כשגיליתי ביוטיוב סידרה שבה נהגתי
לצפות בשנות נעוריי, חוויתי פרץ נוסטלגי: בשנות השמונים, הפרקים של
"בוננזה" הוקרנו מדי יום בערוץ שכינינו "הלבנוני"
אבל שודר למעשה מקפריסין. במקור הוקרנה הסידרה מדי שבוע
בארה"ב של שנות השישים, שם היא רצה במשך שלוש עשרה עונות ונחשבה לאחת מסדרות
המערבונים המצליחות בכל הזמנים. מעבר לסצנות הפעולה, היא התבלטה גם כדרמה משפחתית שלא
חששה לעסוק בנושאים מעורריי מחלוקת – מה שכנראה
ריתק אותי אליה בזמנו.
בצפיה חוזרת, החוויה הראשונית היתה
מביכה-משהו: רמת הכתיבה והמשחק בפרקים השונים איננה אחידה. ובכל זאת המשכתי לנבור
– וישנם הרבה פרקים לסידרה – וכך התגלגלתי אל אחד המרתקים שבהם, אשר שודר בעונה
הראשונה, בראשית שנות השישים, שנקרא
“A House
Divided”
כלומר "בית קרוע
מבפנים". זהו פרק שעוסק במחלוקות בין הצפון לדרום כשלוש שנים לפני פרוץ
מלחמת האזרחים האמריקאית, על רקע נאומו המפורסם של לינקולן מ-1858 אשר המתחיל
במילים:
"A house
divided against itself, cannot stand."
I believe this government cannot endure permanently half
slave and half free.
בתרגום חופשי לעברית: "בית
שנקרע ממחלוקות פנימיות לא יוכל להחזיק מעמד. אני מאמין שמדינתינו לא תוכל להתקיים
לאורך זמן כשמחציתה מתירה עבדות והחצי השני מצדד בחופש."
לינקולן היה מהמתנגדים לעבדות, בעוד
יריבו הפוליטי באותה העת – סטפן דאגלס – תמך בזכות של כל טריטוריה חופשית להחליט עבור
עצמה האם להתיר עבדות. לו חי דאגלס בישראל של היום, היה ככל הנראה תומך נלהב של
תוכנית חלוקת ישראל לקנטונים אוטונומיים. מעבר לכך, נודדות המחשבות למחלוקות
הבוערות בארצות הברית של השנים האחרונות, בין קביעות עקרוניות של השלטון
המרכזי לבין זכותה של כל מדינה (סטייט) להחליט באופן אוטונומי עבור עצמה.
המתח הזה מתבטא, למשל, בהחלטת בית המשפט העליון להפוך את פסיקת רו נגד וייד
מ-1973, ולהתיר לכל מדינה להחליט בנושא ההפלות באופן עצמאי.
בפרק של בוננזה, המתח הפוליטי בין
הצפון והדרום חודר אל מרקם היחסים בתוך משפחת קארטרייט, שסביבה נסובה הסידרה. בן –
אב המשפחה – התאלמן שלוש פעמים, ונותר לבדו לגדל שלושה בנים – בן מכל אישה, מה
שמהווה הסבר לשוני במראה ובאופי בין השלושה, שהפכו בינתיים לגברים צעירים:
אדם (פארנל רוברטס), האח הבכור,
נולד בבוסטון שבצפון ואימו מתה בסמוך לכך. בעקבות האובדן יצא איתו אביו למסע אל
"המערב הפרוע".
הוס (דן בלוקר), האח הסנדוויץ', נולד
במהלך הנדידה מערבה, לאם ממרכז ארצות הברית.
וג'וזף (מייקל לנדון), הידוע בכינויו
ג'ו הקטן, הוא היחיד שנולד באחוזת המשפחה – הפאנדרוסה – בנוואדה, לאם שהגיעה במקור
מניו אורלינס, המשתייכת לדרום.
כך, הופכות ארוחות הערב של המשפחה
לקרקע פוריה לוויכוחים פוליטיים נוקבים, כשג'ו מזדהה עם הדרום, כור מחצבתה של
אימו, ומטיח באחיו הבכור – אדם – שהוא "יאנקי" בגלל תמיכתו
המצפונית בשיחרור העבדים. הקרע שנפער בינהם, אינו שונה מהשסעים אשר מפלגים משפחות
גם היום, כשבני אותו בית מוצאים את עצמם משני
צידי המיתרס פוליטי. במציאות הישראלית, למשל, אפשר לדמיין תרחיש שבו אח אחד רואה
בבנימין נתניהו מנהיג ראוי ובמאבק לשינויים במערכת המשפט עניין הכרחי, בעוד אחיו
מאמין שנתניהו אינו ממלכתי ומזדהה עם המחנה הליברלי. לו היה נכתב הפרק על החיים
שלנו, היה כנראה ג'ו בן לאם ממוצא ספרדי שחיה בפריפריה, בעוד אדם בנה של צברית תל
אביבית, והכינוי שהיה מדביק לו ג'ו הוא "פריבילג". אירוני, לאור העובדה
ששניהם גדלו באותו הבית וזכו, פחות או יותר, לאותן ההזדמנויות.
כפי שניתן לצפות, בפרק המקורי
העניינים מתגלגלים ומתדרדרים כשאח קם על אחיו, ודברים יותר ויותר קיצוניים נאמרים
ללא מחשבה שניה ועל אף שהדוברים אפילו לא ממש מאמינים בהם. לבסוף הופך בית המשפחה
לצר מלהכיל את הניצים, ואדם מחליט לעזוב ולצאת למסע נדודים. אך מכיוון שבבוננזה
לכידות המשפחה הינה הערך העליון ביותר, הפרק מסתיים בפיוס בין שני האחים, כשג'ו
מבין שדם סמיך יותר מכל מחלוקת פוליטית.
מדהים לצפות בפרק ולראות איך
ההיסטוריה חוזרת ומתכתבת עם עצמה: המחלוקת בין הדרום לצפון במחצית השניה של המאה
ה-19 אל מול העולם המשוסע והמקוטב של היום. במציאות שלנו, מקובל לתלות את האשם
ברשתות החברתיות, אבל הצפיה המחודשת בבוננזה מוכיחה שלא המצאנו שום דבר חדש: גם בשנות
השישים של המאה הקודמת משפחות נחלקו ונקרעו על רקע המלחמה הקרה, המאבק לזכויות השחורים
ולשיוויון לנשים. כך שבזמן שידור הבכורה שלו, היה הפרק של בוננזה רלוונטי
למציאות של הצופים בו, ממש כפי שהוא עדיין אקטואלי באמריקה ואף בישראל של היום, מה
שהופך אותו - למרבה הצער - לעל-זמני.
https://www.youtube.com/watch?v=uIEkAW64GpA
