https://ims.gov.il/sites/default/files/318230316_455009990142487_7835989085564579121_n.jpg
אחרי
צהריים מאוחרים של סוף אוגוסט. זהו חלקו האחרון של יום אשר הוכרז כ"יום
עצירה", למען המאבק להשבת החטופים. אבל אנחנו מצאנו את עצמנו על קו החוף.
היינו שלוש אחיות, שני האחיינים שלי והבת של אחותי השניה. ביחד נהנינו מהבריזה הנעימה
ומהשלווה. ישבנו על כיסאות פלסטיק נמוכים, שלהם שולחנות תואמים, והזמנו שתייה קלה,
קצת עראק למבוגרים ופיצה חמה לילדים.
אחת מאחיותיי
חיה בחו״ל ובאה לחופשה קצרה (מדי, בת שבוע) לארץ. לכבודה התכנסנו שם, ממש לפני השקיעה
והיא זו שנאנחה ראשונה: כמה יפה החוף עם החול הצהוב-לבן והשקיעה המעוננת. אין חופים
כאלה, קבעה, בשום מקום בעולם. אפילו לא במקסיקו, שם החופים לתיירים סגורים בתוך
מתחמים פרטיים, בעוד כאן יושבים יחד, בעירבוביה, עם המקומיים. ואני מצאתי את עצמי מצטטת
את מה שאמרה האורחת-לשבוע יום-יומיים קודם לכן: הפער בין שלוות בין הארביים למצב
המדיני, הביטחוני, החברתי והגאו-פוליטי – הוא בלתי נתפס. לרגע אפשר להתעלם ממנו,
לחיות רק את ההווה ולהתרכז בפרטים הקטנים. למשל בילד בן העשר שמרים את הראש ממסך
הטלפון, כשמסיבים את תשומת ליבו ליופיה של השקיעה. או לפנטז ביחד, בכאילו
נורמליות, על חופשה משפחתית-מורחבת בקיץ הבא, אולי על חוף אגם אירופאי, רחוק-רחוק
מכאן ומה"מצב".
אבל
קצת אחר כך כבר אי אפשר להתעלם מהמציאות. המציל סיים את משמרתו לאחר שדרש מכל
המתרחצים לצאת מהים. גם בבית הקפה החופי התחלפה המשמרת. השמש שקעה, החושך הלך וירד.
הקסם של אחר הצהריים התפוגג בהדרגה. הגיע הזמן שהאורחת-שעוד-מעט-כבר-פורחת תיקח את
הילדים אל חדר המלון הסמוך כדי להתקלח ולהחליף בגדים לפני ארוחת הערב. אנחנו – אחיותיה
– ניסע אל מרכז העיר, כדי להצטרף להפגנה שאירגנו משפחות החטופים, לתמוך בהן
ולהיספר. רק נספר –הבטחנו – ומיד נחזור להמשיך בבילוי המשותף. בעת שאחותנו ניערה
את החול מהמגבות ואת הילדים מהמסכים, אנחנו עשינו את דרכנו אל מחוץ לחוף. החול האט
את צעדינו, בעודנו נחושות למלא את חובתנו האזרחית ולחזור אל האחרים כמה שיותר מהר.
בהפגנה
מצאנו שיש יותר אנשים ממה שחששנו, והרבה יותר לחות ממה שקיווינו. הקהל ברובו דמה
לנו: אנשים נראו כמי שבאו להפגין תמיכה על-הדרך, בין פעילות שיגרתית אחת לאחרת.
רובם לא לבשו חולצות עם סיסמאות המאבק ולא נשאו דגלים. אבל הקהל היה גדול מספיק
כדי לעצור אותנו הרחק מהבמה. לא יכולנו לראות את הנואמים, וקשה היה לעקוב אחרי דבריהם.
לא נורא. העיקר שהגענו והפגינו נוכחות. כך ניסינו להרגיע את מצפוננו, למרות שהמועקה
של השנתיים האחרונות חזרה להתיישב עמוק-עמוק בלב, ביתר שאת.
קצת
אחר כך, אחותנו סמסה ושאלה האם לחכות לנו או לשבת לארוחת ערב לפני שנשוב. הבטחנו
לה שנצא מיד לדרך וביקשנו שבינתיים יזמינו את האוכל. כשהגענו ללובי המלון, מצאנו
את כולם מחכים למנות וחזרנו לגלגל שיחה, כמעט מהמקום שבו הפסקנו על החוף. הזכרנו אנשים
אהובים ויקרים, טיולים וחוויות, ולא פסחנו גם על תכנונים לעתיד. בכך השתדלנו לפייס
את אחותנו שהגיעה לביקור קצוב, בעוד אנחנו מבזבזות זמן יקר על חובותנו האזרחיות. זמן
שיכולנו להקדיש לה ולמשפחתה. כשהגיע האוכל שהוגש בחלל הנעים, לצלילי נגינה חיה
בפסנתר, התעוררו רגשות אשם הפוכים. המחשבות לא יכלו שלא לנדוד אל סרטוני החטופים
המורעבים במנהרות עזה, אשר הופצו רק ימים אחדים קודם לכן. וכך התטלטלנו בין האישי
ללאומי ובין שמחות יום-יומיות לטרגדיה הגדולה, עם נקיפות מצפון שאינן מרפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה