בחוץ רוח קרירה של תחילת סתיו, אין דבר שיעמוד בדרכם של הטבע והזמן, בטח שלא אסונות מעשה ידי אדם. המחשבה נודדת אל מי שנחטפו מבתיהם בבוקר חם של קיץ, בגדים קצרים לגופם, אולי בכלל רק פיג׳מות. האם קר להם עכשיו או חם? האם זה משנה, בפחד המצמית שהוא כרגע מציאות חייהם? נראה שגם עבורם וגם עבורינו הזמן קפא אי שם בבוקר ״חג״ ״שמחת״ תורה, ולא ברור איך אפשר להמשיך הלאה.
השנה לא יהיו ״אחרי החגים״, וכל מעשיי הדחיינות ימשיכו לחכות - הפעם לא ממש ברור עד מתי. פקקי הענק שהיו צפויים, ורק המחשבה אליהם הטילה עלינו איימה (הו, התמימות) בוטלו. הרחובות ריקים והתנועה דלילה, התנים חזרו ליילל בשדות הסמוכים כמו בימי הקורונה (הו, הקורונה, זמנים שחשבנו שהיו קשים וכעת מעוררים געגועים, כי תמיד תמיד-תמיד, יכול להיות גרוע יותר, הרבה יותר - זה נכון אפילו עכשיו). כל התוכניות והתכנונים, הארועים שהיו כתובים ביומן, המפגשים שנקבעו והכרטיסים למופעים שנרכשו - הפכו באחת ללא רלוונטיים.
יום העבודה מהמשרד השלישי בשבוע שהיה צפוי להצטרף לשניים הקיימים בשיגרה שהכרנו - נדמה מבורך כמו הפקקים. עכשיו לא עובדים מהמשרד בכלל, וכל השיגרה נטרפה: לא יהיו יותר הפגנות במוצ״ש. חולצות המחאה ישכבו בארון ובהדרגה ימצאו את מקומן בתחתית הערמה.
זה לא הזמן לחפש אשמים ולהמשיך בויכוחים שחצו כל גבול. אני ממשיכה לחפש את מה שאומרים ״בצד השני״, בתחנת השידור שלהם ובפוסטים בפייסבוק, אבל כשהם מעצבנים אותי אני פשוט עוברת הלאה, בטח שלא כותבת תשובות ״הולמות״ כפי שנהגתי עד כה. כשיש דימום חייבים לשים חוסם עורקים, כשהחיים בסכנה דואגים לערוך ניתוח חירום, אחר כך יגיע הזמן לחבוש וללקק את הפצעים. לכל דבר יש עת. תהיה וועדת חקירה, המסקנות יוסקו, אבל לא עכשיו. זה לא הזמן.
פעם, מתישהו, כל זה יגמר. השקט יחזור וגם החיילים ישתחררו, אבל אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו וגם לא המדינה - לטוב ולרע. לא נוכל להשיב את כל מי ומה שאיבדנו, אבל כשנחזור לשיגרה נצטרך לזכור לבלוע את החיים ולהיות אסיריי תודה על כל שביב של נורמליות ברוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה