אני כבר לא זוכרת בדיוק איך הלכו והתבררו לנו מימדי האסון, שגם באותו הערב עוד אמרו עליו הכתבים שעדיין איננו יודעים אותו, לאשורו. זה יהיה נכון גם בימים הבאים. יש לי רק את התמונה שלנו, בסלון, צופים בטלוויזיה, לא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר אחר, טמיר - שהגיע בחמישי לחופשת סוף השבוע מהצבא - לידי, ואני מתרפקת עליו, על מי שעשה אותי אמא לראשונה בחג שמחת תורה אחר לגמרי - שמח מאד ומבורך - בדיוק לפני עשרים שנה . זה התאריך העברי של יום הולדתו העגול, וכשישבתי לקפל כמה חולצות צבאיות אחרונות ומדי ב׳, הודתי על ההחלטה שלי להסתער על הכביסה שהביא כבר ביום חמישי, ככה שהכל כבר היה כמעט מוכן, וגרשתי בנחישות מחשבות שניסו להתגנב לגבי הסימליות של התאריך.
וכשקמתי מהספה, האנחות של הילד שבו והחזירו אותי לבדוק פעם אחר פעם מה קורה ומה נהיה ומה עכשיו. הוא התעדכן בווטסאפ וקבל מספר שיחות. הסביר שבטח תהיה מקוצרת, שזה אומר שיצא מהבית כבר בערב, אבל לא התעכב והתחיל לרכז את מה שיצטרך לקחת. לקראת הצהריים קבל את השיחה שעליו להתייצב ללא דיחוי, והוא הכניס את כל הציוד לתיק. בעולם ההפוך, אני הייתי מוכנה ליציאה הרבה לפניו, אחרי שהחלפתי במהירות את בגדי הבית בבגדי יציאה פשוטים ונעלתי נעליים.
לא שכחת כלום? דסקית? חוגר? הכומתה הוכנסה לתרמיל, הוא קיפל בעצמו את מדיי ה-א׳ ולבש מדיי ב שקיפלתי קודם בטמטומי: שום משטרה צבאית לא תעצור עכשיו אף אחד על לבוש שאינו מדוגם .
וכשיצאנו לדרך, אל אותה הנקודה בה אספנו אותו בחמישי בצהריים אחרי שירד מהשאטל, אמר שהוא חושב שיצאנו מוקדם מדי, שבטח יעמוד שם לבדו ויחכה. הבטן התהפכה מהמחשבה שישאר חשוף במידה ושוב תהיה אזעקה. ״אז ארד לתחנת הרכבת הסמוכה״ ניסה להרגיע, אבל זו שבת והרכבת סגורה! ״אמתין איתך!״ הכרזתי והוא ביטל את הרעיון. ״זה מסוכן!״ קבע. והדאגות - שלי-לו ושלו-לי - התערבבו בחלל המכונית.
בעודינו על הכביש המהיר, שאל אם לקחתי תעודה מזהה. לא, הרשיון והת״ז לא עלי. בכיוון ההפוך , מסתבר, הוקם מחסום, אח״כ חזרתי מסביב, דרך רחובות עירוניים שבהם התהלכו מתפללים עטופים בטליתות, כנראה שלא מודעים לגמרי לחדשות. העיקוף לא הוסיף לדרך יותר משתיים או שלוש דקות.
כשהגענו לנקודת האיסוף החייל שלי הופתע שהוא ממש לא הראשון. שורה ארוכה של אוטובוסים עם נהגים שהוקפצו מעכשיו לעכשיו כבר היו שם, והמון חיילים והורים רבים שנשארו לחכות, לגנוב עוד כמה דקות עם הילדים. עצרתי אחרי רכב אחד, שדלתו היתה פתוחה וחייל עמד מחוצה לה וארגן את התיק והציוד. האב עמד לצידו ועזר לו. הוא חבש כיפה, ציציות בצבצו מתחת לחולצת הצווארון הלבנה שלבש. פיקוח נפש דוחה שבת. הגוש בגרון גדל עוד קצת.
ורק תחנת הרכבת היתה סגורה ומסוגרת .
לבסוף הגעתי הביתה בשלום. טמיר יצא בשלום. לא תפסו אותנו אזעקות. מאז אנחנו מתכתבים כל הזמן, מדברים מדיי פעם. הוא במקום בטוח נכון לעכשיו. וכמו כולם, אנחנו מקווים שרק לא יהיה יותר גרוע.
מה עשיתי אתמול:
כביסה, חצי משחק שחמט עם שגיא, ביקור משפחתי וקריאת כמה עמודים מתוך ספר - הספק לא רע, בכל זאת זה היה יום שבת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה