יוון 2025 - היום השני: פורטו חלי

4.10.2025

 

הנוף ממסעדת מייק

 מכיוון שבמלון אין ארוחות בוקר (רק אפשרות לאכול במסעדה הסמוכה) החלטנו לרדת לעיירה ולאכול שם. בעזרת גוגל מפס איתרנו את המסעדה במלון מייק שנמצא ממש במעגן. מצאנו חניה סמוכה בקלות והלכנו כמאה מטר עד השולחנות שממוקמים בחוץ. בדרך חלפנו על פני עוד שתיים-שלוש מסעדות. 

במייק הישיבה בפנים דורשת עלייה במדרגות, לכן התיישבנו בחוץ, ממש על המים, ונהנינו מהנוף ומהשלווה. גם השירותים במקום לא נגישים ודורשים עליה במספר מדרגות תלולות ללא מעקה. אנחנו פתרנו את זה בכך שעצרנו בחדר המלון לאחר הארוחה.

ארוחת הבוקר במייק היא בסגנון "אכול כפי יכולתך" מבופה, שנמצא בפנים ודורש, שוב, עליה במדרגות. לכן אני והבנים התחלקנו בלהביא לאבי אוכל, בהתאם לבקשותיו. כמו כן, ניתן להזמין, בתוספת תשלום, סלט ו/או חביתה. הבופה אינו נדיב במיוחד. הוא מציע כמה סוגים של גבינות, ירקות, ביצים קשות, בורקסים ועוגות לקינוח בתמורה ל-7 יורו לאדם.

נוסטלגיה במסעדת מייק

אחרי עצירה לשירותים בחדר המלון, המשכנו לפורטו חלי. זו נסיעה של כשעה בדרך מפותלת ותלולה במיוחד, שבה עולים לגובה ואז יורדים בחזרה לגובה פני הים. עבורי ועבור הבן הצעיר – שסובלים מפחד גבהים - זה הרגיש ממש כמו ברכבת הרים, אבל הרווחנו נוף מדהים לים ולהרים, עם עצי זית, טורבינות רוח ענקיות, עיירות נידחות ומספר מסעדות. 

בפורטו חלי, עוד לפני שהספקנו להתמקם, קידמה את פנינו דרמה: בית עלה באש. לא רק עשן –להבות ממש. רכבי ההצלה בדיוק הגיעו למקום והשתלטו על השרפה.

מעבר לכך, עשינו סיבוב קצר עם הרכב לפני שמצאנו בקלות חניה ליד הטיילת. אין שם הרבה מעבר לתצפית על הים והמעגן שבו המון סירות מכל סוג וגודל, כולל יאכטות.

נוף המעגן בפורטו חלי

כמו בכל העיירות בסביבה גם כאן יש שורה של מסעדות לאורך הכביש שמצידו השני מקומות לישיבה בחוץ. בפורטו חלי יש כביש נוסף ואז טיילת. אנחנו התמקמנו על ארבעה כיסאות של בר שכנראה פעיל רק בערב. מישהי מהמקום עברה עם הרכב ורק ביקשה שנחזיר את הכיסאות למקום לפני שנלך וכך עשינו.

את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדת רוזוס שנמצאת די קרוב. אנחנו נסענו אליה עם הרכב ושוב מצאנו חניה ללא בעיה. יש שלוש מדרגות נמוכות בכניסה, עם מעקות בשני הצדדים. גם השירותים נגישים, צריך רק לשים לב בדרך אליהם - השטיחים כוללים כפלים בכמה מקומות. נהנינו מאד מהאוכל - סופלקי עוף, סלט, דג וקרבונרה - מהאווירה, השירות והנוף לנמל.

עיצוב ואווירה במסעדת רוזוס

בתכנון המקורי חשבתי להמשיך מפורטו חלי לארמיוני, שנמצאת במרחק של כעשרים דקות נסיעה. אבל אחרי האוכל החלטנו לצאת בחזרה למלון באותה הדרך שבה הגענו (אין ממש אפשרות אחרת). בדיעבד, יתכן שהיה כדאי להתחיל מארמיוני, שנמצאת במרחק דומה, אך עושה רושם שהיא מעניינת יותר.

 בערב אכלנו בסטורק , ונהנינו מהנוף - המרשים גם בחושך - מהמוזיקה הרכה ומהאווירה הנעימה.

 

יוון 2025 - היום הראשון: משדה התעופה של אתונה לאפידברוס

3.10.2025

 הנוף מקפה הגשר של איסטמיה לתעלת קורינטוס ולים

נחתנו באתונה וזכינו לליווי עם כיסא גלגלים מהמטוס, דרך ביקורת הדרכונים (שאותה זוכים לעשות ללא תור ובאשנב של בעלי אזרחות אירופאית, כולל מי שאין לו כזו), איסוף המזוודות, אשנב חברת השכרת הרכב (שוב, ללא תור) ואז החוצה לאיזור שבו מקבלים את הרכב (למרות שלפי המלווה שלנו, חברת ההשכרה אמורה היתה לדאוג לליווי כזה בעצמה).

כשיצאנו משדה התעופה ניסיתי לנווט עם וייז וגיליתי שהכל רשום ביוונית. מכיוון שאני לא קוראת אותיות יווניות (מעבר לאלפא, ביתא וגמא) ניסיתי מיד את גוגל מפס, והוא אכן הרבה יותר נוח 

התכנון היה לנסוע למלון באפידברוס דרך תעלת קורינטוס. לשם כך עלינו על כביש האגרה מס. 8 (כ- 5 יורו). אפשר לשלם במזומן או באשראי. העמדות לאלה שאין להם מנוי לכביש הן במסלולים הימניים.

רק שילמנו – ומיד נזכרו יושבי הרכב שצריך שירותים ורצוי קנות גם בקבוקי מים. איזורי התרעננות – אין יותר מדי, וצריך לשים לב מתי מתקרבים אליהם. אני מודה שלא הצלחתי להבין את השיטה, כך שקשה לי לתת טיפ בעניין.

לבסוף הצלחנו להיכנס לאחד מהם: רכבים פרטיים צריכים להיצמד לשמאל (החלק הימני מיועד לרכב כבד). יש מן מבנה של מסעדות – אותו פספסנו (ואין דרך חזרה, הכל חד סיטרי) – ובהמשך תחנת דלק עם חנות נוחות. שם מצאנו גם שירותים וגם מים. השירותים הנגישים היו נעולים, אך השירותים הרגילים היו מספיק טובים עבורנו. בשירותי הנשים לא היה אור, אז נכנסתי לשירותי הגברים (וטוב שלא היה "קהל" מסביב).

. בקורינטוס ירדנו מהכביש המהיר. הכוונה היתה להגיע לקפה של הגשר של איסטמיה (Isthmia Bridge Cafe).

אבל כשהגענו לגשר הסתבר שהוא חסום למעבר כלי רכב. בצד שממנו הגענו יש מסעדה אחרת - פראנה

(Perana)

הצצנו עליה מתוך הרכב והחלטנו להתעקש על בית הקפה השני. כדי להגיע אליו כיוונתי את גוגל מפס ל-

Old Isthmus Bridge

ומשם נווטנו שוב לבית הקפה. מצאנו חניה סמוכה בקלות.

המקום נמצא ממש על התעלה של קורינטוס, והוא נחמד ונגיש, כולל השירותים (ייתכן שיש מדרגה או שתיים. השירותים הנגישים נעולים גם שם ). כדי לשבת קרוב לגדה צריך לרדת כמה מדרגות. אנחנו נשארנו בחלק העליון - וגם משם יש תצפית לא רעה. הגדה ממול נראית די מוזנחת. אבל הישיבה נעימה בצל העצים, ויצא לנו לראות ספינת תיירים שבדיוק עברה בתעלה. 

כעבור חמישה ימים, בדרך חזרה מאפידברוס, עצרנו בגשר הישן, ושם הנוף מרשים יותר. בנוסף הבנתי בדיעבד שיש נקודת צפית ממנה רואים ממש איך אניות נכנסות לתעלה, אבל עד עכשיו אני לא בטוחה היכן היא ובאיזו תדירות זה קורה.

בכל מקרה, בקפה של גשר איסטמיה היו לא מעט ישראלים: זוג, חבורה של צעירים , ומשפחה מורחבת של שלושה דורות, כולל תינוק

שני מלצרים ניסו לשרת את כולם, המקום לא היה עמוס אבל גם לא ריק, כך שהשירות היה איטי. האוכל היה חביב (פיצה, סלט, מיקס בשרים) האחרים התלהבו יותר ממני, אבל הסכימו שבסך הכל מדובר במקום די תיירותי.. 

חלק מהאוכל בקפה של גשר איסטמיה

עד קורינטוס – אבי נהג. משם אני החלפתי אותו בלי לדעת מה מחכה לנו בהמשך הדרך למלון: די מהר הכביש הופך למפותל ומאתגר, נמתך לאורך מצוקים ודורש עירנות וזהירות, אבל עמדתי במשימה בכבוד.

הגענו למלון בשעות אחר הצהריים המוקדמות. התמקמנו ונחנו. כולנו היינו עייפים מלילה קצר שהסתיים בנסיעה מוקדמת לנמל התעופה. הזמנו אוכל ממסעדת הסטורק הסמוכה ואני והבכור הלכנו להביא אותו לחדר. וכך הסתיים היום הראשון שלנו ביוון – הלכנו לישון מוקדם, מרוצים ומצפים להמשך.

 

 

 

מטיילים אחרת: יוון - פלופונס – המלונות

 

את השהות בדרום יוון חילקנו לשניים: חמישה לילות באפידברוס ושניים נוספים קרוב לשדה התעופה של אתונה, במטרה להקל על עצמנו את ההגעה לטיסה חזרה בשעת בוקר מוקדמת.

באפידברוס ישנו באקרון לאקג'רי הולידיי, והמלון הסמוך לשדה התעופה הוא מייקלינה בוטיק הוטל. המלונות התגלו כשונים מאד זה מזה כפי שאפרט בהמשך.

Akron LuxuryHolidays

הנוף מחדר המלון באקרון לאקג'רי הולידיי

את המלון הזמנו באמצעות בוקינג, והוא ממוקם מעל לעיירה ארכאה-  אפידברוס (Archia Epidavros) עם נוף מרשים לעיירה, לחורש ולים - ואכן, כשהגענו גילינו שהנוף עומד בציפיות.

הזמנו שני חדרים נגישים ווידאנו שיש חניה במקום. מראש ידענו שלמלון   אין לובי, ושעבור הארוחות נצטרך להגיע למסעדה הסמוכה - הסטורק - מרחק של כמה מאות מטרים, שלאבי יהיה כדאי מאד לעשות במכונית.

שולחן הקבלה (הקטנטן) ממוקם בתוך החנות שבמתחם הסטורק

 (Stork).

נגישות

כשהגענו, הוצע לנו שדרוג לחדרים גדולים יותר הצמודים למסעדה, אך הגישה אליהם כללה שיפוע תלול ומדרגות רבות – ולכן ויתרנו. לבסוף קיבלנו את החדרים הנגישים שהזמנו מראש: B1 ו-B2

הגישה מהחניה אליהם היא קלה ונוחה, אך בתוך החדרים עצמם הנגישות חלקית בלבד: הפתחים לא רחבים במיוחד ולמקלחת יש סף בגובה מספר סנטימטרים. בנוסף, המקלחת די חלקה ויש לשים לב ולהיזהר.

החדרים והשירות

החדרים נראים חדשים ומעוצבים, אך פחות נעימים ופחות פונקציונליים. אמנם יש מקרר קטן וכל אורח מקבל בקבוק מים מדי יום, אבל חסרים פריטים בסיסיים אחרים כמו קומקום או אמצעים להכנת שתייה חמה, כיור נוסף, מראה מגדילה, מראת גוף וטישיו.

הוויי-פיי חלש מאוד, והרעש מהכביש נשמע היטב – אם כי בלילה התנועה פוסקת כמעט כליל.

רמת הניקיון היתה בינונית: שערות במקלחת וסדינים מוכתמים. גם השירות היה מינימלי, והתחושה הכללית יותר של מוטל מאשר מלון.

החדר באקרון לאקג'רי הולידיי

מיקום והתנהלות

המיקום מבודד, מה שהגביל את האפשרות להסתובב רגלית – חסרון במיוחד עבור שני הבנים. הנסיעה בלילה בכבישים הצרים והלא מוארים היתה מבחינתי לא נעימה, כך שבערבים נשארנו במתחם.

בשורה התחתונה

יתכן שהמלון מתאים לשהות קצרה של לילה או שניים, בעיקר בזכות הנוף. מאחר שהשהות שלנו היתה ארוכה יותר – חסרו לנו נוחות, שירות ופינוקים בסיסיים.

 

Mikelina Boutique Hotel

בחצר של מייקלינה בוטיק הוטל

המלון נמצא בפליני (Pallini) בסמוך לשדה התעופה של אתונה, וכשמו כן הוא - לא גדול, נעים ומעוצב בקפידה.

נגישות

במקור הזמנו שני חדרי בונגלו עם פטיו, אך זו התבררה כטעות: הם מרוחקים כ-150 מטר לפחות מהחניה. במעמד הצ'ק אין, הציעו לנו לשדרג את החדרים (בתשלום נוסף) לחדרים נגישים במבנה המרכזי. לקחנו שני חדרים כאלה – אחד מעל השני. בדיעבד, ייתכן שאם היינו מוותרים על חדר נגיש עבור הבנים, היינו מצליחים לקבל שני חדרים סמוכים.

חשוב לציין:

למרות ההכרזה על "חדרים נגישים", חדר האוכל שבו הוגשה ארוחת הבוקר אינו נגיש, ויש לרדת אליו שלוש מדרגות ממש לא נוחות ואפילו די מסוכנות למי שמתקשה.

החדרים

החדר שקיבלנו היה ענק (למעשה מיועד לשלושה אורחים), עם מיטה זוגית ומיטת יחיד נוספת – ששימשה אותנו כספה לאירוח לבנים ולהנחת המזוודה.

למרות שיש רק חלון קטן ואין נוף, התחושה נעימה ולא קלסטרופובית, בזכות הגודל והעיצוב.

כאן זכינו באינטרנט שתפקד כמו שצריך, קומקום ושתייה חמה בחדר ומקרר קטן. מצד שני הכיור במטבחון היה תקול ודלף ולכן לא יכולנו לנצל אותו.

חדר הרחצה גדול ונוח, כולל המקלחון. רק את מייבש השיער לא הצלחתי לתפעל – לא בחדר שלנו וגם לא את זה שהיה אצל הבנים (אולי פספוס בהבנה שלי).

שירות

השירות שקיבלנו לאורך השהות שלנו (שני לילות) היה אדיב ביותר.

אוכל

ארוחת הבוקר לא אכזבה בסטנדרטים היווניים – כולל גבינות, ירקות, ביצים, שתייה קלה וחמה (ממכונה) וקינוחים טעימים הרבה יותר מדי.

שלושת הקופים - הגירסה היוונית

בחדר האוכל של המלון

בשורה התחתונה

מלון נעים ונוח, שמתאים מאד ללילה או שניים אחרי או לפני טיסה.

עם זאת, חשוב לקחת בחשבון שהנגישות חלקית בלבד – בעיקר בכל הקשור לאזור ארוחת הבוקר.

מטיילים אחרת: יוון - פלופונס – אוקטובר 2025

 

 איך יצאנו לדרך

ליוון יצאנו בהרכב משפחתי, עם הבכור שבדיוק השתחרר מהצבא וחגג 22, והבן הצעיר בן ה-16.5, תלמיד כיתה י"א. זו נראתה הזדמנות טובה – שלא בטוח כמה פעמים עוד תחזור על עצמה – לחוות טיול ביחד. עם זאת, הסתבר שמדובר בעניין לוגיסטי מורכב, בעיקר בגלל הצורך בתיאום בין לוחות הזמנים של הבנים. לבסוף התבייתנו על חול המועד סוכות שחל באמצע אוקטובר. לאור העובדה שמדובר בסתיו ומזג האוויר באירופה הולך ומתקרר, חיפשנו יעד שבו הטמפרטורות עדיין נעימות – וכך הגענו לאיזור אתונה. יעד קרוב, נוח יחסית להתניידות, ובעיקר כזה שמתאים לנו.

מכיוון שאנחנו מעדיפים נופים ומקומות פחות עמוסים בתיירים, החלטנו להתמקד בפלופונס – איזור הררי וכפרי – ובחרנו בחלק המזרחי שלו, הקרוב יותר לאתונה, כדי להימנע מנסיעות ארוכות ומתישות. לטיול הכוכב,  התמקמנו באיזור אפידברוס (Epidavros) למשך חמישה לילות, ומשם יצאנו מדי יום ליעד אחר:

פורטו חלי (Porto Cheli) - פחות משעה נסיעה

נאפפליו (Nafplion) - כ-40 דקות נסיעה

האמפיתאטרון של אפידברוס (Ancient Theatre at the Asklepieion of Epidaurus) - כ-25 דקות נסיעה

פסל במוזיאון האמפיתאטרון של אפידברוס

 

נגישות והתנהלות בשטח

ביוון, "נגיש" עלול להיות נגיש בחלקו – ולעיתים אף לכלול מדרגות, לא תמיד סימפטיות: המדרגות עשויות להיות גבוהות, ללא מעקה ולא אחידות. שירותי נכים יש בדרך כלל, אבל הרבה פעמים הם נעולים. אנחנו לא טרחנו לברר איפה הג'ינג'י עם המפתח, וברוב המקומות הצלחנו להסתדר עם השירותים הרגילים.

כדי להתנייד בנוחות, שכרנו רכב מיורופקאר – אאודי קיו 3 בעלות של 2,000 ש"ח לשבוע. דלק עלה לנו כ-120 יורו.

את הניווט כולו עשינו באמצעות גוגל מפס. מראש ערכתי חקירות בעזרתו, השתמשתי באופציה של מראה הרחוב כדי לבחון נקודות שונות וסימנתי מוקדי עניין ומסעדות. במהלך הטיול היה נוח להיעזר בו כדי למצוא מסעדות, סופרמרקטים ותחנות דלק קרובים, בכל מקום שאליו הגענו.

 

פולופונס - אפידברוס

נהיגה וכבישים

האיזור מתאפיין בנופים מדהימים. זאת בזכות הטופוגרפיה ההררית, עם תצפיות מהגובה. אבל עם היופי מגיע גם האתגר: הכבישים צרים ומתפתלים לאורך צוקים, לרוב ללא מעקה. מדובר בדרכים עם מסלול אחד לכל כיוון, שוב - ללא מעקה הפרדה. לאור זאת, אין פלא שלא מעט מקדשי מעט מפוזרים בשולי הדרך. אפשר להבחין בהם בכל מקום (והאמת שראינו כאלה גם באוטוסטרדה הקרובה לאתונה).

המהירות המותרת היא 50 קמ"ש והתנועה לרוב דלילה, כך שאפשר לשכוח מפקקים, אלא אם כן יתרע מזלכם להיתקע מאחורי רכב כבד. אז, עד שנמצא מקום בטוח לעקיפה, עלולה להשתרך מאחוריו שיירה של מכוניות. בכל הימים בפולופונס נתקלנו בשני רמזורים – שניהם בנאפפיליו. בכלל, ככל שמתקרבים לנאפפליו, הכבישים משתפרים והטופוגרפיה הרבה פחות הררית. באיזור אפידברוס הכבישים אינם מוארים בתאורת לילה – נקודה שכדאי לקחת בחשבון.

הנהגים היוונים אדיבים וסבלניים. למרות שהמקומיים נוסעים הרבה מעל למהירות המותרת ואני נסעתי כחוק (ואף פחות) – אף אחד לא צפר, אלא רק כשהזהירו, בעת עקיפה, רכב שעלול להגיח מעבר לעיקול, בכיוון המגדי.

מעל לכל - שרר שקט. שקט ודממה שקשה להסביר. ואולי זו פשוט השלווה שירדה עלי במהלך החופשה לנוכח החוויות והנופים.

מקדש-מעט אופייני

מקדש-מעט עצום מימדים. גם אותו פגשנו באחת הדרכים

אוכל והרגלים מקומיים

בבתי הקפה והמסעדות, ארוחות הבוקר מתמקדות בעיקר בביצים, לחמים, גבינות ופחמימות שונות. הירקות, אם ישנם, מופיעים במנות קטנות של עגבניות ומלפפונים – אלא אם מזמינים סלט בנפרד. בצהריים, רוב המנות מגיעות עם תוספת כפולה של צ’יפס ואורז. לפעמים, אפילו כשהתפריט מבטיח "תפוחי אדמה אפויים", בצלחת ממתין שוב - הצ’יפס. אני, כאכלנית בררנית, נצמדתי לסופלקי (שיפודי עוף), והאמת שנהניתי ממנו. מה שכן, בצהריים לוקח למנות זמן להגיע – בערך חצי שעה. ממש כאילו הלכו לתפוס את התרנגולת ולקטוף את תפוחי האדמה במיוחד עבורינו.

ואם כבר מדברים על הרגלים יווניים שדורשים הסתגלות – הנה טיפ קטן למטיילים בפלופונז: בשירותים אסור לזרוק את נייר הטואלט לאסלה אלא רק לפח המיועד לכך. זה אולי נשמע פשוט, אבל למי שלא רגיל – זו משימה לא קלה (מניסיון!). אולי שווה להתחיל להתאמן מראש, כבר מהבית ... ועוד טיפ: לשירותים כדאי ללכת בזוגות, כי ברבים מהמקומות – אפילו בפארקים ציבוריים ליד אתונה – אין לדלתות מנעולים, אולי כי ביוון הכל נשאר במשפחה ...

מטיילים קצת אחרת – למה ואיך

טיולים בחו"ל – אנחנו עושים את זה אחרת. לא מתוך אידיאולגיה אלא כי מציאות חיינו מחייבת זאת.

 

מי אנחנו

אבי יליד 1965, ואני – אירית – ילידת 1970.

נולדתי עם שיתוק מוחין קל וניכר לעין, שפוגע במוטוריקה הגסה ועדינה, משבש מעט את הדיבור וגורם לתנועות בלתי רצוניות של הצוואר והראש. ועדיין מאפשר לי תפקוד עצמאי כמעט מלא. אני נוהגת, עובדת ומסוגלת ללכת למרחקים ללא עזרים.

אצל אבי התפרצה דלקת מפרקים כרונית סביב גיל 18. במהלך השנים היא פגעה בברכיים ובמפרקי הירך (שהוחלפו פעמיים כל אחד), מה שהשאיר אותו עם קושי ומגבלה בהליכה. הוא מתנייד בעזרת קביים ומגבלת ההליכה שלו עומדת על כ-2 ק"מ ביום – פרוסים לאורך כל היום. זו הסיבה שאנחנו תמיד מטיילים עם רכב (שכור) צמוד ומעדיפים להתרחק מערים גדולות ואתרים עמוסים.

אלה אנחנו בתצפית ממצודת ברשיה, צפון איטליה, סתיו 2024

חו"ל ואנחנו

כשדרכינו הצטלבו ב-1999, היו מאחוריי מספר נסיעות לחו"ל, בעיקר לערים שונות באירופה, ושלוש שנים של רילוקיישן בארצות הברית. אבי, לעומת זאת, היה בתול-חו"ל. בשנים הראשונות הקפדנו לצאת ביחד לחו"ל פעם בשנה, בד"כ באביב. היעד הראשון היה דרום צרפת, ואחריו ביקרנו בספרד ובאיזור האגמים באיטליה (שם בילינו את ירח הדבש שלנו). הספקנו לגנוב עוד סופ"ש סתוי ארוך ברודוס, לפני שהפכנו להורים בפעם הראשונה. ואז הנסיעות לחו"ל הפסיקו כמעט כליל, להוציא שני מסעות קרוז עם המשפחה המורחבת מהצד שלי: לקריביים (ב-2007) ולחופי הים התיכון (ב-2018).

בינתיים הבנים שלנו גדלו ובגרו, ובסתיו 2024 יצאנו שוב לחו"ל, רק אני ואבי, לשחזר את ירח הדבש שלנו בצפון איטליה. ובסתיו 2025 עשינו טיול בדרום יוון בהרכב משפחתי – יחד עם שני הבנים.

 

אז למה אחרת

אנחנו מטיילים קצת אחרת קודם כל בגלל מגבלת ההליכה של אבי. שיטוט באתרי תיירות אפשרי עבורינו באופן מאוד מוגבל, אם בכלל. מה שמאלץ אותנו לעשות בחירה מודעת במה שבאמת מתאים לנו, במקום במה שכולם עושים בדרך כלל. לכן העדפנו, מאז ומתמיד, מסלולים הכוללים נסיעה במכונית הצמודה ועצירות לשם תצפיות על הנוף. כך, למשל, טיול תצפיות בנהר הארדש שבדרום צרפת היה ממש אידיאלי. בנוסף, נעדיף להשקיע קצת יותר תקציב במלון טוב באיזור מרכזי, שמציע גם חניה צמודה. כך, בזמן שאבי נח ואוסף כוחות, אני יכולה לצאת ולשוטט להנאתי ולעשות קצת קניות של מזכרות ומתנות.

יחד עם זאת, לטייל היום שונה מאד מטיולים שערכנו בראשית שנות האלפיים. נתחיל בזה שאז לא היה וייז, ואני – בתור הנווטת – נעזרתי במפות כבישים ענקיות שרכשנו לפני כל נסיעה. בנוסף, האינטרנט בכלל וגוגלמפס בפרט, מאפשרים חקירה מקדימה של היעדים השונים, כדי לבחון עד כמה הם נגישים ומתאימים עבורינו.

ומעבר לכל – גם אנחנו השתנינו, התבגרנו והחכמנו במהלך עשרים וחמש (ואף יותר) השנים שחלפו. אם פעם הייתי מנסה להצמד לספרי מדריכי הטיולים – כי זה מה שהיה בנמצא וזה מה שהכרתי, הרי שהיום למדנו שנינו שאין שום מחוייבות להספיק ולראות הכל וגם לא לעשות "וי" על שום דבר, אלא רק להנות מהדרך – באופן שמתאים לנו, בקצב שלנו ומתוך תחושה של בחירה וחופש. 

החול יזכור

 הקשבה חוזרת לשירי הזיכרון המוכרים

"שירי יום הזיכרון הם הכי יפים" – כך נאנחה חברתי ק. כשעוד היינו נערות. וזה נכון. השירים הרגישים עם הלחנים השקטים פורטים על נימי הנפש. רבים מהם יוצא לי לשמוע שוב ושוב, גם בימי חול, ולא רק לרגל אסון נוסף, ששוב פקד אותנו. יש ביניהם כאלה ותיקים יותר וכאלה שפחות – אבל רובם הפכו מזמן לפס הקול של חיינו הקולקטיביים. לעיתים נדמה שהם כל כך חרושים, עד כי הרגש שהם מעוררים נעשה כמעט לרפלקס מותנה. ואיכשהו המשמעות האמיתית של המילים אבדה עם הזמן. אולי אפילו מעולם לא נקלטה בראשי, המורגל בהן מאז ימי ילדותי.

ופתאום, השנה, במהלך הטקס, המילים הכו בי מחדש, במלוא עוצמתן.

זה התחיל ב-"שיר ארץ" שכתב נתן יונתן:

"ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש."

 

הרומזות לשני סיפורים תנ"כיים: סיפור המרגלים והסיפור של דוד ואוריה – בעלה של בתשבע.

שנים עשר המרגלים יצאו לתור את ארץ ישראל, וחזרו לספר את שבחה באוזני בני ישראל, שעמדו להיכנס ולרשת אותה. "זבת חלב ודבש" היו המילים שבהם בחרו לתאר אותה, אך רובם הזהירו כי לא יהיה בכוחו של העם לכבוש את הארץ, שכן היא "אוכלת יושביה". בסיפור המקראי נמתחת ביקורת על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. אבל נתן יונתן – ששכל חברים רבים ואף את בנו – כמו נאלץ להסכים עם קביעתם. הוא ממשיך ומתאר את הרגשות המעורבים כלפי המולדת, שמצד אחד "מתקו לה רגביה" ו-"כל אביב שבים לה סביוניה", אבל מהצד השני "מלוחים כבכי כל חופיה" ו-"רוח קיץ עצב אבניה".

ולצד הכאב הזה, יונתן ממשיך ומתאר את מחזור הטבע, הממשיך בשלו למרות הכל:

"שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים"

 

את אותו רעיון – עולם הממשיך להתנהל כמנהגו גם אחרי אסון כבד – מתארת דורית צמרת בשיר שכתבה בעקבות מלחמת יום כיפור:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב"

צמרת היתה חברת קיבוץ השיטה, שאיבד אחד עשר מבניו במלחמה ההיא. בצירוף מקרים מצמרר, אסון נוסף – כבד הרבה יותר – פקד את יישובי הדרום, בגבול עזה, בדיוק חמישים שנה אחרי, על פי התאריך הלועזי – ב-7 באוקטובר. גם שם, בדרום, החיטה ממשיכה לצמוח, ממש כמו בשדות הקיבוץ הצפוני לפני חצי מאה. חברי הגבעטרון – ששרו את השיר במקור – הקליטו גרסה מחודשת שלו בעקבות האסון הטרי. בנוסח החדש נכתב "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב”.

 

ואם לחזור לנתן יונתן, רשימת שירי הזיכרון לא תהיה שלמה בלי "החול יזכור".

"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם"

פעמים אין ספור שרנו את המילים האלה – הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם – בבית הספר, בתנועת הנוער ובטקסים. מילים רכות, נעימות, אהובות. ופתאום, בסיום, שמעתי משהו אחר - הנעורים שבאו פתע אל סופם – ומלוא המשמעות היכתה בי. כל כך הרבה נעורים – וגם ילדות – באו אל קיצם באחת ביום השביעי באוקטובר הנורא ובימים שבאו בעקבותיו: בשעות האימה בממ"דים, במסיבת הנובה שהפכה למלכודת מוות, ביישובים ובמוצבים הצבאיים, בחודשי השבי הארוכים בעזה. אפילו מי ששרדו וזכו בהזדמנות להשתקם – לעולם לא יחזרו להיות אותם הילדים או הנערים חסרי הדאגה שהיו. הנעורים באו אל סופם ללא כל אזהרה מוקדמת.

והם – הנעורים – יישארו איתנו, רק כזיכרון.

 

ועכשיו, הרשו לי להמליץ על הרשומה "מתי פרידמן, 'לחפש בן אדם - משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב': אשרי הגפרור?" בבלוג של עפרה עופר אורן

אסקפיזם או איך נרגעים

 

איך נרגעים מהמצב – זה היה השרביט החם כבר לפני כמה שבועות. לא כתבתי עליו אז, אבל בדיעבד – עם כל המתח והלחץ של התקופה – הנושא העסיק אותי לא מעט. גם בסופ"ש של חול המועד, עסקו בכך הכותבים במוסף של ידיעות אחרונות. כל אחד והעיסוק המרגיע שלו – שקיעה בבינג' מול הטלוויזיה, פחממות ריקות ומנחמות, קריאה, סריגה וכן הלאה.

אסקפיזם ומרגוע הפכו מוצרים מבוקשים ובסיסיים בשש השנים האחרונות. במבט לאחור – כל אחד ואחד מהמשברים שחווינו, עורר בי עשיה מנחמת אחרת. בסגר הראשון של הקורונה גיליתי שהעבודה (שנעשתה מהבית) היא לפעמים תרפיה והסחת דעת מכל מה שמתרחש מסביב. בנוסף העסיקו אותי אז עבודות הבית – ניקיונות ובישולים נוספו לכביסות שעליהן הייתי אחראית עוד קודם. בשיגרה אנחנו מעסיקים עוזרת וכן מבשלת שבאה פעם בשבוע, אבל בסגר נשארנו ללא העזרה הזו. מצד שני – היינו בבית, ולא היה יותר מדי מה לעשות. ומכיוון שקשה לי לנקות בעצמי את כל הדירה בבת אחת, יצא שכל יום הייתי מנקה חדר או שניים. ויום אחד הוקדש לפחות נקיונות ויותר בישולים – בעיקר כאלה שדורשים זמן הכנה ארוך.

אחרי שהסתיים הסגר הראשון, המשכתי לעבוד מהבית. את הזמן שנחסך לי בנסיעות ובפקקים התחלתי להשקיע באימוני כושר. הם אלה ששמרו על שפיותי כשנכנסנו לסגר השני. בזכותם יצאתי מהבית כמעט מדי יום – בין אם להליכות ארוכות ובין אם לאימוני כוח באוויר הפתוח – שהיוו גם הזדמנות לאינטראקציה עם אנשים שאינם בני ביתי.

ואז הגיע משבר מסוג אחר לגמרי. דבר לא הכין אותי – או אף אחד אחר – לאסון השביעי באוקטובר. היה קשה להכיל את האובדן, הכאב וההפתעה, עד כדי חוסר אמון שאכן קרה מה שקרה (הרגשה שעדיין שבה ומציפה אותי מדי פעם). כמו רבים אחרים היה לי קשה מאד לתפקד באותם הימים, להניע את עצמי לכדי פעולה כלשהי ולהתרכז. אבל היו דברים שהיו חייבים להיעשות, כולל בעבודה – ששוב הפכה לסוג של מפלט. בנוסף, פיתחתי עיסוק חדש – הרכבת פאזל בן 2,000 חלקים – משהו שלא עשיתי הרבה מאד שנים. פאזל דורש ריכוז מסויים, אבל עדיין פחות מפעולות אחרות – כמו קריאה, למשל – וזה יתרונו. יש בו אפקט מדיטטיבי, כיוון שתוך כדי ההרכבה המחשבות חופשיות לנדוד לפה ולשם. באותם ימים הייתי מצפה לסיום יום העבודה, רק כדי שאוכל לעבור לפינה אחרת של אותו החדר, ולהמשיך להרכיב חלק לחלק. מצאתי סיפוק מסויים בלראות איך תמונת הפאזל הולכת ומתגבשת מיום ליום, ואפילו תעדתי את התהליך בתמונות.

ולאחרונה, לאורך שאגת הארי, נראה שהבריחה האמיתית שלי היתה לכתיבה. עוד לפני המלחמה חוויתי פרץ יצירה. והאמת שכשהיא התחילה, שוב חוויתי שיתוק כללי, כולל בכתיבה. אבל ברגע שהצלחתי להתגבר על המחסום, מצאתי פורקן במילים, בין אם בכתיבה הומוריסטית, עיבוד של הפחדים או גילוי מחודש של הערבות ההדדית לאור המצב. אם דווקא אחרי השביעי באוקטובר חוויתי פרץ יצירה של כתיבה כמעט תרפויטית – מתעדת חוויות ותחושות באופן יומיומי כמעט, ובמהלך "עם כלביא" כתבתי בעיקר למגירה, הפעם – בעקבות הגילוי של קהילת הבלוגרים "פרפרים" – הכתיבה וגם הקריאה בבלוגים של אחרים, היוו אי של שפיות וגם דרך להתחבר ולהפיג את הבידוד הביתי הכפוי.

ואם למדתי משהו מהשנים האחרונות, זה שאסקפיזם הוא לא רק בריחה – לפעמים זו פשוט הדרך להחזיק את הראש מעל המים עד שתחלוף הסערה.