י. מספרת על הפעם הראשונה שבה הגיעה לבית הורי לראיון עבודה: אמא הראתה לה את הבית הלא-קטן שבו גרו שש נפשות וכלב והיווה אבן שואבת לחברים. לא אחת דמה לתחנת רכבת ומרכזיה (כי הימים היו ימי התרום-מכשירים-סלולרים). אחר כך ישבו שתיהן בפינת האוכל ושתו קפה. ל-י. כבר היה וותק לא מבוטל בכלל בניהול משקי בית, של שתי משפחות, שלכל אחת מהן שמור מקום מיוחד בליבה, אבל הבית שלנו הטיל עליה מורא. זה לא הולך להיות פשוט בכלל, חשבה לעצמה, ואמרה לאמא שהיא צריכה לחשוב על זה קצת, לישון איזה לילה או שניים או שלושה, והיא כבר תודיע לה. לאמא תמיד היו אינטואיציות חזקות ויכולת מופלאה להגיד ולעשות את הדברים הנכונים, והיא שלפה מפתח, הכריזה שאין על מה לחשוב בכלל, אלא פשוט לצרף לחישוק שבצרור המפתחות של י. וככה היא הפכה לבת בית וחלק מהמשפחה. כשעזבתי את הבית - י. הקצתה לי יום בשבוע, שבו היתה מגיעה בבוקר ועוזבת כעבור שעות ספורות דירה מתוקתקת ומדיפה ריח קליל של ניקיון. כש-א. ואני התחתנו - י. היתה שם כמובן, עם כל בני המשפחה והחברים שבאו להתרגש ולשמוח איתנו. כש-ט. נולד, לפני אחת עשרה שנה (כמעט בדיוק) חזרנו מבית החולים לבית מתוקתק, מדיף ריח ניקיון טרי וזר ענק עם ברכה מרגשת. כשהבאנו את ש. הביתה, לראשונה, הן כבר עבדו בצוות: י ו-ר, המטפלת המיתולוגית כמעט באותה המידה.
אני מרגישה שזה הבית שלי, אומרת י. כשהיא מגיעה בבוקר, אנחנו מתחבקות, מתנשקות (כי לעיתים עוברים שבועות ואנחנו רק מדברות בטלפון - כשהיא מגיעה אני כבר בהעבודה) ואז י. מניחה את צרור המפתחות על שולחן הכניסה, ומצרפת את השעון וצרור הטבעות. היא שואלת לשלום הילדים, ואם יצא לה לראות אותם - היא מאושרת, אחר כך, על לכוס קפה, תספר לי את כל מה שיושב לה על הלב, על הקשיים של הבת ועל ההצלחה של אחד הנכדים, על מעשי הקונדס של אחיו הקטנים בשבת ועל הויכוח עם בעלה, שמעריץ את הבלטות עליהן היא דורכת (ואיך אפשר שלא?) אבל מסוגל לפעמים להוציא אותה מדעתה. אני אוהבת את א. שלך! תכריז אז. אין עליו! הו.הו. גם הוא יודע להוציא מהדעת, אניח את דעתה, בלי לפרט.
וכך עברו השנים ... חמש עשרה במניין. הנכדים שלה גדלו והתגייסו לצבא וחלקם הספיקו אפילו להשתחרר. ט. הגיע לגיל דו-סיפרתי. הקן של ההורים שלי התרוקן והם עברו מהבית הפרטי לדירה לא רחוקה, ו-י. איתם. אבל כמו כולנו גם י. לא נעשתה צעירה יותר. כבר מזמן שהיתה אמורה לצאת לפנסיה, והעבודה פיזית וקשה ושוחקת. "י. אמרה שהבנות שלה ביקשו שתפסיק לעבוד." כך בישרה לי אמא שלי ערב אחד בשיחת טלפון שיגרתית, מפילה את הפצצה. באמת? זה סופי? תהיתי, וגם א. הרים גבה. זה היה הוא שפגש אותה כשהגיעה בפעם הבאה. היא רוצה להמשיך עוד קצת, בישר לי בשמץ של הקלה. "אני לא עוזבת אותך עד שתמצאי מישהי אחרת!" הבטיחה י. באוזני. "מישהי שאת יכולה לסמוך עליה, שתלכי לעבודה ותהיי רגועה, ותחזרי וכל דבר יהיה במקומו ושתגיע לכל פינה, בלי להזניח." כן. בטח. לכי תמצאי אחת כזו, שכמו י. יודעת לבד להזיז את המקרר ולנקות גם בתוכו, לפרק אהיל ולשטוף אותו, לא להזניח תריסים ושטיח שדורש כביסה ביד ....
אמא יצאה לפנסיה ושחררה את י. לפנסיה משלה. פולניה אמיתית, אמא שלי, פרשה מעבודתה והתמסרה לניקוי הבית שלה. אין מצב שאני, לבדי, אוכל לתחזק את הדירה שלנו. בכלל לא בטוח שבתאוריה אני יודעת לעשות זאת. י. אחראית לכל. אבל אין ברירה, אלא להתחיל ולהפיץ את השמועה בין חברות ושכנות ואמהות בבית הספר ובגן ובכל השכונה כולה: אני מחפשת עוזרת! תיקון: אני, הסנובית, עם העוזרת המהוללת שסרבתי לחלוק כל השנים (ולכו תסבירו שזו י. שלא הסכימה להתמסר לעוד משפחות), זקוקה עכשיו לעזרה מאחרים. ובכל זאת ניסו לעזור לי. לא פשוט למצוא ישראלית שמעוניינת לעבוד בניקיון ושעובדת טוב ושגם יש לה יום פנוי. אבל לבסוף הלחם ששלחתי על פני המים חזר בדמות בחורה שעוד אין לה שלושים אבל יש לה ילדים קטנים ומעוניינת להתחיל לעבוד. קבענו לאחרי החגים, אחרי שהילדים חוזרים למסגרות, אחרי שהשגרה והרוגע יחזרו אלינו לטובה.
את בטוחה שאת רוצה לפרוש, כן? שאלתי את י. עוד פעם אחת אחרונה. כי יש מישהי שמוכנה לבוא, בישרתי. קבעתי איתה לאחרי החג. ו-י. נתנה בירכתה "שיהיה בשעה טובה!" חכי - ציננתי את התלהבותה - נראה איך היא, יכול להיות שעוד נזעיק אותך בחזרה. ו-י מחייכת ועונה כהרגלה: אני - לשירותך.
אז במוצ"ש של אחרי החגים סימסתי לבחורה החדשה שאני מחכה לה בבוקר בשעה שקבענו. ולא כל כך ישנתי טוב בלילה, והתגעגעתי לידיעה ש-י. תגיע ותתקתק את הכל כמו שרק היא יודעת, וחששתי איך תהיה הבחורה החדשה ואיך אסתדר איתה וכמעט קיוויתי שלא תבוא, ותהיתי איך זה שלא השיבה למסר ששלחתי. התשובה הגיעה בשבע ועשרים דקות בבוקר. הילדה קצת לא מרגישה טוב, ומספר הטלפון שלי אבד ואם לא הייתי מסמסת לא היתה דרך להודיע לי. אז לכי לעבודה - הציע א. ובאמת אין טעם שאשר בבית, מאוחר יותר אדבר עם י. אולי תוכל להגיע למחרת, לבית שכבר סידרתי במיוחד ועכשיו דורש ניקיון יסודי. אבל כבר היתה שעה מאוחרת מדי, של פקקים. אתחיל לעבוד מהבית, הסברתי ל-א. ואצא אחרי שיתפנו הכבישים.
הצלצול בדלת נשמע בשמונה עשרים וחמש. הילדים כבר יצאו למסגרות, אני בחדר העבודה שוקעת בחומר רלוונטי אחרי ארבעה ימי חופשה. מי זה יכול להיות עכשיו? קרקוש מפתחות בדלת, י. נכנסת. חיבוקים. נשיקות. אפילו שרק לפני שבוע התראינו פנים אל פנים ונהלנו את השיחה ההיא. יכול להיות שהיא שכחה? התבלבלה אחרי החג וסוף השבוע הארוך, והבישולים והארוחים וכולם שוב היו אצלה ...
נו, היא אומרת, איפה הבחורה?
הבחורה .... כן ... אני מקריאה לה את לשון ההודעה. "טוב, ילדה חולה זה דבר שקורה" היא פוסקת. "כולנו רק בני אדם." כולנו. אכן. אני לא מזכירה לה את מה שהיא אוהבת לתאר: בכף יד חמש אצבעות, כל אחת שונה מחברתה, ככה גם אנחנו, בני האדם.
אז שאשר לעבוד? היא שואלת אחרי שאנחנו מתיישבות לשתות ביחד קפה ומתעדכנות באיך עובר החג והיא מברכת על שעבר בשלום וסוף-כל-סוף שיגרה. אני לא בטוחה שאני שותפה לשמחתה. עוד אתגעגע לכמה ימים בבית במקום בעבודה.
את יכולה? לעבוד? אני שואלת לוודא, הרי רק באה לבדוק, לראות מי הבחורה ואיך היא (האם יכול להיות שגם ל-י. היה קשה לישון בלילה? שגם היא התגעגעה לבוא לבית המוכר לה טוב כל כך?)
י. שולפת מהתיק בנון-שלנטיות חולצת עבודה, המכנסיים מונחים במקומם הקבוע בארון, ויאללה, את לכי לעבודה, היא פוקדת עליי, תשאירי לי הכל, את יכולה להיות שקטה. ואני אכן שקטה, הכי שקטה בעולם, נוהגת לי בגשם, מברכת שהפקקים התפנו ברובם ויודעת שנחזור לבית שעבר תחת הידיים החרוצות, המנוסות והאוהבות של י.
אבל באותה המידה אני יודעת שרק דחיתי את הקץ הלא רחוק בכלל. כמה יכולה אישה בת שבעים פלוס - בריאה וחרוצה ככל שתהיה - למשוך בעבודה במשק בית? ובו בזמן הצעירות של ימינו לא ששות לקחת על עצמן עבודה כזו ... למישהו יש רעיון איפה מוצאים עוזרת טובה ואמינה?
