זה לקח קרוב לשבועיים, עד שכמה שניות מתוך סרט וידאו על קיר הפייסבוק, הצליח לחדור את השריון שבו ניסיתי לשמור על הלב שלי: רואים שם, לשניות בודדות ממש, אישה בראשית שנות השלושים לחייה, אשר נושאת על זרועותיה שני בנים ג׳ינג׳ים - האחד ילד צעיר והשני תינוק ממש. היא עוטפת אותם בשמיכה, והפנים שלה הן אלה המסגירות את הסיפור האמיתי: עיניה קרועות לרווחה באימה, כאילו התעוררה מחלום רע. אך זה אינו חלום שהסתיים אלא מציאות מסוייטת שרק התחילה, באותה שבת מקוללת שבה נחטפו מביתם.
קוראים לה שירי ביבס, והיא בת 32, תושבת נחל עוז. ילדיה הם אריאל בן הארבע וכפיר בן תשעה חודשים. שלושתם הופיעו באל-ג׳זירה, לבדם. מניחים שנחטפו ביחד עם בעלה של שירי, ירדן, ושני הוריה אבל טרם נמצאה לכך הוכחה.
מאז שראיתי אותם, הם לא יוצאים לי מהראש, במיוחד הבעת פניה של שירי, שכלל לא דומה לעצמה כפי שהיא נראית בתמונות אחרות - חייכנית ומאושרת. קשה לקלוט שזה אכן קרה וזה אמיתי: שלבחורה הזו ולמשפחתה הצעירה היו חיים נורמליים לחלוטין עד הבוקר של השבעה באוקטובר. דבר לא יכול היה לנבא את שעתיד להתרחש, ועכשיו אין לדעת מה עובר עליהם בעזה, בשבי החמאס, מה מצבם וכיצד הם שורדים.
בכל לילה, כשאני עוצמת עיניים, התמונה הזו, של שלושתם, עולה בדימיוני. זו בדיוק המטרה שלשמה נחטפו, אבל איך אפשר שלא לחוות שיברון לב לנוכח סיפורם ולקוות שיהיה לו סוף טוב במהרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה