זה רק ספורט ... או שלא?

 

https://il.lovepik.com/image-380564234/gym-clipart-girl-lifting-weights-in-fitness-gym-vector-elbow.html 

נכתב בהשראת השרביט החם.

את חמישים שנות חיי הראשונות העברתי באמונה שאני בלתי ספוטיבית בעליל. הפעילות היחידה שלא גרמה לי סבל הייתה הליכה, וגם בה לא התמדתי. האליבי המושלם שלי הוא נכותי: שיתוק מוחין. מצבי אמנם טוב, יחסית - אני מתפקדת באופן עצמאי ואף הולכת מרחקים - אבל הגידים קצרים, הגמישות מוגבלת, שיווי המשקל רעוע ואני די איטית. כך, עוד מימי בית הספר היסודי, המקצוע השנוא עלי היותר היה ספורט (ביחד עם שיעורי מלאכת היד). יכולותיי המוגבלות היו מקור לבושה, תסכול ואף סבל - כשכך ניסיון ריצה, ולו הקל ביותר, הסתיים בכאב חד בצד הגוף.

רק בתקופה אחת ומיוחדת בחיי הצלחתי להתמיד באמת בפעילות גופנית: במהלך ההריון של בכורי. אז הקפדתי על שיעורי יוגה שבועיים, ובין לבין יצאתי להליכות מספר ימים בשבוע. קיוויתי שזה יהיה המתכון המנצח ללידה טובה וקלה, ואכן כך היה — עם או בלי קשר לספורט. אבל מיד אחר כך חזרתי לסורי, מלבד ההליכות, שבהן התמדתי לאורך כל חצי השנה של חופשת הלידה, בעודי דוחפת את התינוק בעגלה.

אבל המפנה האמיתי בעלילה התרחש רק אחרי שנים, מיד בסיום הסגר הראשון של הקורונה: כשעדיין עבדנו מהבית, ונחסכה לי שעה ויותר של נסיעה בפקקים – נגמרו התירוצים. אבא שלי דחק בי במשך תקופה ארוכה להצטרף אליו לאימוני הכוח וה-טי.אר.אקס, אבל אני הייתי מטופלת בילדים קטנים ולא מצאתי זמן לכך. עם סיום הסגר הצטרפתי לראשונה לסשנים עם המאמנת הפרטית – שבכלל אני הייתי זו ששידכה בינה לבין אבא שלי, אבל זה כבר לסיפור אחר...

כשפגשתי את מ. המאמנת לראשונה, הזהרתי אותה שמעולם לא התאמנתי. זה לא ממש עשה עליה רושם. במקצוענותה, ידעה לבנות לי תוכנית הדרגתית, שאתגרה בלי לתסכל. אנחנו נפגשות בהתמדה פעם בשבוע, ופעמיים נוספות אני מתאמנת לבד – חוזרת ומתרגלת את אותם התרגילים ש-מ. מציגה לי, על המרפסת הגדולה של ההורים. שם יש לי את כל הציוד הדרוש: מזרנים, משקולות, חבלים ועוד. בהדרגה, הצלחתי להגיע להישגים גדולים יותר ויותר. עכשיו כל מתיחה היא הזדמנות להגיע עד קצה גבול היכולת שלי, שנפרץ שוב ושוב. ומקפיצות בודדות בלבד בדילגית הגעתי לכשלושים קפיצות רציפות ואלגנטיות. למדתי לאמץ את הספורט כעוד אתגר באוסף האתגרים המלווים אותי לאורך בחיי, והוכחתי שוב – בעיקר לעצמי – שעם ההתמדה מגיעות התוצאות.

אני אף פעם לא אהיה ספורטאית אולימפית, ואפילו לא פרא-אולימפית. אבל הספורט ללא ספק משפר את איכות חיי ואף מחזק באופן דרמתי את שיווי המשקל שלי. לאחרונה נפלתי ונחבלתי. ברור לי שללא האימונים והעבודה על השרירים, לא הייתי מצליחה לבלום את עצמי, והפגיעה היתה כנראה קשה הרבה יותר.

עם הזמן, הפכה הפעילות הגופנית ממקור לסבל ולבושה למשהו שגורם לא מעט הנאה, תחושת מסוגלות ואף מקור לגאווה. המאמנת מ. טוענת שממש מתאים לי להתאמן ושקשה לתאר שהייתי "בטטת ספה" רוב חיי. יכול מאד להיות שהיא קצת מגזימה, אבל זה בדיוק העידוד שעוזר לי להמשיך ולהתמיד אפילו בתקופות בהן יותר קשה ומשעמם. והאמת היא שנכון להיום גם לי כבר קשה לדמיין את עצמי לבלי האימונים ...