אז למה לי פוליטיקה עכשיו ...

 

"הפגנה, כן חשוב על מה"

 

החלטת הממשלה על פיטורי ראש השב"כ החזירה אותי אל הרחוב. אחרי הפוגה שנמשכה מאז אסון ה-7 באוקטובר, חזרתי להיות קפלניסטית על אף שקפלן הוחלף בהבימה ושיקמה ברסלר בנועם תיבון. כך מצאתי את עצמי בליל חמישי במושב האחורי של רכב, בדרך לעוד הפגנה בתל אביב. לצידי חברתי ג., לפנ‏‏‎יי – במושב הנוסע קידמי – חברה נוספת של ג., והנהגת – חברה-של-החברה-של-ג. ארבע הייטקיסטיות, פריווילגיות, נשואות, בשנות הארבעים-חמישים לחייהן, אמהות לתיכוניסטים, חיילים ומשוחררים טריים, עם תחושת שליחות דחופה ומחוייבות לעתיד ילדינו. ככל שהתארכו הפקקים והדרך, כך העמיקה השיחה במכונית – אסוציאטיבית, מעגלית, מתטלטלת בין שיגרה לדאגה קיומית, בין תקווה ליאוש, בין אישי לבין לאומי.

החל מהמחשבה של אחת לבחון קניית דירה ביוון, כאופציה ליום סגריר, עבור לאנחה קולקטיבית על "המצב" שבו בכל פעם מחדש נראה שהגענו סוף סוף אל תחתית החבית המוחלטת, רק כדי לגלות שעדיין יש עוד לאן לרדת. ובמעבר חד להחלפת חוויות מחופשה בניו יורק, סופ"ש במלון כרמים והכנה לטיול מתוכנן במון-בלאן. חזור לקיטורים על הפקקים האין-סופיים, העלאת השם - הבלתי נמנעת - של מירי רגב ו-"ראיתן? ראיתן אותה אצל רוני קובן? איך שהיא ..." ראינו. ברור וכמה צפוי – גם איך שהיא וגם כמה שאנחנו ...

המכונית חוצה עוד צומת והשיחה נודדת לדיון על איך עוזרים לתיכוניסטים לשרוד את הבגרויות, כשברור שמה שדרוש להם בעיקר - עם כל הצער שבדבר - היא עזרה ממורים פרטיים שנקנית בכסף, וטוב שאנחנו משפחות אשר מסוגלות לספק זאת לילדיהן. בנוסף, מסתבר, ישנם גם פודקסטים שמהם ניתן ללמוד כמעט כל מקצוע לבגרות, כולל אזרחות – שנחשב לאחד המקצועות היותר קשים.

"מעניין מה מלמדים היום לבגרות באזרחות ..." – זו אני שתוהה.

"לא בטוחה" – מודה הנהגת – "אבל הבן שלי אמר שעדיף שאני לא אקשיב לפודקסטים הרלוונטיים."

כולנו נאנחות על התכנים הלימודיים שהשתנו מאז אנחנו למדנו בתיכון וחוזרות לדון ברפורמה/ההפיכה המשפטית, לחישוב הקץ לאחור עד הבחירות הבאות, גם בהנחה שלא יוקדמו ויתקיימו במועדן.

"ומי אמר שיתקיימו בחירות, אפילו במועדן, וגם אם כן – האם יהיו חופשיות?" – זו שוב אני, שהפעם נאנחת.

החברה של ג. שיושבת לפניי מסתובבת כדי להביט לי ישר בעיניים. מסתבר שלהיות הפסימית זה באופן מסורתי התפקיד שלה, אבל עכשיו – כך היא אומרת – אני מהווה איום ברור ומיידי ועשויה לגזול ממנה, די בקלות, את התואר ...

ומהתחתית היחסית הזו אנחנו מנסות לעלות למעלה. ג. חולקת דיווחים מהשטח שהחיילת המשוחררת שלה שולחת ישר מדרום אמריקה ואני מנסה לחלק קשב עם קבוצת הווטסאפ של חברות הילדות שהתעוררה עם יוזמה לצאת כולן יחד למופע סטנדאפ שיערך במוצ"ש.

"מוצ"ש!" אני מבשרת לחברותיי לרכב "לא דיי שהן לא באות איתי להפגנות, על אף שכולן עמוק במחנה הליברלי, עכשיו הן מדיחות גם אותי ללכת במוצ"ש לסטנדאפ במקום להפגנה!"

כמובן שבסוף הנחתי לחברות-הילדות להדיח אותי לדבר העבירה וכשהמעברתי את סכום הכסף הדרוש לרכישת הכרטיס בביט, כבר עמדנו בכיכר הבימה (באיחור אופנתי של שעה בדיוק, אבל העיקר שהגענו ונספרנו). אז העלתי לקבוצת הווטסאפ של החברות-שלי-מהבית תמונה של הכיכר, עמוסה במפגינים עם דגלים ושלטים – ד"ש בשידור חי מאלה שלא מוותרים ויוצאים לעשות את המעט שהם יכולים ...

