אחר צהריים חורפי אחד, אחרי שמלאו לקטן שלוש, העזתי ונסעתי איתו לבקר את סבתא שלי. סופסוף, שנתיים אחרי שהפך לנייד, האיום שהוא מהווה לסרוויסים ולקריסטלים, נראה כמו משהו שאפשר לחיות איתו. ואכן, הקטן ישב כמו גדול בראש שולחן המטבח שידע ימים טובים יותר, בעוד סבתא העמיסה על צלחותינו מכל טוב אשר הכינה לכבודינו, התמוגגה מהנין שביצועיו טובים בכמות ובאיכות מאילו של אימו, והפליגה בזיכרונות ...
איך היתה מחממת את אותו המטבח כדי לעשות לי את האמבטיות הראשונות בחיי, מניחה אותי בסיומן, עטופה במגבת, על אותו שולחן פורמייקה ששימש גם כמשטח החתלה.
איך הרתיחה את החיתולים הרב פעמיים בדוד ועימלנה, וכל כך הקפידה על ניקיונם עד שפעם משהו גנב אותם מהחבל!
נזכרה כמה חכמה הייתי כבר כתינוקת, ואיך אחותי האחת היתה מגונדרת מיומה הראשון והשניה דעתנית מלידה אם לא מבטן.
והוסיפה ונזכרה בעיירת ילדותה הפולנית. באחיה שכבר היו נשואים כשנולדה, באחיותיה שילדו בבית אימן, בנכחותה ובסיוע מיילדת נוצריה-רחמניה. איך חרב כל העולם שידעה במחי יד. בגיל שש עשרה ברחה מזרחה, וכשחזרה כבר לא היה לאן. ולא היה למי. סיפרה איך נולדה אימי, איך גדל דודי. איך היא וסבא הקימו משפחה על החורבות, עם עזרה שנקנתה בכסף: האומנת, העוזרת, הכובסת - כולן נוצריות טובות שגורלן ונפשן ניקשרו יחד, עד ששוב נדדו – חזרה לפולין, והלאה – לישראל, להתחלה חדשה, שפה חדשה, מנטליות אחרת וקשיים כלכליים. מנתה את המעברים כמו גם את מספר הפעמים בהן התבססו סבא והיא, רק כדי לאבד את הכל, ובכוח בלתי נדלה – לבנות ולהמציא את עצמם שוב, מחדש. אני מסתכלת עליה ולא מאמינה איך אישה אחת עברה כל כך הרבה: עוני וגם עושר, רעב ומחסור מול שפע, בדידות ויאוש, אך גם אהבה, חיי חברה סוערים, בילויים, תרבות ונופש. איך נתקלה בגילויים של אכזריות שאין כמותה, אך גם בטוב לב ואנושיות טהורים.
והנה היא כאן. אלמנה מזה ארבע שנים. מתגוררת לבדה באותה דירת סוכנות שהשיגו לפני ארבעים וחמש שנה, בלבוסטה אמתית ועצמאית גם לאחר שמלאו לה שמונים וארבע – רק בריאות, הקש בעץ. היא מונה את הברכות: יש לה בת ובן, שבעה נכדים, שני נינים ועוד היד נטויה, מסתכלת על בני ומתמוגגת: כמה חמוד, כמה חכם, כמה יפה!
"אז מתי היה הכי טוב?" אני לא מתאפקת ושואלת, כשאנחנו אוספות יחד את הכלים המלוכלכים לכיור.
"כשאת ואחיך הייתם קטנים! כשעזרתי לגדל אתכם!" היא אומרת מיד, בלי לחשוב רגע, כאילו התשובה היתה מוכנה עוד לפני שנסחתי את השאלה.
ועל זה אמא שלי היתה אומרת: עזבו אותכם מהילדים שלכם, נכדים – זה ה-דבר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה