‏הצגת רשומות עם תוויות ט.. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ט.. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

בין אדם לחברו

בוקר יום כיפור. שעת לפני הצהריים. עשיתי סיבוב קצר, בסביבה הקרובה, צועדת בכבישים הריקים ממכוניות, עם ש. בעגלה. הילד הנמרץ השכים קום בחמישה לשש בבוקר, ולכן אין פלא שנהיה עיף בעיצומו של הבוקר. הטיול חולל פלאים, ממש כפי שקיוויתי, והילד נפל שדוד לשינה עמוקה תוך זמן קצר. בדרכי למעלה, הביתה, למיטה שלי כדי לנוח בעצמי, עצרתי בגינה שמתחת לבית כדי לידע את ט. שהלכנו הביתה. מצאתי אותו עם נ. - שהתקשר קודם לכן והזמין אותו לסיבוב אופניים משותף. בתום רכיבה קצרה, הוחנו שני זוגות האופניים על הדשא, בעוד הילדים עוסקים בפעילות החביבה עליהם בתקופה האחרונה - כל אחד מהם תפס נדנדה, והם ערכו תחרות בלתי רשמית מי מתנדנד חזק יותר.  הזכרתי לט. שיש לו בקבוק מים וטלפון סלולרי בתיק ונפרדתי ממנו ומ-נ. לשלום.
נדמה לי שזה היה ממש ברגע שנרדמתי - הטלפון צלצל והעיר אותי. שמעתי את א. נושא ונותן עם ט. שהודיע שבעוד חצי שעה תפגש כל הכיתה במרכז, לרכיבת אופניים משותפת. הם לא יתרחקו, הבטיח, ויסתובבו "רק כאן. קרוב." ומה לגבי הג'ינג'י? - תהיתי. מצאתי את עצמי ממהרת לצאת מהמיטה, דרוכה כולי ,על אף רצוני לשחק אותה קולית. ט. מהעבר השני של הקו, הרגיע שאין כל קשר לג'ינג'י והוא הולך עם נ. ועוד חברים ויהיה כיף, וחוצמזה הוא עם הטלפון הסלולרי אז אין מה לדאוג.
אין מה לדאוג, הרגעתי את עצמי, חוזרת למיטה בעוד א. מצטרף אלי לשלאף-שטונדה מוקדמת. אין מה לדאוג, מה כבר יכול לקרות, אבל בראשי דמיינתי את הסצינה של היום הקודם. גם אז, קצת לפני תחילת הצום, התנדנדו נ. ו-ט. וגם ש. ישב בנדנדה בעודי דוחפת אותו שוב ושוב ("לך מפה! למה אתה כל הזמן חוזר!" קראתי לקול צחוקו המתגלגל.) ט. ו-נ. היו שקועים בתכנונים לבילוי היום הבא, לאן ירכבו על האופניים ועם מי, אולי אבא של נ. יסכים לנסוע עד לתל אביב, אולי הוא יסכים לצרף גם את ט. הגינה היתה ריקה ברובה, בבתים אנשים אכלו את הארוחה המפסקת, ותוך שעה קלה יתחילו לגדוש את הפארק שבלב השכונה.
ואז הופיע הג'ינג'י רכוב על אופניו, כפרש בודד. ט. נדרך כהרגלו, אבל הג'ינג'י עשה סבוב שוויץ עם האופניים ברחבי הגינה תוך שהוא קורה "הי נ.!" ומתעלם מ-ט. לבסוף נעצר ליד הנדנדות ואמר ל-נ. שיש לו משהו חשוב להגיד לו, אבל בסוד. נ. עצר את הנדנוד, קם, אבל המשיך להחזיק חזק בשרשרת הנדנדה, כדי ששום ילד בלתי נראה לא ינצל את ההזדמנות לתפוס לו אותה.
"מה הוא אמר לך?" שאל ט.
"אני לא יכול להגיד." ענה נ. בתזמון מושלם עם צעקה מכיוונו של הג'ינג'י - שלא תגלה ל-ט.!
כל כיתה נפגשת במרכז - חרץ הג'ינג'י לשון כנגד ט. - אני ארגנתי הכל! ואתה לא מוזמן! לא נגלה לך מתי ואיפה בדיוק! שמעת נ.? אף מילה! -
"אני לא יכול לגלות!" משך נ. בכתפיו לעומת ט. שמצוקתו הלכה וגברה.
שמעתי הכל ממקומי ליד נדנדת הפעוטות הסמוכה, ומכל האפשרויות הגרועות החלטתי שהגרועה פחות היא להתערב ולהסביר לג'ינג'י שההתנהגות שלא היא לא מקובלת לחלוטין. "אתה לא יכול להזמין את כל הכיתה מלבד ילד אחד או מספר ילדים." הבהרתי לו, מזכירה לו את השיחות הארוכות שנהלה עם הכיתה המחנכת, על החשיבות של הגיבוש הכיתתי והלכידות. בערב יום הכיפורים, הדגשתי, יש להקפיד במיוחד על ערך החברות והכבוד לעמית לכיתה.
"אבל אני לא אוהב את ט.!" קבע הג'ינג'י בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. התעלמתי מהעובדה שהמשפט נשמע בלתי הגיוני בעליל - איך אפשר שלא לאהוב את ט. המתוק, הנבון והרגיש - והסברתי לו שאין כל קשר לעניין, ושלמען האמת גם ט. לא משתגע אחריו, ביחוד מאחר שהוא-הג'ינג'י מספק סיבות די טובות לכך.
"אבל אני לא רוצה אותו בכיתה שלי!" המשיך הג'ינג'י באותו קו ישיר ותקיף.
"גם ט. היה שמח לו לא הייתם באותה הכיתה." הודיתי בתורי.
"אז שיבקש להחליף כיתה!"
הו, לא, ט. לא רוצה להחליף כיתה, ומסתבר שגם הג'ינג'י לא, בעיקר בגלל המחנכת החדשה והנערצת. לפחות על דבר אחד הם מסכימים: גם ט. וגם הג'ינג'י אוהבים את המורה המסורה.
אחר כך הוא התחיל לגמגם ולומר שזה לא מפגש כיתתי אלא שכבתי דווקא, ואז החליט שבעצם קבע רק עם עוד כמה חברים וזה הכל, ואני אבדתי סבלנות ועניין, וסגרתי בזה שייעצתי לו לבחור גירסה אחת ולדבוק בה, אחרת עלולים לחשוד בו שאינו דובר אמת.

רבע שעה אחרי שיחת הטלפון מ-ט. בבוקר יום הכיפורים, כש-א. החל להשמיע נחירות קלות וגם אני נסחפתי בנמנום וכמעט שנרדמתי מחדש, החריד צלצול פעמון הדלת את השלווה. ט. חזר. צדקת אמא! הכריז מיד, וכל כך לא רציתי להיות צודקת באותם רגעים. הג'ינג'י ארגן הכל. התאספו בסך הכל חמישה או שישה ילדים מהכיתה, והוא הודיע ש-ט. אינו רצוי. אז כולם רכבו אל השמש העולה, כולל נ. שהוא רוב-הזמן-החבר-הכי-טוב-מגיל-שנתיים-בערך ו-ט. ערך נסיגה טקטית וחזר הביתה.
עכשיו, כשאני כותבת את השתלשלות העניינים, העניין הולך ומתבהר לי - ט. היה צריך להיות חזק מספיק כדי לצפצף על הג'ינג'י ולהלחם על מקומו. אבל ל-ט. אין קמצוץ מהביטחון העצמי של הג'ינג'י, והעובדה שאף ילד - אפילו לא נ. - דיבר בעדו ודאי שלא עזרה. לו י.ק. היה שם, הוא לא היה שותק, ובטח שלא נותן ל-ט. לסגת לבדו. אבל י.ק. גר רחוק יותר, ו-נ, אחרי הכל, הוא אולי החבר הוותיק ביותר שיש ל-ט, אבל כבר חשף את עצמו כמי שלא תמיד אפשר לסמוך עליו.
"הג'ינג'י ואני  רק ידידים. אנחנו לא ממש חברים" הסביר נ. ל-ט. ביום הקודם. "הוא לא בא אלי הביתה ואני לא הולך אליו. אנחנו סתם, ככה, מדברים לפעמים". נו בטח. טיתית, הלוא היא אמא-של-נ, לא תניח לו לארח את הג'ינג'י הידוע בהתנהגותו האלימה והפרעית, וגם לא תאפשר לו להתארח אצל משפחת איליי הנדל"ן – העיגולדים של האבא-של-הג'ינג'י אולי מטעים במבט ראשון ומסתירים את הארס הצנום שעומד מאחוריהם, אבל באישתו עבת הבשר עם קולה ההולך לפניה ונשמע מקצה העולם ועד קצהו אין לטעות: תגרנית בשוק.
אני סותמת אותם בדיוק כמו טתית, למרות שממני הם קיבלו יותר הזדמנויות וסיפקו לי הרבה יותר סיבות טובות לקחת מרחק. יחד עם זאת, אני גם מקנאה: ביכולתם להתנהל בעולם כאילו כולו שייך להם, ולהנחיל לבנם את ההרגשה שהוא לא פחות מהבן של האלוהים בכבודו ובעצמו ;במעורבות שלהם בחיי הקהילה ובית הספר; בעובדה שלמרות שרבים לא מחבבים אותם ואת בנם – בלשון המעטה – כולם נותנים להם כבוד, ולמרות שהם מוזמנים לחדר המנהלת כל שני וחמישי – תרתי משמע – המנהלת קשובה להם ואולי אפילו חוששת, ולו מעט, מפניהם.
אני מקנאה, אבל גם לא מסוגלת - ולא באמת רוצה - לאמץ את ההתנהגות האגרסיבית שלהם.
מול ט. המשכתי לנסות לשחק אותה קול. אפילו חזרתי למיטה וניסיתי להמשיך ולנוח בזמן שבני הבכור התיישב לשחק במחשב. אבל השינה היתה ממני והלאה, והמחשבות הטרידו אותי – האם זה אינו החומר שממנו יהיו עשוי בעוד שנה-שנתיים חרם כיתתי? או שאולי אני מגזימה בנבואות שחורות משחור? הילדה הדחויה שהייתי אני, לא האמינה שזה קורה לה שוב, והפעם גם ט. צריך לסבול, וביקשה מיד לנצל את הנסיון שרכשה בחיים והיתרון שמקנה לה גילי המתקדם, כדי להראות לג'ינג'י, אחת ולתמיד, מה זה להתעסק עם ט. שלי. המבוגר האחראי והשקול שבי התאמץ להשתלט על הילדה-הדחויה, ולא לגמרי הצליח. לבסוף הוא הסביר לה שהמזל הוא שהמחנכת היא באמת אשת חינוך בכל רמ"ח, שאכפת לה ממה שקורה בכיתה שלה והיא מוכנה לעשות מעל ומעבר. מכל האפשרויות הגרועות – לחכות לסיום החופשה אחרי שמחת תורה, ואז ללכת לספר למורה ולהתייעץ איתה לגבי ההמשך, נראית כרגע הגרועה פחות. בינתיים, אני יותר מאשמח לשמוע דעות ורעיונות נוספים ...

יום ראשון, 27 בפברואר 2011

אותך למשרד החינוך!

כשהיינו ילדים קטנים - אני, אחי ושתי אחיותי - קרה לא פעם, וגם לא פעמיים, שהוצאנו את אמא שלנו מהכלים. במבט בוגר, בהיותי בעצמי אמא לשניים קטנים ומלאי אנרגיה, אני מבינה אותה. לא פשוט לבוא הביתה מעבודה במשרה מלאה, ולהתחיל את המשרה השניה - עם הילדים, בידיעה שהמשרה השלישית - היא משק הבית - מחכה לתורה אף היא. כשאמא היתה מגיעה לקצה גבול היכולת - וזה קרה לא מעט - מתוך תסכול ועייפות, מתוך קושי להשתלט על כולנו ולהעמיד אותנו במקום, היתה פונה להשתמש בנשק יום הדין: חכו, חכו, היתה אומרת, כשאבא יחזור הביתה מעבודה, הוא כבר יעשה אתכם סדר. ואנחנו, בסך הכל ילדים טובים מבית לא רע, אבל עם ראש על הכתפיים, למדנו די מהר לענות בגיכוך: אבא? כשיבוא? הרי אנחנו נרדם הרבה קודם, ובבוקר יצא את הבית לפני שנתעורר ...
בדורות הקודמים הנשים נשאו בעיקר הנטל של החינוך היומיומי, וכשהנטל הפך כבד מידי היו נעזרות באיומים של התערבות גורם סמכותי מהן: אם לא נפסיק לצעוק - יבוא שוטר, אם לא נסיים את מנת אוכל - נלקח למחבוש, אבא יעשה איתנו סדר, וסבא - סבא תמיד איים בחגורה אבל לא מימש, אף לא פעם אחת (אהבתי אותכם יותר מדי - יודה שנים אחר כך. איזה מזל!)
בי נשבעתי שאת ילדי אגדל ללא איומים, ובטח שלא אשתמש באחרים כאמצאי הפחדה, בין השאר כי אקט שכזה מקטין אותי כבעלת סמכות ועמדה. הבטחתי לעצמי למצוא דרך אחרת לחנך אותם ולהציב להם גבולות, מתוך כבוד שארכוש לעצמי וכך גם הם ילמדו לכבד אותי. עד כה, אני חייבת לציין, נחלתי הצלחה לא מבוטלת.
ואולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי שבבית הספר של ט. עדיין מתנהלים הדברים בדרך הישנה והלא כל כך טובה. קלפו את העטיפות והמילים היפות, ותקבלו תפיסת עולם מיושנת, אפס חדשנות ואפס יצירתיות. אם המורה מתקשה עם ילד מסויים - הוא ישלח לחדר המנהלת. ודי בעובדה הזו כדי לצמצם את נקודות החיכוך. אם שני ילדים רבים - למנהלת! וכך מצא עצמו ט. בחדר של הידועה-לשימצה ביחד עם הכדורגלן.
- הכדורגלן אמר שקראתי לו חולה נפש - סיפר לי אחר כך - אמא, מה זה חולה נפש? -
את המנהלת זה לא עניין מי התחיל ומי החזיר - שהרי להחזיר אסור בדיוק כמו להרביץ (זה דווקא חידוש מאז ימי בבית הספר היסודי, אבל לצערי לא חידוש מבורך.) היא נזפה בשניהם כילד אחד. וכדי להבהיר את העניין אחת ולתמיד, הודיעה להם שהיא ממלאת עליהם דוח שישלח למשרד החינוך.
- הפעם זה נרשם בעיפרון - הסביר לי ט. בפירוט - כך שאפשר יהיה למחוק. בפעם הבאה היא כבר תרשום בעט, ועט לא נמחק -
הסבר חינוכי לעילא.
כבר למחרת הזמנתי את עצמי לחדר המנהלת, להסביר לה שמספיק שהכדורגלן מטיל פחד על ט. היא באמת לא צריכה להוסיף איומים משלה, ואם ט. התחיל להחזיר לו סוף-סוף, סימן ששטיפת המוח ש-א. ואני עושים ל-ט. בבית, על היותו חזק ומסוגלותו להגן על עצמו, התחילה לשאת פרי. אני לא מצפה לברכתה, אבל מצד שני גם לא אתן לה לקלקל לנו. אם היא סבורה ש-ט. זקוק תיווך והכוונה - בבקשה, אבל דבר אחד אוכל לומר בבטחון גמור - ט. הוא ילד מרצה, ואין כל צורך לאיים עליו, ובטח שלא להשתמש באיומי סרק!
יכולתי לאיים בפניה למחלקת החינוך ולתקשורת, אבל אני לא מאמינה באיומים אלא רק במעשים. בכל מקרה נראה לי שמנהלת בית הספר המהוללה הבינה את הנקודה. ואם לא - נעבור לשלב הבא ...

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

חוק שילוב

השבוע נחשף בכלי התקשורת מקרה בשרון של ילד בן חמש המטריד את חברותיו לגן - מטריד מינית, כך נטען. בתור פתרון הועבר העבריין הצעיר מגן אל גן, עד ששמו החל להלך לפניו, וכשהגיע לאחרונה - שוב - למסגרת חדשה, השביתו ההורים של הילדים האחרים את הלימודים במחאה. בידיעות אחרונות עסקו בנושא בטור יומי שבו מציגים שני כותבים דעות הפוכות. אינני זוכרת את זהותם של הכותבים, אבל למרבה הפליאה דווקא הכותבת היתה בעד שילוב - בטענה שהילד הינו רק ילד, שאי אפשר להאשים אותו ואין להענישו ולהרחיקו מבני גילו - ואילו הכותב התנגד - בהתייחסו לדאגה לילדיו הפרטיים, תוך שהוא מטיל ספק בנכונותם של הורי הילד המתעלל לטפל בשורש הבעיה, במקום לטאטא אותה אל מתחת לשטיח ולצעוק חמס. אני הייתי מצפה שדווקא אישה תהיה המגוננת יותר, אבל נראה שבמקרה זה לגבר ילדים קטנים יותר ולכן קל לו להזדהות עם מצוקתם של הורי הילדים שבגן.

"תגידי, הכדורגלן הוא לא ילד ששייך לחינוך המיוחד?" שאלתי אני, רק השבוע, את סגנית המנהלת של בית הספר, שהיא גם היועצת (הרבה תוספות למשכורת יש לה, מן הסתם). התפרצנו אל חדרה בשעת בוקר מוקדמת, יום אחרי שט. חזר הביתה מבית הספר חבול ושרוט כולו: הכדורגלן כפכף אותו שוב בהפסקה. הפעם עשה עבודה יסודית במיוחד, ואין זה פלא - שום מורה תורנית בתפקיד המבוגר האחראי לא היתה בשטח כדי להתערב ולהפסיק את המתקפה חסרת הרסן.
התשובה שקיבלתי היתה שבבית הספר משולבים ילדי חינוך מיוחד. שילוב זה יפה, ואני האחרונה שתתנגד לו. הרי אני עצמי, בעברי, שולבתי בכיתה רגילה וטוב שכך. אלא שלא נראה לי שמי מבין שלושים ומשהו חברי לכיתה, סבל בדרך כלשהי מנוכחותה של ילדה עם שיתוק מוחין . נהפוכהו - זו הייתי אני ששמשה טרף קל לאילו שנזקקו להוצאת אגרסיות, ואילו הם הרוויחו בסופו של דבר הכרות עם השונה, שאותה לקחו איתם להמשך.
הכרת השונה זה חשוב ושילוב זה נהדר, כל עוד זה לא בא על חשבון הילדים האחרים ושלמותם הפיזית והנפשית.
בתחילת שנת הלימודים הוצמדה לכדורגלן סייעת, הממומנת על ידי הוריו. מיד הרגשנו בהבדל - חלה ירידה משמעותית בתלונות של ט. עליו. אבל קצת אחר כך משהו שוב השתנה, וחזרו הימים הקשים. ברור קצר העלה שהסייעת מגיעה לבית הספר רק שלושה ימים בשבוע מתוך השישה, ושמחפשים משהי נוספת עבור הימים האחרים, אבל טרם נמצאה אחת כזו. מספר פעמים שוחחנו עם המנהלת רק השנה, אבל זה לא היה מספיק, כנראה. ט. היה צריך לחזור הביתה כשכולו חבלות ומכות טריות כדי שהצוות החינוכי יבין סוף סוף שאסור לתת לכדורגלן להסתובב בבית הספר ללא השגחה צמודה. רק בעקבות המקרה האחרון קבעו שלא יוכל לצאת להפסקה, בימים בהם הסייעת לא נמצאת, ויאלץ לבלות אותה בחדר המורים. לו אני אמא שלו - אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל בהיותי אימו של ט. ליבי נשבר על מה שהיה צריך לעבור, כדי לזכות בהגנה בסיסית, שלה הוא זכאי ללא צל של ספק.

בנים הולכים מכות

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

דראמה קינג

 לפני תחילת חופשת סוכות, הודיעה המורה שאחרי החופשה תערך הכתבה ראשונה, שתכלול את שנים עשר החודשים העיבריים.
- שתים עשר חודשים? זה המון! - נלחץ ט. ואני הרגעתי אותו, שכשמחלקים את העבודה לחלקים היא נראית קצת פחות מאיימת. התחלנו בששת החודשים הראשונים, וכתבנו אותם במחשב, באמצעות Word, פעילות שחביבה על ט. הרבה יותר מלשבת וליכתוב בעיפרון על דף נייר. לימדתי אותו לזמזם לעצמו את השיר של נעמי שמר - "בתשרי נתן הדקל פרי שחום, נחמד ..." - כדי להזכר בחודשים וסדר הופעתם. על הדרך שאלתי אותו מה לדעתו הכוונה של המשפט האחרון בשיר "והתחלנו את שירינו מהתחלה" ושמחתי לקבל אישור שהילד הפנים את המחזוריות שבלוח השנה.
למחרת כתבנו ב-Word את ששת החודשים הנוספים, לא לפני שט. מחה בקול, יילל, בכה ואפילו זרק את עצמו על הריצפה, כי - אין לו כוח, וממש לא בא לו, והוא לא מבין למה וכמה ואיך. זאת למרות שהביע רצון עז להצליח בהכתבה, למרות שהסברתי לו שמותר לטעות, אפילו בהכתבה עצמה, אבל העקרון הוא לתרגל כמה שיותר ולהשתדל, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה ומצמצם את מספר השגיאות, ולמרות שהבטחתי לו שאעזור לו ככל שאוכל וככל שירצה, והבעתי נכונות לשבת לידו ולהחזיק את ידו.
זה הפך לרוטינה יומית בימי החופש: אני מזכירה ל-ט. שצריך להתאמן לקראת ההכתבה - בינתיים עברנו לכתיבה ביד של החודשים כולם - ו-ט. מוחה כולל בכי והשתתחות על הריצפה - להלן 'דרמה' שבכל פעם נמשכה דקות ארוכות, והצליחה לעצבן אותי למרות שניסיתי לספור עד עשר ואז גם עד עשרים ושלושים. א. ואני עברנו לשימוש בסנקציות - קרי, נטילת זכויות הטלוויזיה והמחשב של ט. עד שיבצע את המטלה היומית. ט. מצידו לא ויתר על הדרמה ורק בסיומה התישב לשולחן, ובתוך זמן קצר - קצר בהרבה ממשך ההצגה המקדימה - חזר עם רשימת החודשים, בשגיאות שחזרו על עצמן יום אחרי יום. ידעתי שהוא צריך להשקיע יותר כדי להצליח, אבל לאור האנרגיות הרבות שזה גזל ממנו ומאיתנו - ויתרתי.
הילד חזר מהיום הראשון ללימודים אחרי החופש, וסיפר שההכתבה  נערכה ושנראה לו שלא היו לו יותר מדי שגיאות. למחרת, אחרי שדרשנו בשלום ההכתבה, נזכר לספר לנו שאכן, המורה החזירה את הדפים ושאחד מאיתנו צריך לחתום עליה, ושהוא צריך לעשות את ההכתבה שוב כי היו לו יותר מדי שגיאות. הסברנו שלא תהיה ברירה אלא להמשיך ולהתאמן מדי יום ואפילו להתאמץ יותר, כי הרי צריך להצליח במועד ב'. ט., מצדו, הגיב ב-דרמה-דרמה-דרמה.
