייתי תלמידה בכיתה י"א, נזכרה המורה - בעיצומה של השנה - שמחובתה להכין אותנו לבגרות בחיבור, מקצוע שהוזנח באופן עקבי. כדי להשקיט את מצפונה ולסגור את הפינה, הטילה עלינו לבחור באחד משלושה נושאים. אני החלטתי לכתוב על זכויות המיעוט בדמוקרטיה. בחרתי להתמקד לא במיעוטים אתנים או אחרים, אלא דווקא במיעוט אשר לא זכה בבחירות. 

הבחירה בנושא לא היתה מקרית. הייתי בת של עורכת דין, ואמא התנדבה מיד לעזור ולמצוא חומר רלוונטי מתוך הכרכים של האנציקלופדיה העברית, שפיארו את הספריה בסלון שלנו. אחרי שקראתי את הקטעים שסימנה עבורי, הפנמתי וסכמתי בנקודות, התיישבתי לנסח ולסגנן את החיבור שאגיש למורה. בסופו של דבר זכיתי לקבל עליו ציון גבוה, בעוד שרוב הכיתה נכשלה במשימה ובהבנתה: "כתבתם לי עבודות!" הכריזה המורה באכזבה כאשר החזירה את החיבורים הבדוקים לכיתה "ואני ביקשתי חיבורים!" ספורים מבינינו הצליחו להבין את ההבדל הדק - והציפיה - שבתום עבודת מחקר נכתוב מאמר דעה מנומק.

החיבור ההיסטורי ההוא לא נשמר אצלי, לצערי, אבל אני יכולה לתאר לעצמי מה כתבתי בו: שגם אם הרוב זכה להעלות את נבחריו לשלטון בצורה דמוקרטית, עדיין למיעוט שמורות זכויות שהרוב צריך להיזהר מלרמוס, כמו הזכות להביע את דעתו; הזכות להפגין וכמובן הזכות להצביע גם בבחירות הבאות ולקוות שינצח בהם. מן הסתם צטטתי את אחת האמרות האהובות על אבי, המיוחסת לוולטר, "איני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". ובודאי גם דנתי במגבלות חופש הביטוי, שנגמר כאשר נאמרים דברי הסתה במטרה לעודד אלימות ופגיעה פיזית באחר.

זה היה, כאמור, בשנות העשרה שלי, אי שם בשנות השמונים. לאחרונה אני נזכרת ומהרהרת בחיבור ההוא ובנושא שלו לא מעט, ותוהה האם היום היתה מורה בתיכון מעיזה להציע נושא טעון כזה לחיבור. וכן, מה היו חושבים עליו חברי הממשלה ואנשי הקואליציה בכנסת – אשר לא מפספסים שום הזדמנות להזכיר שהרוב בחר בהם, ועל כן זכותם וחובתם לממש את השקפת עולמם, בעוד שעל המיעוט להחריש, לפחות עד הבחירות הבאות. לפעמים נדמה שבישראל של היום, זכותו של המיעוט מסתכמת בלקבל בהכנעה את דעת הרוב. ואילו אלה שנבחרו על ידי הרוב, חשים מחויבות אך ורק לבוחריהם - לא לדמוקרטיה ולא לאזרחים המזדהים עם האופוזיציה.

עוד עולות השאלות – האם ראש הממשלה אמור להיות ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם או רק של המצביעים למפלגות הקואליציה? או אולי בכלל רק של מצביעי מפלגת השלטון? האם כל מי שחושב אחרת מהרוב הוא בהכרח ובהגדרה קיצוני?

איכשהו לא נראה לי שמישהו במערכת החינוך ירהיב היום עוז לעורר דיון בנושאים האילו. מי שיעשה כן עלול לסכן את מקום עבודתו. בעיני זה לא רק עצוב, אלא גם מדרון חלקלק ומסוכן לדמוקרטיה. ולכן זה לא מטריד אותי רק ברמה האישית, וצריך להדאיג כל מי שרוצה לשמר את זכויות חופש הדעה והביטוי גם עבור הדורות הבאים.

בין שם לכאן ובין האז לעכשיו

 

רחוב שקט ורחב ידיים של בתים פרטיים, ללא גדרות המסמנות גבול. שפע של עצים – ירוקים בקיץ, מחליפים צבעים ומשילים את עליהם בסתיו, עומדים עירומים כל החורף, ואז פורחים בורוד ולבן משגעים בכל אביב מחדש. כי באיזור וושינגטון די. סי. בארצות הברית כל עונה היא עונה, בפני עצמה. ובאמצע הרחוב יש בית אחד עם ארבעה חדרי שנה (את הסלון האמריקאים לא סופרים, כמו שלא סופרים מטבח). ובבית ארבעה מפלסים, כולל מרתף. החימום עובד על גז, ואילו במטבח, הגז – כלומר הכיריים – הם על חשמל. בלילות החורף כששוכבים במיטה, שומעים את כל הבית נושם כשהגז זורם בצינורות שעוברים בתוך הקירות העשויים מעץ.

זה היה ביתי. אי אז בתחילת שנות התשעים, כשהשחררתי מהצבא והפכתי לסטדנטית מן המניין באוניברסיטת מרילנד, אחרי שהצטרפתי אל הוריי שהיו ברילוקיישן בארצות הברית. למעלה משלושים וחמש שנה חלפו מאז ולאחרונה הזיכרונות צפים ועולים והגעגועים צובטים בלב. שוב ושוב עולה בי התהיה האם באמת הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, ולשוב אל החיים ההם. היה שם משהו שקט ורגוע. אולי באוירה הכללית, ואולי באופן יותר ספציפי – בהזדמנות האחרונה להיות עדיין הילדה של אמא ואבא שדאגו לכל הלוגיסטיקה. לי נשאר רק להתרכז בלימודים (שגם אותם הם מימנו). כך שאין פלא שהצלחתי להשיג ציונים מעולים ולסיים כמצטיינת דיקן באופן עקבי, סמסטר אחרי סמסטר.

אבל לא הכל היה מושלם – אני מתעקשת להזכיר לעצמי. הייתי די בודדה, מעבר לחברה אחת טובה לספסל הלימודים. ולמרות שהייתי עדיין צעירה וכל החיים עוד היו לפני, שפע של דאגות הטרידו את מנוחתי: איך אבנה לעצמי קריירה, אמצא בן זוג ואקים משפחה. כשאת מתמודדת עם נכות קלה אך ניכרת לעין, שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו. ממרומי גילי אני כבר יודעת את פרקי ההמשך: אחרי החזרה לארץ, הצלחתי להשתלב בתעשיית ההייטק ולפרנס את עצמי, אפילו ביותר מסתם "כבוד". זכיתי להכיר את אבי ולבנות איתו חיים ומשפחה – אנחנו הורים לשני בנים, הבכור באותו גיל בו הייתי אני כשחייתי בארצות הברית...

אז למה בעצם אני מתגעגעת? האם הייתי מוותרת על המשפחה והבית שהקמתי וחוזרת להיות סטודנטית חופשיה? או שאולי התשובה טמונה דווקא במעגל רחב הרבה יותר: נחתתי לראשונה בארצות הברית כשבמזרח התיכון נשבו בעוז רוחות מלחמה, רגע לפני פרוץ מלחמת המפרץ (הראשונה). אבל בהמשך הלכה ונבנתה תקווה חדשה, עם הבחרו של קלינטון לכהונה ראשונה כנשיא ארצות הברית, ובהמשך גם חילופי השילטון בארץ. הסכם אוסלו נחתם ברחבת הבית הלבן כשהתחלתי את הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. חזרתי למדינה בתנופת פיתוח ובניה, שבועת ההייטק שלה רק הלכה וגדלה. אבל אז הגיעה תקופת פיגועי הטרור, רצח רבין והקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו.

ועדיין נדמה שההווה קשה ומדמם הרבה יותר. במזרח התיכון שאחרי השביעי באוקטובר. בארצות הברית של טראמפ בכהונתו השניה. באירופה שנשטפה במוסלמים, רבים מהם פונדמנטליסטים. ומעל לכל – ישראל הקרועה מבפנים בין הליברלים לבין מחנה ביבי. ועדיין, מה שמדאיג אותי הרבה יותר הם פני העתיד ומה שעוד מחכה לנו. אני חוששת שיהיה הרבה יותר רע לפני שיהיה קצת יותר טוב. כשבחדשות מפגינים מתנגדי משטר אירניים נורים ונרצחים, וגם בארצות הברית נורתה אזרחית למוות, בידי שוטר פדרלי – אני תוהה אם זה יכול לקרות מתישהו גם פה. הרי יש מי שכבר מפמפם שמתנגדי ביבי הם קפלן-נוחבות...

אז אולי זה חסר טעם להתגעגע אל שנות התשעים. עדיף להתרכז בכאן ובעכשיו. להתרפק על החיים שבניתי לעצמי ולמצות כל יום ביומו עד תום. כי העתיד יכול להיות הרבה יותר גרוע, ומתישהו אני עוד עלולה להתגעגע לתקופה שבה הבנים שלנו עדיין גרים איתנו בבית, בדירה שבמרומי הקומה הארבע עשרה עם נוף לפארק הירוק ושקיעות אדירות בכל ערב.

תם הטקס

https://images.app.goo.gl/mskGaXdu3nMJZwPx5

אתחיל בוידוי: אני אירית ובמשך שנים הייתי מחכה לצפות במופע תרגילי הסדר בטקס יום העצמאות בירושלים. כששני הבנים שלי היו קטנים, נאלצתי לצאת איתם בערב יום העצמאות אל הדוכנים הצפופים ובמות המופעים העמוסות. סבלתי מהדוחק (בשקט, כמו כל פולניה טובה) ורק מופעי הזיקוקים - שעדיין היו נהוגים - היוו עבורי נחמה. חלמתי אז על היום שבו הילדים יהיו גדולים מספיק כדי לצאת לבדם ולהשאיר אותי בבית, על הספה בסלון, מול הטקס שמועבר בשידור ישיר מירושלים. לא יכולתי לדמיין לעצמי שכאשר יגיע המועד המיוחל,  אתקשה להתחבר אליו. מאז פרוץ הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית - תלוי את מי שואלים - אינני צופה בו. מה שלאורך שנים סימל את המשותף בין כל רבדי החברה הישראלית, איבד בעיניי את צביונו הממלכתי. סייעה לכך העובדה שמזה שנים מופק האירוע ע"י מירי רגב - ללא קשר לתפקידים אותם היא ממלאת בשאר ימות השנה. תחת חסותה, הפך נאום ראש הממשלה לסטנדרט החדש של המסורת השנתית, מדגיש אפילו יותר את השינוי.

השנה, בזמן שהבן הצעיר שלנו יצא לחגוג עם חברים, הכריז אחיו הבכור שהוא מתיישב לצפות בשידור החזרה הגנרלית – זו ששודרה במקום הטקס החי, אשר בוטל עקב מזג האוויר הקיצוני. ביקשתי שיקרא לי כשיגיע החלק של הדגלנים. בפועל התיישבתי לצידו עוד קודם לכן, מתעסקת בטלפון שלי ומקשיבה למסכת הדלקת המשואות בחצי אוזן. כך הייתי עדה לאותן אמירות שעליהן גדלתי – בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת – ושבהן אני עדיין מאמינה גם היום: כוחנו באחדותנו, קיבוץ גלויות, בתחבולות ובאמונה בצידקת הדרך ננצח את כל אויבנו, נושיט יד לשלום… איכשהו, בהקשר המסויים הזה, הן נשמעו לי כאמירות חלולות, שלא לומר צבועות. לא רק שאיננו חיים לאורן ביום יום, נראה שהפסקנו אפילו לשאוף לכך באמת.

ואז הגיע החלק שלו חיכיתי: הדגלנים. תמיד הלהיב אותי התוצר השלם העולה על סך עשרות ומאות חלקיו הקטנים. איך חזון הופך למציאות תוך שכל אחד עושה את תפקידו הקטן בדייקנות, וכל חלקי בהפאזל מצטרפים לתמונה אחת גדולה ומשמעותית. כך הרגשתי עוד בילדותי, כשצפיתי בטקסים הענקיים של פתיחת האולמפיאדות, כמו גם בטקס יום העצמאות הלאומי שלנו -  הקטן והצנוע בהרבה אבל הקרוב לליבי ולכן מרגש. מהאולימפיאדה, זכורה לי עד היום ספינת הקיטור של המיסיסיפי שיצרו המוני רקדנים בטקס הפתיחה בלוס אנג'לס, אי שם בשנות השמונים. אצלינו אלה הם הסמלים המקומיים: מגן דוד, המנורה והספרות המייצגות את שנות עצמאותה של המדינה. אליהם מצטרפים באופן מסורתי כמה מייצגים עדכניים מהוואי השנה החולפת. בימי הקורונה, למשל, נוצרו על רחבת המסדרים קווי המתאר של המטוש, המסכה ועקומת החולי. השנה - עוד שנת מלחמה שנראית בלתי נגמרת - היו אלה טיל החץ ומטוס חיל האוויר. אבל אז הצטרפו סמל הסרט הצהוב המייצג את החטופים, היד הפצועה של אמילי דמארי אשר זכתה לשוב מהתופת, וצו 8 - לכבוד משרתי המילואים ובני משפחותיהם. זה היה השלב שבו הגוש בגרון הפך מסתם מועקה לתחושת בחילה של ממש. הרגשתי לא השתפרה גם כשבכורי הזכיר לי שמי שבחר את המייצגים אינו שרת הטקס אלא המארגנים מטעם כוחות הביטחון. זה לא באמת משנה.

כי בעוד שימי הקורונה הביאו על רובינו חוויות זהות שהתגבשו לכדי הוואי משותף, שעליו ניתן להסתכל אחורה כמעט בנוסטלגיה, ככל שזה נוגע למלחמה המתמשכת המצב הוא שונה לחלוטין. הסמל הצהוב למען החטופים לא יכול להוות תחליף להשבת כולם - בדרך זו או אחרת. העובדה שזה לא קרה, גם שנה וחצי לתוך האירוע, הוא כישלון מהדהד. החטופים ובני משפחותיהם לא יכולים להסתפק בהבעת סולידריות ומס שפתיים - הם חייבים פתרון, לא עכשיו - אתמול. וגם אמילי דמארי ראויה להרבה יותר ממחוות, כולל ההזדמנות לקחת חלק בהדלקת המשואות. היד הפצועה שלה והיא עצמה אינן רק סמל לגבורה, אלא קודם כל להפקרה. לכן, מה שנדרש הוא תיקון בפועל, שרק ועדת חקירה ממלכתית - שהקמתה עדיין לא נראית באופק - תוכל להתניע. וצו השמונה - מהווה איום תמידי על חיי השיגרה של המילואימניקים ואפילו יותר מכך - של בני משפחותיהם. כך שגם כשהוא נראה על רחבת המסדרים, יותר משהוא מכבד, הוא גורם ללב לשוב ולנתר ואז להתכווץ, ולהכאיב באחד המקומות הרגישים ביותר - חוסר השיוויון בנטל.

זה, בכל אופן, מה שראיתי אני כשצפיתי השנה בדגלנים.  בשנה הבאה – החלטתי – לא אצפה בטקס ערב יום העצמאות, אפילו לא בחלק של תרגיליי הסדר.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו ...

 

"הפגנה, כן חשוב על מה"

 

החלטת הממשלה על פיטורי ראש השב"כ החזירה אותי אל הרחוב. אחרי הפוגה שנמשכה מאז אסון ה-7 באוקטובר, חזרתי להיות קפלניסטית על אף שקפלן הוחלף בהבימה ושיקמה ברסלר בנועם תיבון. כך מצאתי את עצמי בליל חמישי במושב האחורי של רכב, בדרך לעוד הפגנה בתל אביב. לצידי חברתי ג., לפנ‏‏‎יי – במושב הנוסע קידמי – חברה נוספת של ג., והנהגת – חברה-של-החברה-של-ג. ארבע הייטקיסטיות, פריווילגיות, נשואות, בשנות הארבעים-חמישים לחייהן, אמהות לתיכוניסטים, חיילים ומשוחררים טריים, עם תחושת שליחות דחופה ומחוייבות לעתיד ילדינו. ככל שהתארכו הפקקים והדרך, כך העמיקה השיחה במכונית – אסוציאטיבית, מעגלית, מתטלטלת בין שיגרה לדאגה קיומית, בין תקווה ליאוש, בין אישי לבין לאומי.

החל מהמחשבה של אחת לבחון קניית דירה ביוון, כאופציה ליום סגריר, עבור לאנחה קולקטיבית על "המצב" שבו בכל פעם מחדש נראה שהגענו סוף סוף אל תחתית החבית המוחלטת, רק כדי לגלות שעדיין יש עוד לאן לרדת. ובמעבר חד להחלפת חוויות מחופשה בניו יורק, סופ"ש במלון כרמים והכנה לטיול מתוכנן במון-בלאן. חזור לקיטורים על הפקקים האין-סופיים, העלאת השם - הבלתי נמנעת - של מירי רגב ו-"ראיתן? ראיתן אותה אצל רוני קובן? איך שהיא ..." ראינו. ברור וכמה צפוי – גם איך שהיא וגם כמה שאנחנו ...

המכונית חוצה עוד צומת והשיחה נודדת לדיון על איך עוזרים לתיכוניסטים לשרוד את הבגרויות, כשברור שמה שדרוש להם בעיקר - עם כל הצער שבדבר - היא עזרה ממורים פרטיים שנקנית בכסף, וטוב שאנחנו משפחות אשר מסוגלות לספק זאת לילדיהן. בנוסף, מסתבר, ישנם גם פודקסטים שמהם ניתן ללמוד כמעט כל מקצוע לבגרות, כולל אזרחות – שנחשב לאחד המקצועות היותר קשים.

"מעניין מה מלמדים היום לבגרות באזרחות ..." – זו אני שתוהה.

"לא בטוחה" – מודה הנהגת – "אבל הבן שלי אמר שעדיף שאני לא אקשיב לפודקסטים הרלוונטיים."

כולנו נאנחות על התכנים הלימודיים שהשתנו מאז אנחנו למדנו בתיכון וחוזרות לדון ברפורמה/ההפיכה המשפטית, לחישוב הקץ לאחור עד הבחירות הבאות, גם בהנחה שלא יוקדמו ויתקיימו במועדן.

"ומי אמר שיתקיימו בחירות, אפילו במועדן, וגם אם כן – האם יהיו חופשיות?" – זו שוב אני, שהפעם נאנחת.

החברה של ג. שיושבת לפניי מסתובבת כדי להביט לי ישר בעיניים. מסתבר שלהיות הפסימית זה באופן מסורתי התפקיד שלה, אבל עכשיו – כך היא אומרת – אני מהווה איום ברור ומיידי ועשויה לגזול ממנה, די בקלות, את התואר ...

ומהתחתית היחסית הזו אנחנו מנסות לעלות למעלה. ג. חולקת דיווחים מהשטח שהחיילת המשוחררת שלה שולחת ישר מדרום אמריקה ואני מנסה לחלק קשב עם קבוצת הווטסאפ של חברות הילדות שהתעוררה עם יוזמה לצאת כולן יחד למופע סטנדאפ שיערך במוצ"ש.

"מוצ"ש!" אני מבשרת לחברותיי לרכב "לא דיי שהן לא באות איתי להפגנות, על אף שכולן עמוק במחנה הליברלי, עכשיו הן מדיחות גם אותי ללכת במוצ"ש לסטנדאפ במקום להפגנה!"

כמובן שבסוף הנחתי לחברות-הילדות להדיח אותי לדבר העבירה וכשהמעברתי את סכום הכסף הדרוש לרכישת הכרטיס בביט, כבר עמדנו בכיכר הבימה (באיחור אופנתי של שעה בדיוק, אבל העיקר שהגענו ונספרנו). אז העלתי לקבוצת הווטסאפ של החברות-שלי-מהבית תמונה של הכיכר, עמוסה במפגינים עם דגלים ושלטים – ד"ש בשידור חי מאלה שלא מוותרים ויוצאים לעשות את המעט שהם יכולים ...

 

"לא מדברים על פוליטיקה!"

 

כשהספר שלי סיים לעבוד על ה"גוונים" שלי, הוא העביר אותי לידיו המסורות של העובד הצעיר, כדי שיסיים את העבודה על ה"שורשים". זה פינה אותו לקבל את הלקוח הבא – בן גילו של אבא שלי - שעוד לפני שהתיישב על הכיסא שלשמאלי כבר הספיק להכריז ש"בלי פוליטיקה, כן? יש מספיק נושאים אחרים, טובים יותר, לדבר עליהם!"

זה עורר מיד את תגובתו של הספר הצעיר שסיפר נער על הכיסא שמימני. הוא טען שאין לו שום בעיה להשמיע את דעותיו. כל הלקוחות יודעים שהוא – רק ביבי! גם אם זה אומר שהוא סורק את תחתית המכונית שלו לפני כל נסיעה, שמא מולכדה.

"אז אתה טוען שהליברלים הם כולם אלימים?" התגרה בו הלקוח המבוגר, שלא רצה להיכנס לפוליטיקה אבל כבר התחיל להסתבך.

"אני אומר שלא יעזור לכם כלום!" הצהיר הספר הצעיר "ביבי הוא המלך שלי! כך היה וכך יהיה, ועדיף שתשלימו עם זה!"

הספר שלי – אחיו הגדול של הביביסט המוצהר – החל לספר את הלקוח המבוגר. מבעד לראי הבחנתי איך הוא מנסה לשלוח רמזים לאחיו הצעיר שישתוק או לפחות ירגיע. אולי חשש מפני הלקוחות – בני הישוב הליברלי – שידירו רגליהם מהמספרה. זה לא עזר. הספר הצעיר המשיך במלוא הכוח: "ושתדע לך שהשביעי באוקטובר היה בגידה!"

"בגידה?! תראה לאן הגעת! איבדת את זה לגמרי!" הלקוח המבוגר נשמע כמי שלא יכול להשאר אדיש "תחליט: אתה בעד דמוקרטיה או בעד מלך? כי ביחד זה לא הולך ..."

"הוא לא נכנס לפוליטיקה, בכלל!" קרצתי מבעד לראי לעובד הצעיר שהמשיך לצבוע את השורשים שלי וגיחך מאחורי הזקן.

הספר שלי משך את השיחה לענייני מע"מ ופיצויים: איך כדי לקבל פיצוי שמגיע לך, עליך לעבור שבעה מדוריי בירוקרטיה, אבל אם תאחר ביום בתשלום המע"מ – יפשטו את עורך מעליך. על זה הסכימו מיד כולם ולרגע נראה שהוכרז שלום עולמי במספרה המקומית, אבל מיד פרץ ויכוח חדש על היחס לערבים. הלקוח המבוגר טען שיש הבדל בין העזתים לבין ערבים שהם אזרחי ישראל – "כמוני-כמוך". זה הצליח להדליק אפילו את הספר שלי: מבחינתו אין שום הבדל מאז הותקפו בני משפחתו-שלו בלוד במהלך מהומות שומר החומות. העובד הצעיר הנהן והעיר מעל לשורשים שלי ש"הם זרקו בלוד רימון! רימון!"

וזה-שלא-מדבר-פוליטיקה לא התבלבל והזכיר: "ומה עם הלינץ' שעשו יהודים בערבי בבת ים?"

הספר הצעיר לא נשאר חייב: "זה כי נסע בניגוד לכיוון התנועה וסיכן חיי יהודים!"

לבסוף הסתיימה מלאכת התספורת ובעודו קם מהכיסא הבטיח הלקוח המבוגר שבפעם הבאה "לא נדבר פוליטיקה!" ואז התספורת תקח מחצית מהזמן. בדרך לעמדת התשלום, הוא עצר ליד הספר הצעיר, הניח יד על זרועו ואמר "רק שתדע לך שאנחנו מסכימים על הרוב המכריע של העניינים!" וטען שכולנו רוצים בחזרת החטופים. מבחינתו היינו צריכים קודם כל להחזיר אותם ואז לקרוע לגזרים את כל ההסכמים ולהכנס בעזה בכל הכוח וללא מורא מפני פגיעה אפשרית בחטופים.

בינתיים גם מלאכת השורשים שלי הסתיימה, ובעודו חופף את שערי בעמדת הכיור, ביקש ממני העובד הצעיר, בקריצה: "אבל רק לא לדבר פוליטיקה, טוב? יש מספיק על מה לדבר ..."

ואני – שמצליחה לשתוק רק בין זרים, למשל במספרה – הבטחתי להתנהג בהתאם, לפחות עד שנגיע לפן ...

בית קרוע מבפנים - A house divided

 

House Divided by Chris Ware

https://images.app.goo.gl/n7wWczNvhyRXzuh1A

כשגיליתי ביוטיוב סידרה שבה נהגתי לצפות בשנות נעוריי, חוויתי פרץ נוסטלגי: בשנות השמונים, הפרקים של "בוננזה" הוקרנו מדי יום בערוץ שכינינו "הלבנוני" אבל שודר למעשה מקפריסין. במקור הוקרנה הסידרה מדי שבוע בארה"ב של שנות השישים, שם היא רצה במשך שלוש עשרה עונות ונחשבה לאחת מסדרות המערבונים המצליחות בכל הזמנים. מעבר לסצנות הפעולה, היא התבלטה גם כדרמה משפחתית שלא חששה לעסוק בנושאים מעורריי מחלוקת – מה שכנראה ריתק אותי אליה בזמנו.

בצפיה חוזרת, החוויה הראשונית היתה מביכה-משהו: רמת הכתיבה והמשחק בפרקים השונים איננה אחידה. ובכל זאת המשכתי לנבור – וישנם הרבה פרקים לסידרה – וכך התגלגלתי אל אחד המרתקים שבהם, אשר שודר בעונה הראשונה, בראשית שנות השישים, שנקרא

“A House Divided”

כלומר "בית קרוע מבפנים". זהו פרק שעוסק במחלוקות בין הצפון לדרום כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, על רקע נאומו המפורסם של לינקולן מ-1858 אשר המתחיל במילים:

"A house divided against itself, cannot stand."

I believe this government cannot endure permanently half slave and half free.

בתרגום חופשי לעברית: "בית שנקרע ממחלוקות פנימיות לא יוכל להחזיק מעמד. אני מאמין שמדינתינו לא תוכל להתקיים לאורך זמן כשמחציתה מתירה עבדות והחצי השני מצדד בחופש."

לינקולן היה מהמתנגדים לעבדות, בעוד יריבו הפוליטי באותה העת – סטפן דאגלס – תמך בזכות של כל טריטוריה חופשית להחליט עבור עצמה האם להתיר עבדות. לו חי דאגלס בישראל של היום, היה ככל הנראה תומך נלהב של תוכנית חלוקת ישראל לקנטונים אוטונומיים. מעבר לכך, נודדות המחשבות למחלוקות הבוערות בארצות הברית של השנים האחרונות, בין קביעות עקרוניות של השלטון המרכזי לבין זכותה של כל מדינה (סטייט) להחליט באופן אוטונומי עבור עצמה. המתח הזה מתבטא, למשל, בהחלטת בית המשפט העליון להפוך את פסיקת רו נגד וייד מ-1973, ולהתיר לכל מדינה להחליט בנושא ההפלות באופן עצמאי. 

בפרק של בוננזה, המתח הפוליטי בין הצפון והדרום חודר אל מרקם היחסים בתוך משפחת קארטרייט, שסביבה נסובה הסידרה. בן – אב המשפחה – התאלמן שלוש פעמים, ונותר לבדו לגדל שלושה בנים – בן מכל אישה, מה שמהווה הסבר לשוני במראה ובאופי בין השלושה, שהפכו בינתיים לגברים צעירים:

אדם (פארנל רוברטס), האח הבכור, נולד בבוסטון שבצפון ואימו מתה בסמוך לכך. בעקבות האובדן יצא איתו אביו למסע אל "המערב הפרוע".

הוס (דן בלוקר), האח הסנדוויץ', נולד במהלך הנדידה מערבה, לאם ממרכז ארצות הברית.

וג'וזף (מייקל לנדון), הידוע בכינויו ג'ו הקטן, הוא היחיד שנולד באחוזת המשפחה – הפאנדרוסה – בנוואדה, לאם שהגיעה במקור מניו אורלינס, המשתייכת לדרום.

כך, הופכות ארוחות הערב של המשפחה לקרקע פוריה לוויכוחים פוליטיים נוקבים, כשג'ו מזדהה עם הדרום, כור מחצבתה של אימו, ומטיח באחיו הבכור – אדם – שהוא "יאנקי" בגלל תמיכתו המצפונית בשיחרור העבדים. הקרע שנפער בינהם, אינו שונה מהשסעים אשר מפלגים משפחות גם היום, כשבני אותו בית מוצאים את עצמם משני צידי המיתרס פוליטי. במציאות הישראלית, למשל, אפשר לדמיין תרחיש שבו אח אחד רואה בבנימין נתניהו מנהיג ראוי ובמאבק לשינויים במערכת המשפט עניין הכרחי, בעוד אחיו מאמין שנתניהו אינו ממלכתי ומזדהה עם המחנה הליברלי. לו היה נכתב הפרק על החיים שלנו, היה כנראה ג'ו בן לאם ממוצא ספרדי שחיה בפריפריה, בעוד אדם בנה של צברית תל אביבית, והכינוי שהיה מדביק לו ג'ו הוא "פריבילג". אירוני, לאור העובדה ששניהם גדלו באותו הבית וזכו, פחות או יותר, לאותן ההזדמנויות.

כפי שניתן לצפות, בפרק המקורי העניינים מתגלגלים ומתדרדרים כשאח קם על אחיו, ודברים יותר ויותר קיצוניים נאמרים ללא מחשבה שניה ועל אף שהדוברים אפילו לא ממש מאמינים בהם. לבסוף הופך בית המשפחה לצר מלהכיל את הניצים, ואדם מחליט לעזוב ולצאת למסע נדודים. אך מכיוון שבבוננזה לכידות המשפחה הינה הערך העליון ביותר, הפרק מסתיים בפיוס בין שני האחים, כשג'ו מבין שדם סמיך יותר מכל מחלוקת פוליטית.

מדהים לצפות בפרק ולראות איך ההיסטוריה חוזרת ומתכתבת עם עצמה: המחלוקת בין הדרום לצפון במחצית השניה של המאה ה-19 אל מול העולם המשוסע והמקוטב של היום. במציאות שלנו, מקובל לתלות את האשם ברשתות החברתיות, אבל הצפיה המחודשת בבוננזה מוכיחה שלא המצאנו שום דבר חדש: גם בשנות השישים של המאה הקודמת משפחות נחלקו ונקרעו על רקע המלחמה הקרה, המאבק לזכויות השחורים ולשיוויון לנשים. כך שבזמן שידור הבכורה שלו, היה הפרק של בוננזה רלוונטי למציאות של הצופים בו, ממש כפי שהוא עדיין אקטואלי באמריקה ואף בישראל של היום, מה שהופך אותו - למרבה הצער - לעל-זמני.

Bonanza: A House Divided

https://www.youtube.com/watch?v=uIEkAW64GpA