8.10.23

טלוויזיה, אתרי חדשות, ופייסבוק - זה כל מה שאני מסוגלת לעשות בערך. גם כך נתפשתי בתקופה בה האנרגיות ירודות.

אז אני גוללת וגוללת את הפיד בפייסבוק עד אין סוף, עד שאין לו כבר מה לחדש לי, ואחרי כל הפוסטים של נעדרים, הספדים וסיפורי גבורה (סירטונים אני בשום אופן לא פותחת), למערכת כבר אין מה לחדש לי והיא מעלה פוסטים ישנים, מערב שמחת תורה ומחול המועד: פוסטים מחיים אחרים, של הופעות ואירועי תרבות, מכירה מיוחדת של מוצרי צריכה, ארוחות משפחתיות וטיולים בארץ עם תמונות שמחות של אנשים מחייכים מכל הלב.

האנרגיות שלי היו נמוכות עוד קודם, ומה שהטריד אותי אז נראה חסר כל משמעות עכשיו. מה היה לי רע, אני תוהה, בסגנון הסבתא האהובה שלי. מי שעבר תופת, כמוה, שולל בתוקף זכות להיות פחות ממאושר על כל שעה נורמלית. ועדיין אני מייחלת לזמנים אחרים, שישובו מתישהו, זמנים טובים בהרבה, שכוללים את האפשרות והזכות לסתם דכדוך ״קיומי״ מדי פעם.