פעם, כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי, אספנו בגדים, אוכל יבש וכסף לטובת הרעבים באסון הומניטרי בקמבודיה. היום אנחנו אוספים עבור משפחות הניצולים של העוטף. ״עוטף עזה״ או ״עוטף ישראל״ - כך או כך עכשיו תורנו לעטוף אותם, לפחות את אילו שאנחנו יכולים.
שקית מלאה משחקים לילדים, חדשים, בעטיפות, ששגיא קיבל ליום ההולדת ומעולם לא פתח. ישבו כאן עוד טרם תקופת הקורונה. הזדמנויות לתרום באו והלכו והשקית נשארה. עד שהשבוע נתרמה לטובת ילדים שורדי העוטף. כאילו חיכתה - כל הזמן הארוך הזה - למה שנועדה. מחריד ככל שזה נשמע.
בעקבותיהם מסרתי גם חולצות תרמיות (אחת עדיין באריזה) ששימשו את טמיר בחורף שעבר כשהוצב בגולן, וכן שני זוגות אופניים וקורקינט ילדים ששכבו במחסן. ״תשאירי לילדים שלך!״ קראה שכנה עם כוונות טובות. אבל שני בניי כבר אינם ילדים והאופניים קטנים להם. ״אז תקחי להם גדולים יותר במקום״ הציעה. לא, לא, מה פתאום, אין כל צורך! שאהיה תמיד בצד הנותן, ואם לא - חלילה - כבר יעבירו זאת הלאה, ויהיה מי שידאג לי, אמן.
אני נבוכה ומפוחדת מהימנית הקיצונית שפרצה מתוכי. זו שלא תסתפק בפחות מחיסול כל גבר עזתי שעלול להוות איום, ומייחלת שכוחותינו לא יקחו שום שבויים. ואז אני נתקלת בתמונה של המחבלים שנתפסו באחד הקיבוצים: שכובים על הבטן, ידיהם קשורות מאחור. אני מרגישה בחילה ויודעת שכלום כבר לא יוכל להחזיר את מי שהלך, את הנפשות שישארו מרוסקות גם כאשר הגוף יחלים, את מסכת החיים שהיתה ואיננה עוד. הנקמה היא חסרת טעם, אבל חובה לנקוט בצעדים שיבטיחו שמה שהיה - לא יהיה, לעולם לא עוד.
אז ללכת לסופר האהוב עליי? זה שפתוח 24/7, שמנוהל ע״י בני דודים. שנסגר באופן חריג בשבת ונפתח שוב בראשון, עם מתנדבים שמלאו מקום הידיים העובדות החסרות. ומה אם פתאום תהיה דווקא שם התקפת מחבלים? השכל הישר יודע שמסוכן שם בדיוק כמו בכל מקום אחר. שלא כל הערבים הם אותו הדבר , כפי שלא כל היהודים הם אותו הדבר. היו היהודים ששרפו בחאווארה ויש את האחרים שהם כמוני, והיה ברוך גולדשטיין, ורוצחי מוחמד אבו חדיר ומשפחת דוואבשה. ויש את ערביי ישראל שנרתמים למאבק על חיים שפויים במדינה, שמסייעים בהכנת אוכל לחיילים, מציעים לארח ניצולים ללא בית … שלא לדבר על לא-יהודים שהם קולגות ושאני מכירה באופן אישי. יומיים אחכ תרם הסופרטל בנדיבות אוכל ללוחמים.
וגם העזתים שהתנפלו וחוללו את הפוגרום לא היו מקשה אחת - נורא ככל שזה נשמע: אנשי חמאס או פלאחים, היו מבינהם שרצחו משפחות שלמות והתעללו בסגנון דעא"ש, היו ש"רק" לקחו בשבי, לעיתים "חסו" על התינוקות, הילדים ובמקרים מסויימים גם על הנשים ולקחו "רק" את הגברים. אז מה המשמעות של כל זה? לא ברור. המקריות והמזל שהיו מנת חלקם של השורדים, הם נחמה .קטנה בים העצב שנדמה אינסופי
הפער בין שתי אמירות של המנהל הבאמת יקר שלי:
בראשון בבוקר - בפורום של חצי מהצוות בזום, ביקש שלא נדבר ״על זה״ כי טוב זה לא יעשה, לאף אחד. אז ניסינו לנהל שיחת עבודה עניינית.
בשלישי אחר הצהריים - בהתכתבות פרטית בין שנינו, בתגובה לשאלה שלי בענייני עבודה, שאל אם זה דחוף כי קשה לו להתרכז עם כל האזעקות ומה שמסביב. כמובן עניתי שלא, לא דחוף, יחכה בינתיים.
ובין לבין - הוא עוד הרביץ בכולנו תורה , כשעברנו על תוצאות הטסטים וטען ש״מצבינו לא טוב״. ואני חשבתי שמצבינו דווקא טוב למדי: אנחנו בטוחים בבתים שלנו, היקרים ביותר לנו בריאים ושלמים, מה עוד אפשר לבקש …
מה עשיתי אתמול:
יצאתי לאימון, הצלחתי להתרכז בעבודה למשך כמה שעות טובות, התכתבתי עם שתי חברות יקרות, המשכתי לקרוא קצת בספר.
והיתה כאן גיחה אחת בודדת לממ"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה