לקראת ראש השנה חזר ש. מהגן וסיפר שהכינו המון ברכות לקראת השנה החדשה. כשהתעניינתי אילו ברכות ברכו, התעקש להראות לי בפנטומימה:
עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!
ליטף את ראשי - שנה טובה!
הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.
ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.
שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?
בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.
אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!
כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!
אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!
מה עושים החיילים?
ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?
בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.
יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.
"טייסי קרב?" שאל הילד
"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."
"ומה עוד, אמא?"
מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.
"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"
חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"
"לא כל כך" השיב לי.
סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.
א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.
עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!
ליטף את ראשי - שנה טובה!
הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.
ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.
שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?
בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.
אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!
כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!
אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!
מה עושים החיילים?
ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?
בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.
יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.
"טייסי קרב?" שאל הילד
"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."
"ומה עוד, אמא?"
מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.
"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"
חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"
"לא כל כך" השיב לי.
סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.
א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה