אז למה לי פוליטיקה עכשיו ...

 

"הפגנה, כן חשוב על מה"

 

החלטת הממשלה על פיטורי ראש השב"כ החזירה אותי אל הרחוב. אחרי הפוגה שנמשכה מאז אסון ה-7 באוקטובר, חזרתי להיות קפלניסטית על אף שקפלן הוחלף בהבימה ושיקמה ברסלר בנועם תיבון. כך מצאתי את עצמי בליל חמישי במושב האחורי של רכב, בדרך לעוד הפגנה בתל אביב. לצידי חברתי ג., לפנ‏‏‎יי – במושב הנוסע קידמי – חברה נוספת של ג., והנהגת – חברה-של-החברה-של-ג. ארבע הייטקיסטיות, פריווילגיות, נשואות, בשנות הארבעים-חמישים לחייהן, אמהות לתיכוניסטים, חיילים ומשוחררים טריים, עם תחושת שליחות דחופה ומחוייבות לעתיד ילדינו. ככל שהתארכו הפקקים והדרך, כך העמיקה השיחה במכונית – אסוציאטיבית, מעגלית, מתטלטלת בין שיגרה לדאגה קיומית, בין תקווה ליאוש, בין אישי לבין לאומי.

החל מהמחשבה של אחת לבחון קניית דירה ביוון, כאופציה ליום סגריר, עבור לאנחה קולקטיבית על "המצב" שבו בכל פעם מחדש נראה שהגענו סוף סוף אל תחתית החבית המוחלטת, רק כדי לגלות שעדיין יש עוד לאן לרדת. ובמעבר חד להחלפת חוויות מחופשה בניו יורק, סופ"ש במלון כרמים והכנה לטיול מתוכנן במון-בלאן. חזור לקיטורים על הפקקים האין-סופיים, העלאת השם - הבלתי נמנעת - של מירי רגב ו-"ראיתן? ראיתן אותה אצל רוני קובן? איך שהיא ..." ראינו. ברור וכמה צפוי – גם איך שהיא וגם כמה שאנחנו ...

המכונית חוצה עוד צומת והשיחה נודדת לדיון על איך עוזרים לתיכוניסטים לשרוד את הבגרויות, כשברור שמה שדרוש להם בעיקר - עם כל הצער שבדבר - היא עזרה ממורים פרטיים שנקנית בכסף, וטוב שאנחנו משפחות אשר מסוגלות לספק זאת לילדיהן. בנוסף, מסתבר, ישנם גם פודקסטים שמהם ניתן ללמוד כמעט כל מקצוע לבגרות, כולל אזרחות – שנחשב לאחד המקצועות היותר קשים.

"מעניין מה מלמדים היום לבגרות באזרחות ..." – זו אני שתוהה.

"לא בטוחה" – מודה הנהגת – "אבל הבן שלי אמר שעדיף שאני לא אקשיב לפודקסטים הרלוונטיים."

כולנו נאנחות על התכנים הלימודיים שהשתנו מאז אנחנו למדנו בתיכון וחוזרות לדון ברפורמה/ההפיכה המשפטית, לחישוב הקץ לאחור עד הבחירות הבאות, גם בהנחה שלא יוקדמו ויתקיימו במועדן.

"ומי אמר שיתקיימו בחירות, אפילו במועדן, וגם אם כן – האם יהיו חופשיות?" – זו שוב אני, שהפעם נאנחת.

החברה של ג. שיושבת לפניי מסתובבת כדי להביט לי ישר בעיניים. מסתבר שלהיות הפסימית זה באופן מסורתי התפקיד שלה, אבל עכשיו – כך היא אומרת – אני מהווה איום ברור ומיידי ועשויה לגזול ממנה, די בקלות, את התואר ...

ומהתחתית היחסית הזו אנחנו מנסות לעלות למעלה. ג. חולקת דיווחים מהשטח שהחיילת המשוחררת שלה שולחת ישר מדרום אמריקה ואני מנסה לחלק קשב עם קבוצת הווטסאפ של חברות הילדות שהתעוררה עם יוזמה לצאת כולן יחד למופע סטנדאפ שיערך במוצ"ש.

"מוצ"ש!" אני מבשרת לחברותיי לרכב "לא דיי שהן לא באות איתי להפגנות, על אף שכולן עמוק במחנה הליברלי, עכשיו הן מדיחות גם אותי ללכת במוצ"ש לסטנדאפ במקום להפגנה!"

כמובן שבסוף הנחתי לחברות-הילדות להדיח אותי לדבר העבירה וכשהמעברתי את סכום הכסף הדרוש לרכישת הכרטיס בביט, כבר עמדנו בכיכר הבימה (באיחור אופנתי של שעה בדיוק, אבל העיקר שהגענו ונספרנו). אז העלתי לקבוצת הווטסאפ של החברות-שלי-מהבית תמונה של הכיכר, עמוסה במפגינים עם דגלים ושלטים – ד"ש בשידור חי מאלה שלא מוותרים ויוצאים לעשות את המעט שהם יכולים ...

 

"לא מדברים על פוליטיקה!"

 

כשהספר שלי סיים לעבוד על ה"גוונים" שלי, הוא העביר אותי לידיו המסורות של העובד הצעיר, כדי שיסיים את העבודה על ה"שורשים". זה פינה אותו לקבל את הלקוח הבא – בן גילו של אבא שלי - שעוד לפני שהתיישב על הכיסא שלשמאלי כבר הספיק להכריז ש"בלי פוליטיקה, כן? יש מספיק נושאים אחרים, טובים יותר, לדבר עליהם!"

זה עורר מיד את תגובתו של הספר הצעיר שסיפר נער על הכיסא שמימני. הוא טען שאין לו שום בעיה להשמיע את דעותיו. כל הלקוחות יודעים שהוא – רק ביבי! גם אם זה אומר שהוא סורק את תחתית המכונית שלו לפני כל נסיעה, שמא מולכדה.

"אז אתה טוען שהליברלים הם כולם אלימים?" התגרה בו הלקוח המבוגר, שלא רצה להיכנס לפוליטיקה אבל כבר התחיל להסתבך.

"אני אומר שלא יעזור לכם כלום!" הצהיר הספר הצעיר "ביבי הוא המלך שלי! כך היה וכך יהיה, ועדיף שתשלימו עם זה!"

הספר שלי – אחיו הגדול של הביביסט המוצהר – החל לספר את הלקוח המבוגר. מבעד לראי הבחנתי איך הוא מנסה לשלוח רמזים לאחיו הצעיר שישתוק או לפחות ירגיע. אולי חשש מפני הלקוחות – בני הישוב הליברלי – שידירו רגליהם מהמספרה. זה לא עזר. הספר הצעיר המשיך במלוא הכוח: "ושתדע לך שהשביעי באוקטובר היה בגידה!"

"בגידה?! תראה לאן הגעת! איבדת את זה לגמרי!" הלקוח המבוגר נשמע כמי שלא יכול להשאר אדיש "תחליט: אתה בעד דמוקרטיה או בעד מלך? כי ביחד זה לא הולך ..."

"הוא לא נכנס לפוליטיקה, בכלל!" קרצתי מבעד לראי לעובד הצעיר שהמשיך לצבוע את השורשים שלי וגיחך מאחורי הזקן.

הספר שלי משך את השיחה לענייני מע"מ ופיצויים: איך כדי לקבל פיצוי שמגיע לך, עליך לעבור שבעה מדוריי בירוקרטיה, אבל אם תאחר ביום בתשלום המע"מ – יפשטו את עורך מעליך. על זה הסכימו מיד כולם ולרגע נראה שהוכרז שלום עולמי במספרה המקומית, אבל מיד פרץ ויכוח חדש על היחס לערבים. הלקוח המבוגר טען שיש הבדל בין העזתים לבין ערבים שהם אזרחי ישראל – "כמוני-כמוך". זה הצליח להדליק אפילו את הספר שלי: מבחינתו אין שום הבדל מאז הותקפו בני משפחתו-שלו בלוד במהלך מהומות שומר החומות. העובד הצעיר הנהן והעיר מעל לשורשים שלי ש"הם זרקו בלוד רימון! רימון!"

וזה-שלא-מדבר-פוליטיקה לא התבלבל והזכיר: "ומה עם הלינץ' שעשו יהודים בערבי בבת ים?"

הספר הצעיר לא נשאר חייב: "זה כי נסע בניגוד לכיוון התנועה וסיכן חיי יהודים!"

לבסוף הסתיימה מלאכת התספורת ובעודו קם מהכיסא הבטיח הלקוח המבוגר שבפעם הבאה "לא נדבר פוליטיקה!" ואז התספורת תקח מחצית מהזמן. בדרך לעמדת התשלום, הוא עצר ליד הספר הצעיר, הניח יד על זרועו ואמר "רק שתדע לך שאנחנו מסכימים על הרוב המכריע של העניינים!" וטען שכולנו רוצים בחזרת החטופים. מבחינתו היינו צריכים קודם כל להחזיר אותם ואז לקרוע לגזרים את כל ההסכמים ולהכנס בעזה בכל הכוח וללא מורא מפני פגיעה אפשרית בחטופים.

בינתיים גם מלאכת השורשים שלי הסתיימה, ובעודו חופף את שערי בעמדת הכיור, ביקש ממני העובד הצעיר, בקריצה: "אבל רק לא לדבר פוליטיקה, טוב? יש מספיק על מה לדבר ..."

ואני – שמצליחה לשתוק רק בין זרים, למשל במספרה – הבטחתי להתנהג בהתאם, לפחות עד שנגיע לפן ...

בית קרוע מבפנים - A house divided

 

House Divided by Chris Ware

https://images.app.goo.gl/n7wWczNvhyRXzuh1A

כשגיליתי ביוטיוב סידרה שבה נהגתי לצפות בשנות נעוריי, חוויתי פרץ נוסטלגי: בשנות השמונים, הפרקים של "בוננזה" הוקרנו מדי יום בערוץ שכינינו "הלבנוני" אבל שודר למעשה מקפריסין. במקור הוקרנה הסידרה מדי שבוע בארה"ב של שנות השישים, שם היא רצה במשך שלוש עשרה עונות ונחשבה לאחת מסדרות המערבונים המצליחות בכל הזמנים. מעבר לסצנות הפעולה, היא התבלטה גם כדרמה משפחתית שלא חששה לעסוק בנושאים מעורריי מחלוקת – מה שכנראה ריתק אותי אליה בזמנו.

בצפיה חוזרת, החוויה הראשונית היתה מביכה-משהו: רמת הכתיבה והמשחק בפרקים השונים איננה אחידה. ובכל זאת המשכתי לנבור – וישנם הרבה פרקים לסידרה – וכך התגלגלתי אל אחד המרתקים שבהם, אשר שודר בעונה הראשונה, בראשית שנות השישים, שנקרא

“A House Divided”

כלומר "בית קרוע מבפנים". זהו פרק שעוסק במחלוקות בין הצפון לדרום כשלוש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, על רקע נאומו המפורסם של לינקולן מ-1858 אשר המתחיל במילים:

"A house divided against itself, cannot stand."

I believe this government cannot endure permanently half slave and half free.

בתרגום חופשי לעברית: "בית שנקרע ממחלוקות פנימיות לא יוכל להחזיק מעמד. אני מאמין שמדינתינו לא תוכל להתקיים לאורך זמן כשמחציתה מתירה עבדות והחצי השני מצדד בחופש."

לינקולן היה מהמתנגדים לעבדות, בעוד יריבו הפוליטי באותה העת – סטפן דאגלס – תמך בזכות של כל טריטוריה חופשית להחליט עבור עצמה האם להתיר עבדות. לו חי דאגלס בישראל של היום, היה ככל הנראה תומך נלהב של תוכנית חלוקת ישראל לקנטונים אוטונומיים. מעבר לכך, נודדות המחשבות למחלוקות הבוערות בארצות הברית של השנים האחרונות, בין קביעות עקרוניות של השלטון המרכזי לבין זכותה של כל מדינה (סטייט) להחליט באופן אוטונומי עבור עצמה. המתח הזה מתבטא, למשל, בהחלטת בית המשפט העליון להפוך את פסיקת רו נגד וייד מ-1973, ולהתיר לכל מדינה להחליט בנושא ההפלות באופן עצמאי. 

בפרק של בוננזה, המתח הפוליטי בין הצפון והדרום חודר אל מרקם היחסים בתוך משפחת קארטרייט, שסביבה נסובה הסידרה. בן – אב המשפחה – התאלמן שלוש פעמים, ונותר לבדו לגדל שלושה בנים – בן מכל אישה, מה שמהווה הסבר לשוני במראה ובאופי בין השלושה, שהפכו בינתיים לגברים צעירים:

אדם (פארנל רוברטס), האח הבכור, נולד בבוסטון שבצפון ואימו מתה בסמוך לכך. בעקבות האובדן יצא איתו אביו למסע אל "המערב הפרוע".

הוס (דן בלוקר), האח הסנדוויץ', נולד במהלך הנדידה מערבה, לאם ממרכז ארצות הברית.

וג'וזף (מייקל לנדון), הידוע בכינויו ג'ו הקטן, הוא היחיד שנולד באחוזת המשפחה – הפאנדרוסה – בנוואדה, לאם שהגיעה במקור מניו אורלינס, המשתייכת לדרום.

כך, הופכות ארוחות הערב של המשפחה לקרקע פוריה לוויכוחים פוליטיים נוקבים, כשג'ו מזדהה עם הדרום, כור מחצבתה של אימו, ומטיח באחיו הבכור – אדם – שהוא "יאנקי" בגלל תמיכתו המצפונית בשיחרור העבדים. הקרע שנפער בינהם, אינו שונה מהשסעים אשר מפלגים משפחות גם היום, כשבני אותו בית מוצאים את עצמם משני צידי המיתרס פוליטי. במציאות הישראלית, למשל, אפשר לדמיין תרחיש שבו אח אחד רואה בבנימין נתניהו מנהיג ראוי ובמאבק לשינויים במערכת המשפט עניין הכרחי, בעוד אחיו מאמין שנתניהו אינו ממלכתי ומזדהה עם המחנה הליברלי. לו היה נכתב הפרק על החיים שלנו, היה כנראה ג'ו בן לאם ממוצא ספרדי שחיה בפריפריה, בעוד אדם בנה של צברית תל אביבית, והכינוי שהיה מדביק לו ג'ו הוא "פריבילג". אירוני, לאור העובדה ששניהם גדלו באותו הבית וזכו, פחות או יותר, לאותן ההזדמנויות.

כפי שניתן לצפות, בפרק המקורי העניינים מתגלגלים ומתדרדרים כשאח קם על אחיו, ודברים יותר ויותר קיצוניים נאמרים ללא מחשבה שניה ועל אף שהדוברים אפילו לא ממש מאמינים בהם. לבסוף הופך בית המשפחה לצר מלהכיל את הניצים, ואדם מחליט לעזוב ולצאת למסע נדודים. אך מכיוון שבבוננזה לכידות המשפחה הינה הערך העליון ביותר, הפרק מסתיים בפיוס בין שני האחים, כשג'ו מבין שדם סמיך יותר מכל מחלוקת פוליטית.

מדהים לצפות בפרק ולראות איך ההיסטוריה חוזרת ומתכתבת עם עצמה: המחלוקת בין הדרום לצפון במחצית השניה של המאה ה-19 אל מול העולם המשוסע והמקוטב של היום. במציאות שלנו, מקובל לתלות את האשם ברשתות החברתיות, אבל הצפיה המחודשת בבוננזה מוכיחה שלא המצאנו שום דבר חדש: גם בשנות השישים של המאה הקודמת משפחות נחלקו ונקרעו על רקע המלחמה הקרה, המאבק לזכויות השחורים ולשיוויון לנשים. כך שבזמן שידור הבכורה שלו, היה הפרק של בוננזה רלוונטי למציאות של הצופים בו, ממש כפי שהוא עדיין אקטואלי באמריקה ואף בישראל של היום, מה שהופך אותו - למרבה הצער - לעל-זמני.

Bonanza: A House Divided

https://www.youtube.com/watch?v=uIEkAW64GpA

יומן מלחמה: השבוע הרביעי

 

מה אציל מתוך ביתי הבוער?

זה ״משחק״ שהיינו משחקים בנערותינו, בתנועת הנוער ובבית הספר, הרבה פעמים לצורך היכרות. מה ביקשתי להציל אז? כנראה שאת קופסת הנעליים שבה הטמנתי את יומן החיים האישי שלי ואת המחברות שבהן ניסיתי לכתוב שירים. ומה הייתי ממהרת להציל היום? את התמונה הממוסגרת שהורישה לי סבתא: תמונתה חמורת הסבר של האמא שלה. התמונה היחידה שנותרה ממנה, אחרי שנספתה (כמה קשה לי להשתמש במושג המדוייק יותר, מהשורש ר. צ. ח.) בעיירה שלה - שארקובשיזנה - שבבלרוס של היום, עם הרוב המכריע של בני משפחתה והתושבים היהודים - גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות - ב 18.6.1942 . שארקובשיזנה מנתה אז כשלושת אלפים תושבים, מחציתם יהודים. גם אז, רק שם, נרצחו ביום אחד מספר דומה של בני עמינו ביום אחד, כמו בישובי העוטף ב 7.10.2023.

מה תצילו מתוך ביתכם הבוער? נשאלנו פעם, מזמן, לפני שלושים שנה, בתרגיל מחשבתי שכזה. אבל יש אנשים שזה בדיוק מה שקרה להם בשבת השחורה משחור: הם נדרשו לארוז את שאפשר בתוך דקות ספורות ולהימלט. ואילו ברי המזל, שהיה להם מה לאסוף, שביתם לא נשרף כליל ושהם ניצלו מתוכו.

אני כותבת ולא בטוחה שאני באמת מצליחה להבין. זה ממשיך לבוא בגלים: כן זה היה. כן זה קרה. באמת. שום דבר לא מנע. אסון בכזה היקף. אבל איך יתכן ואיך אפשר לתפוש ולהכיל? וכך במעגל חוזר, שוב ושוב, כבר חודש.

חודש שאני לא מתאפרת, לא מסתפרת או צובעת שיער, לא באמת ״מתלבשת״. הכל נדמה חסר טעם ומשמעות, ובעיקר אין לי חשק, אני באבל, לא כמנהג אלא מתוך צורך פנימי.

יומן מלחמה: הבכי

הבכי 

יצא

סוף סוף

אחרי חודש כמעט

גם אם קטן וקצר

בזמן נהיגה בפקק. בין רופא השניים לתחנת דלק. כי חייבים.

כשבגלגל״צ הקדישו את ״נפגש בחלומות״ לבני הזוג ליאת ואביב אצילי שנחטפו מביתם בניר עוז.

בכיתי

עלינו

ועל כל מה שאיבדנו,

בעיקר את התמימות של ימי הקורונה

כשגעגוע

היה רק כיסופים לפגישה מחודשת שתתקיים כמעט בוודאות

ללא הפחד המצמית של היום:

מה קורה איתם

היכן הם

האם קר או חם להם

האם הם שותים ואוכלים

האם בריאים

האם עדיין בחיים

האם עוד נפגש

באמת

או שנוכל רק בחלומות

בכיתי על

התמימות

האמונה

תחושת הביטחון

מסכות החיים

שהיו

ואינם עוד

יומן מלחמה: התמונה שלא יוצאת לי מהראש

זה לקח קרוב לשבועיים, עד שכמה שניות מתוך סרט וידאו על קיר הפייסבוק, הצליח לחדור את השריון שבו ניסיתי לשמור על הלב שלי: רואים שם, לשניות בודדות ממש, אישה בראשית שנות השלושים לחייה, אשר נושאת על זרועותיה שני בנים ג׳ינג׳ים - האחד ילד צעיר והשני תינוק ממש. היא עוטפת אותם בשמיכה, והפנים שלה הן אלה המסגירות את הסיפור האמיתי: עיניה קרועות לרווחה באימה, כאילו התעוררה מחלום רע. אך זה אינו חלום שהסתיים אלא מציאות מסוייטת שרק התחילה, באותה שבת מקוללת שבה נחטפו מביתם.

קוראים לה שירי ביבס, והיא בת 32, תושבת נחל עוז. ילדיה הם אריאל בן הארבע וכפיר בן תשעה חודשים. שלושתם הופיעו באל-ג׳זירה, לבדם. מניחים שנחטפו ביחד עם בעלה של שירי, ירדן, ושני הוריה אבל טרם נמצאה לכך הוכחה.

מאז שראיתי אותם, הם לא יוצאים לי מהראש, במיוחד הבעת פניה של שירי, שכלל לא דומה לעצמה כפי שהיא נראית בתמונות אחרות - חייכנית ומאושרת. קשה לקלוט שזה אכן קרה וזה אמיתי: שלבחורה הזו ולמשפחתה הצעירה היו חיים נורמליים לחלוטין עד הבוקר של השבעה באוקטובר. דבר לא יכול היה לנבא את שעתיד להתרחש, ועכשיו אין לדעת מה עובר עליהם בעזה, בשבי החמאס, מה מצבם וכיצד הם שורדים.

בכל לילה, כשאני עוצמת עיניים, התמונה הזו, של שלושתם, עולה בדימיוני. זו בדיוק המטרה שלשמה נחטפו, אבל איך אפשר שלא לחוות שיברון לב לנוכח סיפורם ולקוות שיהיה לו סוף טוב במהרה. 

יומן מלחמה: אוספת עוד מחשבות

מילים ומוזות

אני אדם של מילים. יש מי שהמילים שלי מצליחות לגעת בו. אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל אצלי נפרצו כל מחסומי הכתיבה. באמצעותה אני מוצאת מעט מזור לנפש, מנסה לפרק את התחושות והפחדים, לנסח ולתת שמות לדברים, לאסוף ולסדר את המחשבות, למרות ועם הקושי . הבכי לא בא, ורק המילים פורצות מתוכי, באופן שיטתי והגיוני, מנסות להביא פורקן לגוש הגדול שנתקע בגרון.

ויש את השירים …

שירים אהובים רבים לא מתאימים עכשיו, עוד לא, הלוואי וקרוב היום שבו דווקא כן: ״הנה הם באים, ימים של שקט״ - נכון להיום אנחנו לא אחרי אלא בעיצומו של ״הרעש הגדול והנורא״. וגם ״עוד נדע ימים טובים מאלה״ - הלוואי ובקרוב, אך עדיין אין מקום לאופטימיות קלילה. האבל והפחד ממה שעוד לפנינו חזקים מדי. אבל יש שירים אחרים שמצליחים לנחם, כמו ״רק אהבה תנצח את כל הדמעות״ של זאב נחמה מאתניקס, שמתכתב עם המילים שאריק איינשטיין שר וכתב בעצמו, בפאראפרזה: יש בנו אהבה, והיא תנצח! אמן.

לאסוף כוחות (MVP)

בימים של הלם, עצב ללא סוף ודאגה מפני מה שעוד עלול לקרות, קשה לתפקד. אבל ההצמדות לשיגרה היא הדבר הטוב ביותר לעשות. כדי להקל, צריך לקבוע יעדים פשוטים וברורים מראש, ולפרק כל יעד לפעולות קטנות, ממש כפי שנהוג במקצוע שלי - עולם פיתוח התוכנה: בו יש מושג שנקרא

Minimal Value Point (MVP)

נקודת ערך מינימלית - הפיתוח המצומצם ביותר שהוא בר שימוש משמעותי. ככה אני מתנהלת עכשיו. אני לא מדיחה כלים אלא מסבנת כוס, שוטפת אותה במים ומניחה לייבוש ואז עוברת לפעולה הבאה.

למצוא שוב את החיוך ואפילו לצחוק עם האווטרים

להצמד לשיגרה זו התחלה טובה, אבל מה עם מה שמעבר? חיוכים וצחוק שחשובים כל כך לבריאות, נראים חסרי כל קשר למציאות שהיא חיינו. אבל אז, כשאני מתחברת לשיחת עבודה בזום, מישהו מכריז שהוא מתגעגע לראות אותנו ומבקש שנפעיל מצלמות, חסר כל מודעות שזה מעשה שלא יעשה: לא תפתיע אישה בדרישה להראות בציבור - אני בבגדי ספורט, מזיעה ופרועה אחרי אימון (שנעשה, כאמור, בשיטת ה-MVP), שום איפור לא עלה על פני מאז השבת השחורה, ואין סיכוי שאתן שעמיתיי לעבודה יראו אותי כך. לפני שאסרב בנימוס, הוא מציע שנשתמש באופציה החדשה של האפליקציה שבאמצעותה אנחנו מדברים: מסתבר שכל אחד יכול לבחור אווטר הקרוב ביותר לדמותו , ולבחור לו בגדים. אותו הבחור, חובש כיפה, מופיע על הצג כהודי עם תרבוש על ראשו - זו הדמות שמצא עם כיסוי ראש. הדמויות מופיעות עם אנימציה - ממצמצות בעיניים, החזה עולה ויורד בקצב הנשימה, הראש זז מפעם לפעם - וכשאנחנו מדברים השפתיים נעות בתאום מושלם. אבל השוס האמיתי הוא האפשרות להוסיף לאווטרים תנועות ידיים, רגליים ומחוות גוף באופן יזום, עד כדי כך שנראה כאילו פצחנו כולנו בריקוד המקרנה. זה התחיל מבחינתי בחיוך והסתיים בצחוק מתגלגל, ראשון לאחר שבוע וחצי. חברי לעבודה קיבל ממני מינוי מיידי בתור מש״ק המורל. 

יומן מלחמה: ״אחרי החגים״ בוטלו השנה

בחוץ רוח קרירה של תחילת סתיו, אין דבר שיעמוד בדרכם של הטבע והזמן, בטח שלא אסונות מעשה ידי אדם. המחשבה נודדת אל מי שנחטפו מבתיהם בבוקר חם של קיץ, בגדים קצרים לגופם, אולי בכלל רק פיג׳מות. האם קר להם עכשיו או חם? האם זה משנה, בפחד המצמית שהוא כרגע מציאות חייהם? נראה שגם עבורם וגם עבורינו הזמן קפא אי שם בבוקר ״חג״ ״שמחת״ תורה, ולא ברור איך אפשר להמשיך הלאה.

השנה לא יהיו ״אחרי החגים״, וכל מעשיי הדחיינות ימשיכו לחכות - הפעם לא ממש ברור עד מתי. פקקי הענק שהיו צפויים, ורק המחשבה אליהם הטילה עלינו איימה (הו, התמימות) בוטלו. הרחובות ריקים והתנועה דלילה, התנים חזרו ליילל בשדות הסמוכים כמו בימי הקורונה (הו, הקורונה, זמנים שחשבנו שהיו קשים וכעת מעוררים געגועים, כי תמיד תמיד-תמיד, יכול להיות גרוע יותר, הרבה יותר - זה נכון אפילו עכשיו). כל התוכניות והתכנונים, הארועים שהיו כתובים ביומן, המפגשים שנקבעו והכרטיסים למופעים שנרכשו - הפכו באחת ללא רלוונטיים.

יום העבודה מהמשרד השלישי בשבוע שהיה צפוי להצטרף לשניים הקיימים בשיגרה שהכרנו - נדמה מבורך כמו הפקקים. עכשיו לא עובדים מהמשרד בכלל, וכל השיגרה נטרפה: לא יהיו יותר הפגנות במוצ״ש. חולצות המחאה ישכבו בארון ובהדרגה ימצאו את מקומן בתחתית הערמה.

זה לא הזמן לחפש אשמים ולהמשיך בויכוחים שחצו כל גבול. אני ממשיכה לחפש את מה שאומרים ״בצד השני״, בתחנת השידור שלהם ובפוסטים בפייסבוק, אבל כשהם מעצבנים אותי אני פשוט עוברת הלאה, בטח שלא כותבת תשובות ״הולמות״ כפי שנהגתי עד כה. כשיש דימום חייבים לשים חוסם עורקים, כשהחיים בסכנה דואגים לערוך ניתוח חירום, אחר כך יגיע הזמן לחבוש וללקק את הפצעים. לכל דבר יש עת. תהיה וועדת חקירה, המסקנות יוסקו, אבל לא עכשיו. זה לא הזמן.

פעם, מתישהו, כל זה יגמר. השקט יחזור וגם החיילים ישתחררו, אבל אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו וגם לא המדינה - לטוב ולרע. לא נוכל להשיב את כל מי ומה שאיבדנו, אבל כשנחזור לשיגרה נצטרך לזכור לבלוע את החיים ולהיות אסיריי תודה על כל שביב של נורמליות ברוכה.