החול יזכור

 הקשבה חוזרת לשירי הזיכרון המוכרים

"שירי יום הזיכרון הם הכי יפים" – כך נאנחה חברתי ק. כשעוד היינו נערות. וזה נכון. השירים הרגישים עם הלחנים השקטים פורטים על נימי הנפש. רבים מהם יוצא לי לשמוע שוב ושוב, גם בימי חול, ולא רק לרגל אסון נוסף, ששוב פקד אותנו. יש ביניהם כאלה ותיקים יותר וכאלה שפחות – אבל רובם הפכו מזמן לפס הקול של חיינו הקולקטיביים. לעיתים נדמה שהם כל כך חרושים, עד כי הרגש שהם מעוררים נעשה כמעט לרפלקס מותנה. ואיכשהו המשמעות האמיתית של המילים אבדה עם הזמן. אולי אפילו מעולם לא נקלטה בראשי, המורגל בהן מאז ימי ילדותי.

ופתאום, השנה, במהלך הטקס, המילים הכו בי מחדש, במלוא עוצמתן.

זה התחיל ב-"שיר ארץ" שכתב נתן יונתן:

"ארץ שיושביה היא אוכלת

וזבת חלב ודבש ותכלת

לפעמים גם היא עצמה גוזלת

את כבשת הרש."

 

הרומזות לשני סיפורים תנ"כיים: סיפור המרגלים והסיפור של דוד ואוריה – בעלה של בתשבע.

שנים עשר המרגלים יצאו לתור את ארץ ישראל, וחזרו לספר את שבחה באוזני בני ישראל, שעמדו להיכנס ולרשת אותה. "זבת חלב ודבש" היו המילים שבהם בחרו לתאר אותה, אך רובם הזהירו כי לא יהיה בכוחו של העם לכבוש את הארץ, שכן היא "אוכלת יושביה". בסיפור המקראי נמתחת ביקורת על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. אבל נתן יונתן – ששכל חברים רבים ואף את בנו – כמו נאלץ להסכים עם קביעתם. הוא ממשיך ומתאר את הרגשות המעורבים כלפי המולדת, שמצד אחד "מתקו לה רגביה" ו-"כל אביב שבים לה סביוניה", אבל מהצד השני "מלוחים כבכי כל חופיה" ו-"רוח קיץ עצב אבניה".

ולצד הכאב הזה, יונתן ממשיך ומתאר את מחזור הטבע, הממשיך בשלו למרות הכל:

"שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים"

 

את אותו רעיון – עולם הממשיך להתנהל כמנהגו גם אחרי אסון כבד – מתארת דורית צמרת בשיר שכתבה בעקבות מלחמת יום כיפור:

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב"

צמרת היתה חברת קיבוץ השיטה, שאיבד אחד עשר מבניו במלחמה ההיא. בצירוף מקרים מצמרר, אסון נוסף – כבד הרבה יותר – פקד את יישובי הדרום, בגבול עזה, בדיוק חמישים שנה אחרי, על פי התאריך הלועזי – ב-7 באוקטובר. גם שם, בדרום, החיטה ממשיכה לצמוח, ממש כמו בשדות הקיבוץ הצפוני לפני חצי מאה. חברי הגבעטרון – ששרו את השיר במקור – הקליטו גרסה מחודשת שלו בעקבות האסון הטרי. בנוסח החדש נכתב "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ומוכרחים לשוב”.

 

ואם לחזור לנתן יונתן, רשימת שירי הזיכרון לא תהיה שלמה בלי "החול יזכור".

"החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם"

פעמים אין ספור שרנו את המילים האלה – הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם – בבית הספר, בתנועת הנוער ובטקסים. מילים רכות, נעימות, אהובות. ופתאום, בסיום, שמעתי משהו אחר - הנעורים שבאו פתע אל סופם – ומלוא המשמעות היכתה בי. כל כך הרבה נעורים – וגם ילדות – באו אל קיצם באחת ביום השביעי באוקטובר הנורא ובימים שבאו בעקבותיו: בשעות האימה בממ"דים, במסיבת הנובה שהפכה למלכודת מוות, ביישובים ובמוצבים הצבאיים, בחודשי השבי הארוכים בעזה. אפילו מי ששרדו וזכו בהזדמנות להשתקם – לעולם לא יחזרו להיות אותם הילדים או הנערים חסרי הדאגה שהיו. הנעורים באו אל סופם ללא כל אזהרה מוקדמת.

והם – הנעורים – יישארו איתנו, רק כזיכרון.

 

ועכשיו, הרשו לי להמליץ על הרשומה "מתי פרידמן, 'לחפש בן אדם - משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב': אשרי הגפרור?" בבלוג של עפרה עופר אורן