הילד שלנו. בינתיים.

 

ילד-נער יושב על ההדום מול הטלוויזיה בסלון. בידיו הוא אוחז בשלט של הפיפא, אצבעותיו נעות במרץ, גופו נטוי קדימה בדריכות ומבטו נתון לשחקנים שמתרוצצים על המסך. מדי פעם נפלטת ממנו קריאת התפעלות או אכזבה. כך תפסתי אותו לפני כמה חודשים, בתנוחה אופיינית. החורף היה אז בעיצומו, והוא גרב גרביים עבות - תחליף לנעלי הבית שאותן הוא מסרב לנעול. היה משהו ביתי כל כך ופרטי במראה הזה, עד שהייתי חייבת לבקש את רשותו ולצלם (מהגב, כמובן שרק מהגב).

 אז זו היתה רק הפוגה קצרצרה מהלימודים האינטנסיביים לקראת הבגרויות. בימינו כיתה י״א היא העמוסה ביותר. אחרי שצלח אותה בהצטיינות יתרה, י״ב אמורה להיות כמעט טיול בפארק. עכשיו כשיצא לחופש הגדול האחרון שלו, הזמן החופשי כמעט ואינו מוגבל. יש שפע של פנאי לפיפא, לחברים, לשיעורי הנהיגה, לשחמט ולשחיה. ואפילו לעבודות מזדמנות פה ושם. לא שחסר לו כסף. ״אבל הניסיון, אמא!״ הוא מכריז ונהנה לרכוש עוד מיומנות: תפעול קופה רושמת.

אני שוב מוצאת את עצמי מביטה בו, בהתפעלות, גאווה והמון אהבה. זה הילד שלי, הבן הקטן. בפניו אני עוד יכולה לראות - לפעמים - את התמימות הילדותית בין זיפיי הזקן. מתי הספיק לגדול כל כך ואיך חלפו השנים. תאריך הגיוס הטנטטיבי כבר נקבע: תחילת אוגוסט בשנה הבאה. הוא עוד יזוז, כך אני מקווה. יהיו מיונים ומבדקים וימי גיבוש…. הילד בכלל לא מעוניין להיות לוחם. מעדיף יומיות. כנראה שלא רע לו בבית. והוא עתיר כישורים וכישרונות, אבל כלל לא בטוח שהצבא מעוניין בהם. הצבא זקוק ללוחמים. בדחיפות. אחרת - כך אומרים - יקרוס אל עצמו ממש בקרוב. הילד שלי - על אף הפרופיל שאינו 97 – עלול להפוך לבשר תותחים. הלב מתכווץ והבטן מתהפכת רק מהמחשבה.

והילד שלי המוצלח - כל האפשרויות פתוחות בפניו, כל עוד ישרוד בשלום את השירות הצבאי. כך אני אומרת לאבא שלו, והוא עצמו שומע, מרים ראשו מהמשחק. אצבעותיו קופאות באמצע התנועה: ״די, אמא. נו, די,״ הוא מבקש כמעט בתחינה ״תפסיקי. שלא תעשי לי נאחס!״