למחרת הצגתי בפניו אסטרטגיה חדשה: רשמתי בעצמי את החודשים על דף, והצעתי שיעתיק אותם על אותו הדף, ממש אות-אות אם יש צורך. אחר כך נהפוך את הדף והוא יכתוב מהזיכרון. ט. סרב. "עכשיו אני צריך לכתוב הכל פעמיים? לא הספיק לך שכתבתי פעם אחת?!" ילל. הסברתי בכל הסבלנות שהצלחתי לגייס שאין ברירה וחייבים ללמוד, והוא לא עושה את זה בשבילי אלא בשביל עצמו, ושהוא לא חייב, אבל לא יתכן שיראה טלוויזיה וישחק במחשב לאורך כל היום ולא יתאמץ בכלל. ט. ניסה לגרור אותי לויכוח. אני סירבתי בטענה שהנושא סגור מבחינתי. הוא התחיל להטיח צעצועים של אחיו הקטן בקיר. ביקשתי שיפסיק והוא בשלו. ציוויתי שילך לחדר והוא בשלו. לקחתי את ידו כדי להוליך אותו לחדר וחטפתי מכה -
מכה חזקה. מכוונת ומתוזמנת היטב. כמה שנאתי את אותו הרגע. שנאתי את הסיטואציה. שנאתי את עצמי, ואת מטלות בית הספר שאולי נפלו על הילד לפני שהבשיל דיו עבורן. רק את ט. לא יכולתי לשנוא, אבל ידעתי שההדרדרות הזו בהתנהגותו חייבת להעצר שם ואז. יד ימיני סטרה ללחיו השמאלית, בעוצמה מחושבת היטב - לא רבה מדי אבל מספיקה. דמעות עלו העיניו - לא של כאב אלא עלבון, והוא רץ להסתגר בחדר.
אחרי חמש דקות פתחתי את הדלת. "אני לא רוצה שתעזרי לי!" הכריז. אמרתי שלא אעזור עד שיבקש, אבל היות שהוא עדיין ילד, אני לא יכולה להרשות לו לסגור את הדלת כך שאיני רואה אותו ומסוגלת להשגיח עליו. הוא נאנח ומחה דמעה. אחר כך ביקש עזרה.
ישבנו במטבח. את ש. הקטן קשרנו בכסא האוכל שלו, ונתנו לו לאכול ביסקוויטים כדי שישב בשקט ולא יפריע. ט. העתיק את החודשים ללא כל טעות. אחרי שכתב את הרשימה שוב, הפעם מהזיכרון, נתתי לו להשוות לרשימה הקודמת ועזרתי לו למצוא טעויות שהוא פספס גם בבדיקה חוזרת. "זה כיף!" הצהיר בסוף ובאותה נשימה הוסיף "אז עכשיו אני כבר יכול להדליק את הטלוויזיה?"
בימים הבאים נצמדנו לאותה אסטרטגיה, למדתי את ט. לשנן את הרשימה לפני שיפנה להכתבה, לוודא שרשם בדיוק שנים עשר חודשים - לא פחות וגם לא יותר (גם זה קורה) - ולעבור פעם נוספת על מה שרשם לפני סיום, כדי לתפוס שגיאות שעשה מתוך חוסר תשומת לב. הדרמות נמשכו במקביל, אבל במינון נמוך בהרבה. ט. ידע שאם יגזים יצטרך לוותר על העזרה שלי ושל א. באותו יום וגם על זמן טלוויזיה.
כעבור שבוע חזר ט. אחרי הכתבה:  הוא כתב אחד עשרה חודשים ללא כל שגיאה, ושכח רק את סיוון, לגמרי, לא ספר אותו - לא רע, אפילו בתור מועד ב'!
"אתם צריכים לחתום לי," אמר "אבל, בעצם, אמא, אני כבר מכיר את החתימה שלך, אז לא צריך, אחתום כבר בעצמי!"

tantrum

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

(להיות) ט. ליום אחד

"אמא, ספרי לי על הילד ההוא שהציק לך כשהיית ילדה ... איך קראו לו? אורן?" - ט. חוזר ומבקש, שוב ושוב, לדעת את כל הפרטים, האם הוא קרא לי בשמות, ובאילו שמות בדיוק, האם הרביץ לי, ואיפה כל זה התרחש, ומה עשתה המורה, ומה אמרו ההורים שלי. הילד הרגיש שלי מוצא נחמה בידיעה שגם לי הציקו כשהייתי ילדה, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י יורדים עכשיו לחייו. אני מסבירה לו שמאחר והייתי בת, אורן לא העז להרים עלי יד, אבל הוא לא חסך ממני עלבונות וקללות, בעיקר בדרך הביתה מבית הספר, הרחק מכל עין של מבוגר אחראי, כמו שהכדורגלן והג'ינג'י משחקים אותה נחמדים בבית הספר אבל מסרבים לשתף את ט. במשחקי הכדורגל אחר הצהריים. ככל הזכור לי, אני מספרת ל-ט., לא התלוננתי בפני המורים וגם לא שתפתי את ההורים. התביישתי. וזו טעות גדולה, כי אין במה להתבייש. אולי להורים שלי היתה עצה טובה שיכלה לעזור, והם בטח היו רוצים לדעת מה עובר עלי, אני מדגישה בפניו.
ואז הוא שואל אם מתישהו זה נפסק, ואני מנסה להזכר, וכמעט בטוחה שבכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי - ב-ז' וב-ח' - אורן כבר לא הציק לי, היו לו דברים אחרים בראש, כמו למשל לחזר נואשות אחרי מלכת הכיתה. ט. מקשיב ומתנחם בכך שיש למה לצפות - מתישהו, גם אם הוא לא יתחזק ויתחיל להחזיר, ירפו ממנו. אבל בינתיים, בהפסקות שבין השיעורים בבית הספר, מאיימים עליו שיפתחו לו את הראש - והוא, בתמימותו, לוקח את הדברים כפשוטם, וכשהכיתה יורדת לטקס בטור, דוחפים אותו ובועטים בו - "בכוונה, אמא! בטח שזה בכוונה!" - והלב שלי מתכווץ, בגללו ובגללי, ועוד קווץ' אחד סופי בגלל אורן, שגם אם התבגר לבסוף, אני לא שכחתי ולא סלחתי. למרות שהיום אני מסוגלת לנתח את הסיטואציה באופן קר: ילד חדש שבא לכיתה מגובשת, מזהה קורבן חלש ומציק לו, בתקווה שהדבר יעזור לו לכבוש מעמד חברתי. ועדיין, לאחרונה, בפגישת  המחזור, לא החלפתי איתו מילה.
אני מעבירה יד מלטפת בסבך השערות של ט., שזקוק לתספורת דחופה, ולמרות רצוני אני מדמיינת אותו הולך במסדרונות בית הספר, אותו הוא חווה כמקום לא נעים ואף מאיים. אני לא מקנאה בו, ולא רוצה לחזור לילדותי שלי, אפילו לא עם נסיון החיים שרכשתי בינתיים, ואז, פתאום, אני נזכרת בסרט שראיתי בחופש גדול אחד, לפני כיתה ו' או ז'. ב"אמא ליום אחד" - ששמו באנגלית נשמע כמובן הרבה יותר טוב: Freeky Friday - ג'ודי פוסטר משחקת ילדה שרוצה להתחלף עם אמא שלה , בעוד שהאמא מצידה מייחלת גם היא להחלפה כזו, שאכן מתרחשת ומביאה לשורה של מצבים המשעשעים את הצופה, בעוד האם וגם הבת מגיעות למסקנה שזה לגמרי לא פשוט להכנס האחת לנעלי השניה.
אצלי האסימון ממשיך ליפול, וככל שאני מפנטזת על הרעיון להתחלף עם ט., הוא קוסם לי יותר ויותר - הייתי הולכת במקומו לבית הספר ומסדרת את העניינים אחת ולתמיד: כשהכדורגלן או הג'ינג'י יבואו להציק, אסביר להם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כמה עלובים ופתטיים הם, שאין להם עיסוק טוב יותר מלקלל ולהרביץ, ולמי בכלל אכפת מה הם חושבים ומה הם אומרים, ושרק ינסו להרים עלי יד, אני אכנס בהם בכל הכוח וזה ממש לא יהיה כדאי!
בסופו של יום ט. ואני היינו מחליפים מקומות בחזרה, ולמחרת היה ט. מלך בית הספר ואף אחד לא היה מעז להתעסק איתו יותר.
כן ... אני יודעת ... אני אמא מגוננת מדי.
Freaky Friday

יום ראשון, 8 ביוני 2008

זר וחולצה לבנה


"אמא, צריך לבוא לגן עם זר!" הכריז ט. שבוע מראש "זר לכבוד חג השבועות, מפרחים אמיתיים!" הבהיר, כדי שלא יהיה שום פתח לאי הבנות, והגביר את מפלס הלחץ שלי. מאיפה, לכל הרוחות, אשיג זר פורח לראשו הקט של יורש האצר? בתמונת ילדות באלבום שלי, אני עומדת במסדרון בית הוריי, בחולצה רוסית לבנה-רקומה שהיתה נהוגה בישראל של שנות השבעים - כשהחלוצים שבאו "משם" עוד לא נדמו כל כך רחוקים וארכאיים - ואת ראשי מעטר זר פרחים חיים, כמעט ואפשר להריח את ניחוחם. איך יצרו אותו הוריי, מן הסתם במו ידיהם, תוצרת בית? מאיפה השיגו מבעוד מועד את חומריי הגלם, זוג משקיענים שכמותם, כשעוד הייתי בת יחידה, נסיכה מפונקת? גם לי בן יחיד, אבל אין לי את היומרה להשתוות להורים שלי. האם זה בסדר אם נסכם שפשוט מדובר ב"דור אחר" ו-"זמנים שונים"? ולהוכחה, לגיל שנה, קיבל הילד שלי זר מלאכותי מהסבתא המשקיענית, היא-היא אמא שלי. כן - מלאכותי, זר לתמיד. רגע, רגע, מיד אזכר באיזו מגירה הוא עדיין טמון, רק שלא זרקתי אותו באחד מרגעי האמוק של השלטת סדר בבלגן, והחלטה ניצחת שיש לנו הרבה יותר מדי דברים שאין צורך ממשי בהם, כי הזר הזה, גם אם אינו "מפרחים אמיתיים" יציל אותי ממש.

לעומת הזר, החולצה הלבנה היא מטלה טריוויאלית. בכל עונה, כשאני יוצאת לחדש את המלתחה של הילד, כך שתהלום את גזרתו הגדלה באופן מתמיד ובקצב מדהים, אני דואגת לקנות לפחות חולצה לבנה חלקה ויפה אחת, חולצה מתבקשת. שוב ושוב אני נזכרת בתקרית ההיא, באחת משנות בית הספר היסודי, בהן נכנסה המחנכת אל הכיתה בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, וחשכו עיניה: "אתם לא בחולצות לבנות?!" ספקה כפיה. "לא אמרת לנו אתמול שצריך!" הכריז החכמולוג הכיתתי. "כל כך הרבה שנים בבית הספר, ועדין אינכם יודעים בעצמכם?" השתוממה. "בכלל, המורה" ניסה כוחו משהו אחר "היום לא יום חג. זה יום אבל!" והיא הרביצה בחזרה תורה: "אצל היהודים לבן הוא גם אות אבל." והיום, שוב ושוב אני נדהמת לגלות שעבור לא מעט הורים - בוגריי אותה מערכת חינוך, מן הסתם - לשלוח ילד בחולצה לבנה, פירושו להלבישו בכל חולצה עם הדפס של ספיידרמן/סופרמן/יוגיאון, כל עוד הרקע הוא לבן. טרם עלה בידי להבין מה כל כך קשה לדאוג שתהיה חולצה אחת לבנה-חלקה בארון.

וכך, בלילה שלפני, הנחתי על יד המיטה של ט. חולצה לבנה חלקה, מכנסיים תואמים אך נוחים, ואת זר-העד, שאכן הצליחתי למצוא, אך בליבי חשש, שכן מדובר בזר, אבל לא ממש "אמיתי". קצת אחר כך התגלגל ט. למיטה ובעקבותיו אבא שלו עם ספר מתוכו יקריא לו בטרם יכבה את האור. "היי, איזה זר נפלא!" כן, ככה הוא מדבר, הילד שלנו, השפעת ערוץ הופ נכרת, ללא ספק. מיד ביקש לישון איתו. בבוקר השכים קום, רץ למיטה שלנו, והושיט את זר הפלסטיק למשמרת בזמן שהלך לשירותים. טכס ההתכוננות וההתלבשות עבר באותו בוקר באופן חלק ומהיר, הראוי לציון מיוחד, שכן צריך להקדים ולהופיע בגן עם הזר. ט. אפילו הסכים להצטלם, אקט נדיר במחוזותינו, כי בדרך כלל הוא מעדיף להיות דווקא זה שמצלם.

בגן, המראה החגיגי היה מרגש: בנות בשמלות לבנות, זרים מפרחים אמיתיים מהודקים לבריסטול, כמה זרים אמיתיים ללא בריסטול - ממש כזר ילדותי, מסתבר שהורים כשרוניים-משקיענים לא פסו מן העולם - ולא מעט זרים מפלסטיק. אבל דבר לא פגם באווירת החג, אפילו לא חולצות הספיידרמן/סופרמן/יוגיאון על רקע לבן. ורק על א. ריחמתי. אמא שלו אמנם מורה בתיכון, אך נשכח מליבה מנהג החג, או אולי השאירה את משימת שליחת בנה לגן על בעלה הגמלוני, ובכל מקרה הגיע הילד באותו בוקר לבוש בחולצה כחולה וללא זר, סיבה מספקת, מבחינתו, לנסות - ואפילו להצליח - לקשקש בטושים על חולצתו הצחורה של ט. ולנצל את היציאה לחצר כדי למלא אותו בחול מראש ועד כף רגל. אני סלחתי לו, בהתחשב בנסיבות.