אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.