כמעט ברגע שהתיישבתי, ראיתי את הכתובת על הלוח המחיק: ממוסגרות בתוך ציור של לב, נכתבו המילים "אמא, אני יודע שאת עובדת בשבילינו". ציור וחתימה של ילד שביקר את אמא בעבודה, והשאיר אחריו בדיוק את מה שציפתה ממנו.
תמונת המשפחה שלהם עלתה מיד בעיני רוחי: האם שעובדת שעות מטורפות, יוצאת מן המשרד כשכבר חושך, ובהגיעה הביתה, אם יש לה מזל, היא מספיקה לנשק את הילדים ללילה טוב לפני שהם נרדמים. במהלך היום הילדים במסגרות, בצהרונים, עם בייבי סיטר, ואם יש להם מזל, עם סבא-סבתא, ויום אחד של אמא ועוד יום של אבא. כשהם נשברים הם מתקשרים לנייד של אמא. "מתי את באה כבר?" הם דורשים לדעת "נו כבר, תבואי!", והנדנוד הזה לא מפסיק גם כשהיא איתם "אבל אמא של X תמיד נמצאת!" הם קובעים, והיא מסבירה שבגלל זה בדיוק ל-X לא קנו אופניים חדשות, והוא גר בחדר קטנטן שהוא חולק עם אחותו התינוקת, ו-X לא יסע עם הוריו לחו"ל בקיץ, כי הרי בשביל מה היא עובדת כל כך קשה אם לא בשביל לתת להם כל מה שרק יוכלו לבקש?
ישבתי מולה, בתוקף תפקידה כאחראית על ניוד כוח האדם, בחברה בת כמה אלפי עובדים. מעל לשבוע לקח לי להשיג חצי שעה מזמנה, כדי שאוכל להסביר לה שבתום שנתיים, מיציתי את עצמי בפרוייקט הנוכחי, או, אם לנקוט בשפה קצת פחות פוליטקלי קורקט, נמאס לי סופית לאכול את החרא והמרורים שראש הצוות שלי מאכיל אותי, ואני מוכנה לתת הזדמנות למנהל אחר, שיעשה מן הסתם את אותו הדבר, בניואנס כזה או אחר. אבל אני מחפשת מקום מעניין, הבהרתי לה, עם אתגר ועבודה בחזית הטכנולוגית. לא שכחתי למכור את עצמי כמיטב יכולתי, כולל רקע, ניסיון והישגים.
את נשואה? ילדים? - היא התעניינה מיד אחר כך - מה עם נסיעות לחו"ל, את מוכנה?
אה ... אז יש טבעת. וילד קטן בבית (אין צורך להסגיר שהיד עוד נטויה, מצד שני זה בטח שקוף). לא. נסיעות - לא מתאים לי. וכן, שכחתי לציין שאני עובדת במשרה חלקית - רק 41 שעות בשבוע. בארבע אחר הצהריים אני מתעקשת להפיל את העט ולרוץ הביתה, לבן שלי. שעות נוספות אני עושה רק אם ממש אין ברירה, ורק אחרי שהילד מסיים את היום ואבא שלו משכיב אותו לישון.
טוב שאמרת, - היא אומרת ורושמת הערה במחברת שלה. - כל אחד עושה את הבחירה שלו. - היא מוסיפה כשעיניה חוזרות אלי.
אכן. כל אחד עושה את הבחירה.
היא בחרה להמשיך ולעשות קריירה, להשקיע את מירב זמנה ומרצה בעבודה. להרוויח טוב יחסית למי שסיימה, מן הסתם, "מדעי החברה" וללמד את ילדיה שבזכות השעות הרבות שבהן היא מחוץ לבית, יש להם חיי רווחה, ולכן אל להם להתלונן על חסרונה הפיזי בבית.
אני, לעומתה, בחרתי לעצור. לשים את האמהות לפני הקריירה, ולראשונה בחיי להסתפק בלעשות פחות מהטוב ביותר עבור העיסוק המקצועי שלי. אני מרוויחה לא רע, ומספיקה לבלות כל אחר-צהריים עם הילד שלי. די לחזות בו מנסה לאלץ אותי לסגור את המחשב כאשר אני מתחברת מהבית לעבודה - לרגל משבר קטן-גדול שם - על חשבון הזמן שלו איתי, כדי להבין עד כמה הוא זקוק לא רק לנוכחות שלי אלא גם לתשומת הלבי.
הרבה נכתב על "שיחרורה" של האישה - האם זה טוב לנו, הנשים; האם זה רע; האם לא-נורא. לכל אחת מאיתנו ניתנה הזכות לחיות בזמנים בהם באפשרותינו לבחור מהו המינון הנכון, לדעתינו, בין הבית לחוץ, בין המשפחה ליחיד(ה). אני מסתכלת על שתי נקודות הקיצון - האמהות שעובדות משרה מלאה פלוס, מתחרות בעולם הגברי כשוות בין שווים, והאמהות המאמינות בחינוך ביתי, שלא רק שהן אמהות במשרה מלאה, אלא גם אינן שולחות את ילדיהן למערכת החינוך, ומאמינות שהן, ורק הן, מסוגלות להעניק לילדים את כל אשר דרוש. אני מכבדת את אלו וגם אלו. אני לומדת משתי הגישות, גם על דרך החיוב וגם על דרך השלילה, מודעת ליתרונות ולחסרונות של כל אחת מהן. אני עצמי נמצאת אי-שם, היכן שהוא על הסקלה, בין שתי נקודות הקיצון, כמו רוב-רובן של האמהות, בוחנת באופן מתמיד את הצרכים של ילדי ושלי, ומנסה לאזן כמיטב יכולתי.
"כל אחד עושה את הבחירה שלו" היא אמרה לי.
"איש באמונתו יחיה" היא אימרה שעל ברכיה חינוכו אותי הורי.
במקרה הטוב, כל אחת מאיתנו בוחרת לכבד את הדרך בה בחרה השניה. אבל להבין זו את זו - לא נוכל.
