הבכי
יצא
סוף סוף
אחרי חודש כמעט
גם אם קטן וקצר
בזמן נהיגה בפקק. בין רופא השניים לתחנת דלק. כי חייבים.
כשבגלגל״צ הקדישו את ״נפגש בחלומות״ לבני הזוג ליאת ואביב אצילי שנחטפו מביתם בניר עוז.
בכיתי
עלינו
ועל כל מה שאיבדנו,
בעיקר את התמימות של ימי הקורונה
כשגעגוע
היה רק כיסופים לפגישה מחודשת שתתקיים כמעט בוודאות
ללא הפחד המצמית של היום:
מה קורה איתם
היכן הם
האם קר או חם להם
האם הם שותים ואוכלים
האם בריאים
האם עדיין בחיים
האם עוד נפגש
באמת
או שנוכל רק בחלומות
בכיתי על
התמימות
האמונה
תחושת הביטחון
מסכות החיים
שהיו
ואינם עוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה