אישה חיוורת בכותונת בית חולים, נטשה את מיטתה שבחדר יחידת השבץ, והיא משוטטת במסדרון המחלקה הנוירולוגית ומחפשת את היציאה.
- אני רוצה הביתה! - היא תובעת, כמו היתה ילדה קטנה ועקשנית.
- אבל סבתא, הרופאה אמרה שאת צריכה להשאר כאן כמה ימים, - אני מזכירה לה - ואת אפילו הבטחת שתעשו קצת שמח ביחד. -
זה היה רק לפני שעה. היא התלוצצה עם רופאיה, דיברה ישר ולעניין, והנה שוב נסוגנו אחורה אל תוך הצללים של הבילבול.
- הבית שלי רחוק? - היא שואלת, מתעלמת מדברי.
- אי אפשר ללכת ברגל, וגם חם נורא בחוץ. - אני מזהירה. היא מגיעה אל קצה המחלקה, שם המסדרון הופך למחסן: כיסאות מתפרקים, מחשב ישן וערמת ספרים על הריצפה גובבו להם יחדיו. אני מסובבת אותה חזרה לכיוון השני.
- אבל איך יוצאים מכאן? - היא תוהה בדבקות.
- לא יוצאים! - אני מגייסת כל אסרטיביות שבאמתחתי - לא יוצאים עד שהרופאים ישחררו אותך. -
- פחחחח ... - היא רושפת בוז - מי הם הרופאים האלה בכלל שיקבעו - שוכחת שהנכד הרופא ואישתו הפרופסור הם האל והשמש שלהם היא מוכנה לסגוד מבוקר ועד ערב.
- אנחנו רק נלך ונחזור, - היא מנסה לשדל אותי. - אני חייבת להביא כמה דברים מהבית, את התרופות ... -
- אנחנו נביא לך הכל, סבתא. -
- לא .. אתם לא תדעו ... לא תמצאו ... - לכל דבר יש לה תשובה.
אני מביטה בה. היא עוד תלך ותצטמק לנגד עיני עם כל יום שיעבור. תחוויר יותר ויותר. כתמי הזיקנה שתקעו בעורה יתדות כבר לפני שנים, יזדקרו פתאום במלוא חוסר הדרם. הידיים הרפויות היו תמיד בשרניות, חזקות ועמלות, נושאות אותי לכאן ולשם, מבשלות, מאכילות, מקלחות, מחבקות ומלטפות.
אין פגיעה מוטורית, תקבע למחרת הפיזיוטרפיסטית. מובן שאין. היא באבא בובה בהתגלמותו. תזזיתית. עוברת בעקשנות את מסדרון המחלקה הלוך ושוב, קוראת בקול את השלטים - "נתרם על ידי הנרי וורה כהן", "כניסה לסגל בלבד", "דר` כך וכך סגן מנהל המחלקה" - ורק הַכְוונה לכיוון היציאה או המעליות אינה מוצאת.
היא רוצה הביתה. היא רוצה את החיים שלה בחזרה. גם אנחנו. אבל היא משוכנעת שזה באמת יכול עוד לקרות. שהגלגל יסתובב אחור. הפעם, כשבנה יצלצל בדלת, כמו בכל צהרי יום שישי, היא תקום ותפתח לו, כמו תמיד. היא תשמע. הרי אם היתה שומעת את צילצול הפעמון היתה פותחת לו.
- אז איך זה שלא שמעת? - אני מתעקשת לעמת אותה עם העובדות.
- הייתי שקועה בטלוויזיה, זה הכל! - היא עונה. - בכלל, כשהם הזמינו אמבולנס, לא הייתי צריכה להסכים ולבוא. -
רגע היא צלולה, שואלת אם אחותי לומדת כמו שצריך למבחן שיערך ביום רביעי, כי איך תעשה מועד ב`, היא הרי נוסעת לטיול בספטמבר, וקצת אחר כך הכל מתבלבל ואין לה מושג איזה יום היום ואם בחוץ חם או קר.
"כשאלה יהיו ההורים שלנו ולא סבתא, אז זה יהיה ממש עצוב" קבע אחי.
"למה?" תהיתי. "כי חובת הטיפול תיפול עלינו?"
"לא." השיב. "כי אז נדע שאנחנו הבאים בתור."
אבל מבחינתי די בזה כדי להיות מספיק עצוב. כי אני כבר יכולה לדמיין איך סבתא כבר לא תהיה שם לספר לי אנקדוטות קטנות מימי ילדותי, אנקדוטות עליהן חזרה כבר מליון פעם, אבל אני אספתי אותן אל חייקי בזכותה, חלקיי פסייפס קטנים המרכיבים אותי ואת חיי, שרק היא היתה עדה להם. ואני לא מוכנה, עדיין, לאבד את ילדותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה