בשבת חג ההיא, המקוללת, קמתי לקראת שש, נחושה בדעתי לחזור לשגרת אימוני הספורט שבה זייפתי לאחרונה, עד שאפילו מאמנת הכושר האהובה כבר נזפה בי. אבל לפני שאצא לריצה קצרה ולהליכה קצת יותר ארוכה, התיישבתי במטבח לקפה, מאפה (בריאות) ועיתון, כי בכל זאת שבת ומגיע לי להתפנק. וכך נסחפתי לקרוא ״רק עוד כתבה אחת״ וכבר נהיה אחרי שש וחצי, כשפתאום נשמעה אזעקה רחוקה, אבל אזעקת אמת, עולה ויורדת. כל הבית התעורר. הבנים קפצו מהמיטות ורצו לממ״ד. לאבי - שהיה בשלבי התעוררות וקימה בלאו הכי, זו השעה הרגילה שלו, פחות או יותר - זה לקח ״קצת״ יותר זמן.
אני הרגעתי את כולם שזו אזעקה רחוקה ושלחתי את הבנים חזרה למיטות.
את השעה הבאה ביליתי בניסיון נחוש לאתר איפה היתה האזעקה ששמענו. עברתי על האפליקציה, אתר פיקוד העורף, אתרי החדשות ואפילו על הפייסבוק, אבל לא הצלחתי להבין. זה לא היה באף אחד מהישובים הסמוכים . בדיעבד, כנראה שבשקט של השכם בבוקר של שבת, שמענו אותה ממקום די מרוחק. לבסוף התייאשתי והלכתי להסתדר סידורי בוקר, עדיין מתלבטת אם לצאת או לא.
לבסוף, בפה מצוחצח ופנים מרוחות הגעתי להחלטה והלכתי לבשר לאבי שאני אצא, כמו שהמליץ. הספקתי להוציא מהפה רק הברה או שתיים לפני ששוב שמענו אזעקה. הפעם היא היתה אצלינו וכולנו התכנסנו הממ״ד.
כששמענו בום, שגיא ניסה להרגיע שזו רק דלת שנתרקה, אבל שום תריקה לא נשמעת ככה. זה היה רסיס שנפל כמה רחובות מאיתנו, סמוך לדירה החדשה של אחי, ממש ליד מעבר החציה שבו עברנו אבי ואני בבוקר הקודם עם המתנות, בדרך לביקור ראשון במעון החדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה