מעל לעשרים שנה שאנחנו יחד ואבי מנסה ללמד אותי איך להדחיק. והנה זה הצליח. אני מדחיקה . הנפש לא מסוגלת להכיל.
ובכל זאת.
הערכות שהולכות ומאמירות. התחלנו מכמאה נרצחים, כעת מעריכים שכאלף. אלה רק הערכות, אין מספרים מדוייקים, הכאוס שולט. אך כבר לא ברור איך אפשר לתפוש את הכמות הזו של הנרצחים - אין שום דרך לתת תשומת לב לכל שם, פנים וסיפור. פתאום ירי הרקטות כבר לא מרגש בכלל, וידיעה על עוד פצוע או אפילו הרוגה - זניח. כך מצד אחד, ומהצד השני, הבטן מתהפכת: אבדן ערך חיי האדם, חוק המספרים הגדולים, האיומים, הנוראיים, ואני מפשפשת בהם, כמו מחפשת קנה מידה להאחז בו, ואין פרופורציה בין הטבח הזה, בתוך שעות בודדות, לבין כמות שנתית - ואפילו כוללת - של נפגעי פעולות האיבה, חללי צה״ל, הרוגים בתאונות הדרכים, נרצחים על רקע פלילי ואלימות במשפחה. המסקנה המתבקשת היא אחת: 11 בספטמבר שלנו. מי היה מאמין, אבל כן, זה מה שזה.
וכל זה בלי מילה על החטופים לעזה. את זה הנפש שלי עדיין לא מסוגלת להכיל.
ויש את ההיבט הנוסף, שלזה בעצם חיכינו, כולנו - שמאל וימין, רק-ביבי ורק-לא-ביבי. ידענו שאנחנו בדרך לחציית כל הקווים, שדרושה לנו סטירה אחת, מצלצלת, כדי שנתאפס בחזרה על עצמינו. חששנו שהיא תגיע, אפילו ניסינו לשער מאיזה כיוון. ידענו והופתענו, עם המכנסיים למטה, במערומינו. ״וואלה יופי.״ ועכשיו, מה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה