געגועיי לסבא ש.

 

השעות הקטנות של הלילה. קיץ. אי שם בשנות השמונים. אני ושתי אחיותיי חולקות ספה נפתחת, וישנות עליה לרוחב, כשקרש תקוע לנו במותניים. כל אחת מצאה תנוחה בלתי אפשרית אחרת כדי להתגבר על אי הנוחות שבלישון, שלושתינו יחד, אצל סבתא וסבא במהלך החופש הגדול. הן-השתיים נרדמו כבר, בתום הצחוקים, השיחות והריבים. רק ממני השינה מתעקשת לחמוק. שלבי התריס פתוחים בתקווה לבריזה ולו הקלה ביותר, שמסרבת לבוא. החום נסבל אבל הלחות מדביקה את פיג`מת הטריקו לגוף. אני מתהפכת מהצד לגב. על התיקרה צללים של אור, שפולט פנס הרחוב מתחת לחלון. הצללים מטיילים לאורך החדר בכל פעם שמכונית חולפת ברחוב. ריח ה`פלירט` שסבתא פיזרה בנדיבות כנגד היתושים עומד באוויר. אחותי הגדילה לעשות ומרחה כל פיסת עור בגופה שנותרה גלויה, בחומר שדוחה אותם. אני לא מסוגלת לשאת את הרעיון של המגע הישיר בין עורי לחומר. אז הנה, עכשיו היא ישנה, משמיעה נשימות עמוקות, שפתיה ממלמלות משהו מפעם לפעם, ואני - נדמה לי שנעקצתי בין שתי אצבעות היד, כך שזה גם מגרד נורא וגם קשה לחכך ולהרגיע את המקום.

ממקום משכבי אני יכולה לשמוע את מקהלת אוסף השעונים של סבא, שסבתא פינתה מהחדר כדי שלא יפריעו את שְּנַתֵינּוּ, והם מתקתקים בעוז במטבח שמעבר למסדרון. בחדר שבו אנו ישנות יש שתי דלתות - האחת למסדרון, והשניה למה שהיתה פעם מרפסת, והיום היא הרחבה לסלון. דרך שתיהן ניתן לראות עכשיו את הריצוד החיוור של הטלוויזיה, שהיא מקור האור היחידי בבית בו שולטת חשיכה. מחדר השינה אפשר לשמוע את קולות החירחור הקלים של סבתא בִּשְנתה, בעוד סבא בסלון, צופה כמעט בלי קול בשידורי האולימפידה מכורסת הארצ`י בנקר שלו, העשויה קטיפה אדומה שלא ניתן להבחין בה, כי היא עטופה היטב בסדין צהוב מהוהה.

כשהסבלנות שלי פוקעת, אני חומקת בזהירות מהמיטה, לא שוכחת לנעול את הכפכפים שהשארתי לרגליה - אחרת באמת אסתבך, כי סבא לא יכל לסבול כאשר הלכנו יחפים. הוא טען שזה מנהג אבלות שמקומו יכירינו רק בעת שבעה, לא עלינו. - ומציצה דרך דלת המרפסת, אולי אתפוס כמה תמונות בטלוויזיה בלי שסבא יעלה עלי, ואעלץ להסביר ולתרץ מה פתאום לא נרדמתי עדיין. אבל הוא, בחושי החיה שלו, עולה עלי מיד, ומזמין אותי להציב כיסא שאגרור מפינת האוכל לצידו - כי אצל סבתא יושבים על ספות הקטיפה רק בארועים מיוחדים, ומפגש לילי ביני לבין סבא לא עומד בקריטריונים האלה. אני עדיין חוששת - תמיד יש לו מה לומר והוא לא חוסך בביקורת. כל כך חוששת, שרק בבגרותי אבין שהוא שמח בחברתי, בישיבה בצוותא כתף אל כתף, צופים באתלטים, הלבושים גופיות שעל כל אחת מהן מתנוסס מספר, ומייצגים את כל אומות העולם, בינהם לבנים ושחורים, מלוכסנים ואדומי אור - רצים למרחקים קצרים, קופצים מעל למתח בעזרת מוט ומשליכים דיסק.

בלילה ההוא יספר לי שגם הוא, בצעירותו, היה אתלט. בילדותו, בליטא, לא היה לו זמן וראש ללימודים, וממילא יצא לעבוד כנער, אבל תמיד ידע לרוץ מהר. וכך, כשפרצה המלחמה והוא התגייס לצבא האדום, הפך לאתלט המצטיין של הגדוד, ייצג אותו בתחרויות שונות, ובכל פעם שניצח זכה בחופשה בת כמה ימים. הקפיטן אהב אותו, סיפר, שמר עליו לבל ילקח לחזית, לימד אותו מעט חשבון והיסטוריה, ובזכותו הפך לקצין. אחר כך, כשתסתיים המלחמה הוא יפגוש את סבתא - שני כלבים היו לו אז - סיפר - גדולים כשני חמורים, וגיזעיים. אבל לא יזכיר שהיה מושל מחוז, שעזר לציונים להבריח יהודים את הגבול, וכשכמעט עלו עליו ברחו סבתא והוא ואמי התינוקת, איתם רק הבגדים שלגופם, ושם נעוריה של סבתי, אותו יאמצו ותחתיו יסתתרו.

כל זה יוודע לי הרבה אחר כך, מאנשים אחרים, אך בשעות הקטנות של הלילה ההוא השביע אותי - אני עוד אספר לך הכל, ואת תכתבי מזה ספר! - רגע בודד של מגלומניה מצידו, ואני לא אהיה בטוחה אם בחר בי רק מכיוון שאני נכדתו הבכורה, או גם כי הוא האמין בכישרון הכתיבה שלי, שהרי מהרגע שלמדתי לכתוב, כמעט, חורזתי שירים וניסיתי כוחי גם בכתיבת סיפורים קצרים.

אבל סבא לא סיפר לי מעולם על החיים שלפני המלחמה. במקרה יוודע לי שהיה יתום מאם עוד מילדות, ולכן, כנראה, היו לו רק אחות ואח, ולא ארבע-חמישה אחים כמו שתמיד דימיינתי - משפחה גדולה כמו לסבתא. בניגוד לה, לא תיאר מעולם את השיבה למחוזות ילדותו, לעולם שנחרב. הוא לא סיפר, ואני לא רשמתי. שנינו חשבנו שיש עוד זמן. המון זמן. השבץ שנטל ממנו את יכולת הדיבור תפס את כולם בהפתעה גמורה.

בפסח האחרון שלפה פתאום אמא את ארבע הכפות - השריד האחרון לבית שלך, סבא, למשפחה. כתבתי על זה כאן, בבלוגיה שבאינטרנט, שאז, באמצע שנות השמונים, לא יכולנו לדמיין לעצמינו שתתקיים. הרשומה הגיעה ל"כדאי שתקראו" בעמוד הראשון. כמעט מאה איש קראו, ואני רוצה שיקראו, רוצה שיגידו שאני טובה בכתיבה. אבל הם הגיעו לכאן לא בזכותי, כי אם בזכותך ובזכות הסיפור שלך שיותר משהוא מרגש, הוא פשוט קורע את הלב. קיבלתי רייטינג, סבא, על חורבות המשפחה שלך.

אם הוא היה יכול לשמוע ולראות, סבא שלי, חיוך ממזרי היה נמתח על פניו. - מָיְי קִינְד - היה אומר לי - מיי שיינא מיידלה, קוּסֶאר אין תוֹכֶס - שיקפצו לך כולם - את תמיד היית חכמה, עוד בבית היולדות אמרו ככה כולם! –

קצת אחרי פסח, קצת אחרי יום השואה, בתיזמון בעל משמעות יְתֵרָה, ציינה המשפחה, על קיברך, אזכרה חמישית. וכמדי שנה זכרו להתחשב בזאת ובהוא, ולא הביאו בחשבון את האילוצים שלי. וכשהתקשרו באותו בוקר לומר שבעצם יעלו לקבר מוקדם כך שאוכל להצטרף, כבר היה מאוחר מידי, כי התחייבות קודמת כבר נקבעה עבורי, ולא יכולתי לדחות או לבטל. אבל האמת שאני לא צריכה ימים מיוחדים בשנה ומקום בעל משמעות כדי לזכור. אמנם פקדתי את קברך כשרציתי שתבקש בשבילי שם למעלה משהו מיוחד, כי אני לא מאמינה בכלום, אבל ברגעי משבר אני מועדת. חזרתי לשים אבן על המצבה כשהתקיימה המשאלה, לומר תודה. ועכשיו, תנוח בשלום על משכבך סבא. אתה איתי, בזכרוני, בכתיבתי, במסכת חיי. אתה אינך, ועודך קיים.