 

"לא מדברים על פוליטיקה!"

 

כשהספר שלי סיים לעבוד על ה"גוונים" שלי, הוא העביר אותי לידיו המסורות של העובד הצעיר, כדי שיסיים את העבודה על ה"שורשים". זה פינה אותו לקבל את הלקוח הבא – בן גילו של אבא שלי - שעוד לפני שהתיישב על הכיסא שלשמאלי כבר הספיק להכריז ש"בלי פוליטיקה, כן? יש מספיק נושאים אחרים, טובים יותר, לדבר עליהם!"

זה עורר מיד את תגובתו של הספר הצעיר שסיפר נער על הכיסא שמימני. הוא טען שאין לו שום בעיה להשמיע את דעותיו. כל הלקוחות יודעים שהוא – רק ביבי! גם אם זה אומר שהוא סורק את תחתית המכונית שלו לפני כל נסיעה, שמא מולכדה.

"אז אתה טוען שהליברלים הם כולם אלימים?" התגרה בו הלקוח המבוגר, שלא רצה להיכנס לפוליטיקה אבל כבר התחיל להסתבך.

"אני אומר שלא יעזור לכם כלום!" הצהיר הספר הצעיר "ביבי הוא המלך שלי! כך היה וכך יהיה, ועדיף שתשלימו עם זה!"

הספר שלי – אחיו הגדול של הביביסט המוצהר – החל לספר את הלקוח המבוגר. מבעד לראי הבחנתי איך הוא מנסה לשלוח רמזים לאחיו הצעיר שישתוק או לפחות ירגיע. אולי חשש מפני הלקוחות – בני הישוב הליברלי – שידירו רגליהם מהמספרה. זה לא עזר. הספר הצעיר המשיך במלוא הכוח: "ושתדע לך שהשביעי באוקטובר היה בגידה!"

"בגידה?! תראה לאן הגעת! איבדת את זה לגמרי!" הלקוח המבוגר נשמע כמי שלא יכול להשאר אדיש "תחליט: אתה בעד דמוקרטיה או בעד מלך? כי ביחד זה לא הולך ..."

"הוא לא נכנס לפוליטיקה, בכלל!" קרצתי מבעד לראי לעובד הצעיר שהמשיך לצבוע את השורשים שלי וגיחך מאחורי הזקן.

הספר שלי משך את השיחה לענייני מע"מ ופיצויים: איך כדי לקבל פיצוי שמגיע לך, עליך לעבור שבעה מדוריי בירוקרטיה, אבל אם תאחר ביום בתשלום המע"מ – יפשטו את עורך מעליך. על זה הסכימו מיד כולם ולרגע נראה שהוכרז שלום עולמי במספרה המקומית, אבל מיד פרץ ויכוח חדש על היחס לערבים. הלקוח המבוגר טען שיש הבדל בין העזתים לבין ערבים שהם אזרחי ישראל – "כמוני-כמוך". זה הצליח להדליק אפילו את הספר שלי: מבחינתו אין שום הבדל מאז הותקפו בני משפחתו-שלו בלוד במהלך מהומות שומר החומות. העובד הצעיר הנהן והעיר מעל לשורשים שלי ש"הם זרקו בלוד רימון! רימון!"

וזה-שלא-מדבר-פוליטיקה לא התבלבל והזכיר: "ומה עם הלינץ' שעשו יהודים בערבי בבת ים?"

הספר הצעיר לא נשאר חייב: "זה כי נסע בניגוד לכיוון התנועה וסיכן חיי יהודים!"

לבסוף הסתיימה מלאכת התספורת ובעודו קם מהכיסא הבטיח הלקוח המבוגר שבפעם הבאה "לא נדבר פוליטיקה!" ואז התספורת תקח מחצית מהזמן. בדרך לעמדת התשלום, הוא עצר ליד הספר הצעיר, הניח יד על זרועו ואמר "רק שתדע לך שאנחנו מסכימים על הרוב המכריע של העניינים!" וטען שכולנו רוצים בחזרת החטופים. מבחינתו היינו צריכים קודם כל להחזיר אותם ואז לקרוע לגזרים את כל ההסכמים ולהכנס בעזה בכל הכוח וללא מורא מפני פגיעה אפשרית בחטופים.

בינתיים גם מלאכת השורשים שלי הסתיימה, ובעודו חופף את שערי בעמדת הכיור, ביקש ממני העובד הצעיר, בקריצה: "אבל רק לא לדבר פוליטיקה, טוב? יש מספיק על מה לדבר ..."

ואני – שמצליחה לשתוק רק בין זרים, למשל במספרה – הבטחתי להתנהג בהתאם, לפחות עד שנגיע לפן ...