אזעקה ואזעקות II: איפה הן תופסות אותנו

 

אזעקות – זה כבר לא עניין של אם אלא של איפה.

כתבתי עליהן כבר לפני כמעט שתים עשרה שנה, במהלך מבצע צוק איתן, בו נשמעו אזעקות באיזורינו לראשונה ממלחמת המפרץ ב-1991. מאז, זרמו הרבה מים בנחלים, והרבה מאד אזעקות הופעלו כאן. הימים ההם נראים פתאום תמימים כל כך – חוויתי בהם המון חרדה ולחץ, למרות שהיה מדובר בסך הכל בקסאמים. אמנם, גם הם עלולים להיות קטלניים – בעיקר כשמדובר בפגיעה ישירה – ועדיין הנזק שהם מחוללים די מוגבל. אף אחד לא דמיין אז מציאות של טילים מאירן, מתוחכמים ומסוכנים בהרבה, שמכוונים הישר לעורף הישראלי.

במהלך "צוק איתן" התחלתי לקפוץ ולהיבהל מכל רעש קטן – שנדמה לי כהתחלה של עוד אזעקה. גם הפעם אני מוצאת את עצמי קופצת – בעיקר כאשר מתחילה אזעקה, ואפילו כשיש התראה מוקדמת, שאמורה להכין אותי. וכך מצאתי את עצמי בוקר אחד, שופכת קפה על כל הסביבה, מהספל שבו אחזתי בדיוק כשנשמעו שוב הסירנות. נקלעתי לדילמה קיומית: לנקות או  לרוץ לממ"ד.

וגם הפעם אני שוקלת כל יציאה מהבית: האם היא הכרחית או שעדיף לוותר. מסביבי יש אנשים שמתעקשים להמשיך בשיגרת חייהם הרגילה. טוענים שזה מה שמוכיח את חוזקו של העורף. אחרים – בעיקר כאלה המוגבלים בתנועה – מוצאים את עצמם כלואים בבית. ואני – משתדלת להתמקם אי שם בין שני הקצוות.

כך, למשל, אני צריכה לנסוע להחזיר את הבן הבכור ממקום עבודתו. בשיגרה הוא מתנייד בתחבורה ציבורית, אבל במלחמה תדירות האוטובוסים ירדה משמעותית. ובכל מקרה אני מעדיפה שלא יבלה בדרכים מעבר למינימום ההכרחי. בוקר אחד, שבו הייתי חייבת לצאת, היה סוער במיוחד – עם אזעקות חוזרות ונשנות. היתה לי הרגשה שהפעם אקלע לאחת בעודי על הכביש. תהיתי רק האם זה יתפוס אותי בדרך הלוך – כשאני לבדי – או בחזור – כשהילד איתי.

הדרך לנתב"ג עברה בשלום. הילד – שעבד כל הלילה כסלקטור ("ארזת לבד?") – נכנס למכונית, אבל לא יכולנו לזוז: פקק גדול השתרך מאולם הטיסות החוזרות. רק כעבור זמן הבנו: יש נפל שצריך לפנות מהכביש. במשך ארבעים וחמש דקות היינו תקועים, ללא תזוזה. ניחמה אותי רק הידיעה שקיימות מיגוניות קרובות, אליהן נוכל להתפנות במידת הצורך. אבל זה לא קרה. ההתראה הגיעה דווקא אחרי שעזבנו את המתחם, כשאנחנו עדיין בכבישי נמל התעופה, רחוקים מכל מרחב מוגן אליו נספיק להגיע בזמן.

אחרי שחלפנו על פני תחנת הדלק, הבחנתי בכמה מכוניות שכבר חנו בצד הדרך, ועצרתי גם אני אחריהן. נראה שכולם התפנו לכיוון אחד, בעוד אנחנו עברנו את גדר הבטיחות אל תוך השטח הפתוח שמעבר לה. בשלב הזה כבר הופעלו הצופרים.

"אני לא משתטח על שום קרקע במדים האלה!" הכריז הילד הלבוש בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים.

"בשביל זה יש את זה!" עניתי, פורשת את המגבת ששמרתי ברכב בדיוק למקרים כאלה. "שב לידי!" פקדתי, בזמן שהתקשרתי לאחיו שנשאר לבד בבית, מוודאת שהוא בממ"ד. את הבנזוג זה תפס בבדיקות בביה"ח – והוא דיווח שהתפנה למרחב מוגן.

"אירית – מה איתך?" קיבלתי הודעה מאמא שלי – הדאגנית לא פחות ממני.

"אני בסדר."

"מה בסדר? איפה כולם?"

לזה יש תשובה פשוטה: "הקטן בממ"ד, אבי במרחב מוגן בתל השומר."

"והגדול?"

 "הוא פה איתי."

"איתך – איפה?" אי אפשר להתחמק מאמא שלי ...

"אנחנו בנתב"ג, בהכי מוגן שיש ...."

הכי מוגן – מאות מטרים בודדים מתחנת דלק. לא יותר מדי רחוקים מכביש ומגשר. בדיעבד התברר שגם מיכלית דלק חנתה ממש לידינו. הכי – מסתבר – זה יחסי. מאד.

אז עשינו את הטוב ביותר שיכולנו, בהתאם להנחיות ולמיטב הבנתינו. ובעיקר – היה לנו מזל. גם לנו. גם הפעם.

יום המגדר

 

 

תארו לכם דבר כזה: ראש צוות מכנס את עובדיו השכם בבוקר (במונחים של הייטק – כלומר ב-9:00). קובע להם יעדים ליום הקרוב, מבהיר שעל כולם לעבוד יחד לאורך היום, מכריז על שעה להפסקת צהריים, ואז מוסיף כבדרך אגב: הוא ועוד אחד מחברי הצוות יעדרו לשעתיים, החל מהשעה 10:00 לרגל יום הגבר הבינלאומי. באותו הזמן, שאר הצוות – שהוא על טהרת המין הנשי – יישאר לעבוד, כי כך החליטה החטיבה לציין את יום הגבר: בהופעה לגברים בלבד, כשהמופיע לפניהם הוא עצמו גבר, כמובן.

כך היה וכך קרה ביום האישה הבינלאומי לפני שנים אחדות: ראשת הצוות שלי ואני נפרדנו משאר חברי הצוות – שאתרע מזלם להיוולד גברים – והלכנו לצפות במופע לכבוד יום האישה. את הכינוס פתחה מנהלת כוח האדם והודתה בכנות שציון יום מיוחד לנשים תמיד נראה לה מיותר. עם זאת, נראה שזה לא מנע ממנה לנצל את התקציב המיוחד שהקצה האירגון כדי להזמין אושיית תרבות לבוא ולהופיע בפני נשות החברה. זו חוויה מיוחדת לשבת באודיטוריום שבו השתתפתי לא פעם בכינוסים והרצאות, והוא (כמעט) מלא אך ורק בנשים. כמה עשרות מהן. לא זכור לי מתי יצא לי להיות חלק מפורום רחב כל כך המורכב מטהרת נשים. על הבמה, גם השחקנית הודתה שהיא מרשה לעצמה להשתחרר ולומר דברים ש(גבר) זר לא יבין.

כעבור שעתיים, בדרכינו חזרה אל השגרה ואל העבודה, לא יכולתי שלא ללחוש על אוזנה של ראשת הצוות שזה מזכיר לי מאמר שקראתי רק שבועיים קודם לכן, על מפגש באתר מיטאפס(*): יוגה ללבנים בלבד. בעקבות כך התעוררה סערה. רבים ממשתמשי האתר מחו על הגזענות הבוטה, והנהלת מיטאפס פנתה למארגנת בבקשה תקיפה להסיר את המודעה. אלא שאז הסתבר שמדובר בפרובוקציה מכוונת: היוזמת ביקשה להעלות לדיון תופעה הפוכה שהולכת ומתרחבת – מרחבים ואירועים שמוגדרים מראש לשחורים בלבד. מבחינתה, יש לגנות כל כינוס שמתבסס על צבע עור, מוצא או כל תכונה חיצונית אחרת שאינה קשורה ישירות לעניין המשותף שסביבו אנשים מבקשים להתכנס.

והאמת היא שגם הכינוס הנשי במקום העבודה שלי הרגיש מוזר ועורר בי רגשות אמביוולנטיים, שקיימים בי ממילא בכל הנוגע לימים המיוחדים האלה בשנה עבור ילדים בסיכון, נכים, חולי סרטן ודומיהם. הכוונה היא טובה – להעלות את המודעות – אבל לא מספיקה. יום אחד בשנה לא יכול לעשות את ההבדל, וגם לא תלונות רמות על אפליה, מכשולים וחסמים.

אם כבר לציין את יום האישה באירגון, היה עדיף, בעיניי, לקיים הרצאה או דיון באתגרים המיוחדים שרבות מהנשים חוות – בשוק העבודה בכלל, ובהייטק בפרט. משהו שמזמין את כולם – נשים וגברים –  להתכנס יחד ולחשוב.

כי שינוי לא קורה ביום אחד – אפילו אם הוא יום מיוחד.

אלא מגיע בדרך כלל מעבודה סיזיפית, יומיומית, של אנשים המסרבים להיכנע לנסיבות, ומצליחים – בהדרגה – לשנות את המציאות ואת "דעת הקהל".

 

הנה הלינק למאמר המקורי על מפגש היוגה לנשים לבנות בלבד:

https://patbrownprofiling.blogspot.com/2019/02/white-women-yoga-meetup-racism-and.html

 

*Meetups

 

שאגת הארי - שוחרר ב- 28 לפברואר ...

 

"שוב מלחמה" זה גם השרביט החם

בפרומו לעונה הראשונה – "עם כלביא" -  הבטיחו לנו שמדובר בסידרה מוגבלת: עונה אחת, חד פעמית, עם סיום ברור (ע"ע "הניצחון המוחלט"). אבל בסיומה נאמר שעלינו לצפות לעונות נוספות שעוד ישוחררו. כנראה שהרייטינג היה גבוה מכדי לעצור אחרי עונה אחת. עדיין, לא ציפינו לעונה חדשה תוך פחות משנה. אמנם, שורה של נוולים מצאו את מותם כבר בפרק הראשון שלה, אבל אי אפשר שלא לתהות למה לא הסתיימה כך כבר העונה הקודמת.

מעבר לכך, התסריט די חוזר על עצמו, ועולה התהיה כמה שירים או פוסטים אפשר לכתוב על מלחמה, כולל ריצות לממ"דים, ירוטים, קולות נפץ עמומים יותר (בשאיפה) או פחות (לצערינו). עם מספר רעיונות מקוריים די מצומצם (ומוגבל – כמו שהסדרה עצמה היתה אמורה להיות). ביניהם, ראשי קרב מתפצלים – כנראה כי האירנים היו חייבים להצדיק את עלות ההפקה. אבל ההברקה האמיתית היא ללא ספק הליהוק של הכוכבת החדשה – הלוא היא ההתרעה המתפרצת לניידים: זאת נותנת לנו דקות ארוכות לכניסה למגננה, אבל גם התקף לב קטן בכל פעם מחדש. אין ספק שהיא קליף-האנגר של ממש. הבעיה שהשימוש בו נעשה באופן תכוף מדי. מה שמוריד בניקוד טורי הביקורת.

אז כמה פרקים (או ימים) עוד צפויים לעונה הנוכחית? זו שאלה קשה ... חלק מהקסם של הסדרה הוא שאורכה אינו ידוע מראש. בעונה הקודמת חששתי שתארך שבועות ארוכים, והופתעתי לקום ליום העשירי ולגלות שהוחלט על הפסקת אש. אומרים שהפעם זה יקח יותר זמן, ללא התחייבות ממשית. הצפי שזה יקרה לפני פתיחת המונדיאל במחצית השניה של חודש יוני –  ואולי אפילו קודם, כך שטראמפ יוכל להגיע לכאן בבטחה ביום העצמאות ולקבל את פרס ישראל שהובטח לו מזמן.

בינתיים, כל כניסה לממ"ד מחייבת רישום בקבוצת הווטסאפ של המשפחה המורחבת. אחרת המשלחת לאיתור נעדרים תכנס לפעולה. וזה קצת מונוטוני לכתוב "אנחנו בממ"ד" או לעבור לקיצור המיברקי – "בממ"ד". אז אני מנסה לגוון עם "ושוב איתכם", "מזמן לא נפגשנו" ו-"היו לנו שלוש שעות שלמות של שקט – אז אין מה לקטר!". אבל האמת היא שאני מתחילה לחשוש שהרעיונות יגמרו לי הרבה לפני סוף הסדרה. (סליחה, המלחמה!). בכלל נראה לי שדי מיצינו. אולי נחפש משהו אחר לצפות (או לחיות) בו? קצת פחות אלים ועצבני, ויותר שלו ומאשיר (ב-א' כמובן, אבל אפשר גם ב-ע'). מה אתם אומרים?

 

 

 

דבר הממ"ד

ונעביר את רשות הדיבור לממ"ד. כי, בכל זאת, הוא אחד הגיבורים, ותרומתו חשובה כמעט כמו זו של הטייסים.

אז הוא מוסר ככה –

כל השנים הייתי מקור הגאווה של בעלת הבית. ממ"ד שהוא חדר ארונות – מבחינתה זו הברקה של ממש. אמנם, בניגוד לשכנים מסויימים, מעולם לא ספרה אותי כחצי חדר נוסף. עדיין, זכרה שממ"ד שמשמש כחדר שינה או עבודה –הרבה פחות בריא, אסטטי ונוח ... ורק הפעם שינתה לפתע את דעתה, בלא פחות ממאה שמונים מעלות! זה קרה אחרי שבשבת שבה פרצה המלחמה, בילו בתוכי ארבעת בני המשפחה כמעט מחצית משעות היום.

חשוב לציין – זו ממש לא אשמתי ששני הבנים גדלו והפכו לשני גברים גבוהים ורחבי כתפיים. כך שזה לא אני שהפכתי צר מלהכיל (תרתי משמע) – אלא דווקא הם! אבל הבן הבכור – חצוף שכמוהו – לא לקח כל אחריות – ברוח הזמן, התקופה והמפקד – ונזף באימו על שמילאה אותי במדפים רבים ורחבים, שתופסים את רוב החלל. היא ענתה – במידה לא מעטה של צדק – ש"ככה בדיוק אמור להיות בחדר ארונות!".

עדיין, הם ניצלו את הזמן ששהו בי – בין האזעקה לשחרור – לתכנון מדוקדק של מה הם יוציאו החוצה כדי לעשות קצת יותר מקום לבן ארך הרגליים. ואכן, כמה ארגזים שאני מאחסן בתוכי בשיגרה עברו –  אחר כבוד – לחדר העבודה. באמת טוב שכך – שיעבוד גם הוא קצת, ויצדיק את שמו! ואם ישאל "למה!?" ו-"מה קרה!?" נענה לו כאיש אחד: "מלחמה!!".

ואז הגיע הערב ואיתו המשבר האמיתי, כשלא נראה שקצב המטחים עומד להשתנות. כולם חששו שיצטרכו לרוץ אלי מהמיטות שוב ושוב לאורך כל הלילה. בווטסאפ המשפחתי נרשמה סערה: מסתבר שיש דירה שעומדת ריקה. כלומר, מרוהטת אבל ללא יושביה, והיא כוללת ממ"ד שהוא חדר לכל דבר – כולל ספה נפתחת וטלוויזיה. מה אגיד לכם, אמריקה ממש. כל חדרי הבית שלנו מיד התקוממו נגדי. הנה, רק בגללי, המשפחה כולה תעזוב אותנו למי-יודע-כמה ימים. המקלחת התחילה מתייפחת כמו ילדה בת שלוש – שאי אפשר לעשות לה את זה דווקא עכשיו, כשהיא מתה מפחד הטילים.

אמרתי להם שירגעו, ומייד. כי בית לא עוזבים כל כך מהר, ובטח שלא העיצומה של מלחמה. ואכן – הם נשארו פה, כל הארבעה. עם כל החסרונות – אין כמו בבית! ועדיף שיגידו תודה שיש להם אותי, כלומר – ממ"ד פרטי, בתוך הדירה. לא מובן מאליו. מה עוד שאני לא מקטר כשהם מעמיסים עלי שעות של שהייה בתוכי, באופן שממש לא הורגלתי אליו. (רק אתמול נדחסו כאן עוד שלושה אורחים שלמים. איך? שישה בעמידה ואחד בישיבה!) (אבל האמת שאני די מוחמא ונהנה להיות סופר שימושי, רק שישאר ביננו, שלא יעלה להם לראש ...)