בדרך כלל אני לא אוספת טרמפיסטים, ולא לגמרי ברור מדוע נעניתי לבחור הצעיר עם תיק הגב, הכיפה הסרוגה והציציות המבצבצות, שעבר בין המכוניות בצומת. אולי הוא תפס אותי במצב הרוח המתאים, אולי היה זה ציון המקום אליו ביקש להגיע, שתאם בדיוק נמרץ את היעד שלי, ואולי איזה קסם אישי שניחן בו לבקש טובה באסריביות שאינה חוצה את קו החוצפה. מכל מקום הזמנתי אותו לעלות ולבוא ולהתיישב על כיסא הנוסע שלימיני. הבחור התפעל מהשברולט קרוז שקיבלתי ממקום העבודה חצי שנה קודם לכן. הוא טען שאפשר עדיין להריח את הניילונים ושאף את האוויר הדחוס מלוא ראותיו. אחר כך נשא עיניו אל מעבר לשמשה הקידמית. השמיים האפירו והוא ברך את בורא עולם על החורף שהגיע סוף-סוף. "חכה לפחות עד שיתחיל לרדת גשם!" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אבל הבחור הסביר לי שהשנה לא ירדו גשמים במהלך סוכות, וע"פ חז"ל זה סימן שמבטיח חורף עם הרבה גשמי ברכה. עם אמונה קצת קשה לי להתווכח, בהיותי מהטיפוסים הראליים יותר, שנוטים להצמד לעובדות, אז הגברתי קצת את הרדיו שהיה מכוון על גל"צ, ומיד עלו ממנו הקולות של הערב הקודם בכיכר, ומישהו נאם נאום מלא פתוס ויאוש על שנותרנו יתומים מרבין עם ביבי וליברמן הידועים לשימצה בראש. ואני - לא מתה על ביבי, וסולדת מלברמן, אבל עדיין לא יכולתי שלא לצקצק בשיניי ולפלוט אל תוך חלל המכונית את מורת רוחי על הדרך שבה נוהגים במקומותינו לציין את זכרון הרצחו של יצחק רבין.
בימים שטרם הרצח תמכתי בדרכו. היום אני יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית, אבל זה לא משנה, כי באותה המידה היה יכול להרצח גם מישהו מהימין - למרות שיקומו השמאלנים ויטענו שאין מצב, הם הרי הומניסטים ושומרי חוק ולא מתלהמים, וכך שוב יחטיאו את הנקודה, שאינה "מורשת רבין", וכלל אינה קשורה לרבין-האיש ולכן כל הקושר גם את זכרה של רעייתו, לאה, לציון יום הרצח, פוגם במהות, שצריכה להיות שלילה מוחלטת של נטילת חייו של אדם אחר, ללא קשר לאישיותו כמו גם להשקפת עולמו.
הטרמפיסט שלי טען שלדעתו ציון רצח רבין ביום מיוחד הוא מיותר, שכן יש כבר יום כזה בלוח השנה העברי: יום הרצחו של גדליהו בידי מתנקש יהודי. לא הסכמתי. סיפור הרצחו של רבין הוא שונה כיוון שהתרחש תחת משטר דמוקרטי. יחד עם ציון הרצח וגינויו מכל וכל, חובה לדון, לדעתי, בדרכים הלגיטימיות שבהן המיעוט יכול להביע את דעותיו ולהלחם עליהן במסגרת שיטת המשטר הזו. אבל שנה אחר שנה, אנחנו, כאומה, נופלים לאותה המלכודת, ובמקום להתאחד סביב העקרונות הדמוקרטיים, שמירת החוק והפגנת סובלנות כלפי האחר, אנחנו מתפלגים למחנות - ימין מול שמאל, חילוניים מול דתיים, מתנחלים מול היושבים בתוך הקו הירוק.
לקראת ציון יום השנה של רבין מחפשים עורכי תוכניות התעודה את הקיצוניים שיגידו מול המצלמה שטוב שרבין מת, שחל עליו דין רודף וככה יעשה לכל בוגד. הקְרַבַיים של הצופה אמורים להתהפך מחשש שהמעשה יחזור על עצמו. אבל במקום זאת היה עדיף לתעד את הדמוקרטיה בפעולה: איך ממשלה מעבירה החלטות, כיצד פועלת הכנסת, מתי ואיך אפשר לפנות לבג"צ, מהי הפגנה חוקית ואילו פעולות נמצאות מחוץ לחוק. כשזה יהיה לב-ליבו של יום הזכרון לרצח יצחק רבין, לא יהיה פתח למחנה שלם להרגיש מותקף וחסר לגיטימציה, וכולנו נוכל להביט על עצמינו במראה ולומר שעשינו כל שביכולתינו כדי שרצח פוליטי לא ישנה במחוזותינו.
