פתאום גיליתי שיש לי מתבגר בן-עשרה בבית ולא ברור לי מאיפה הוא נחת. אני זוכרת שהבאנו לכאן תינוק בן יומו לפני משהו כמו שלוש עשרה שנה, פחות או יותר, ושהוא התפתח לפי הספר - שוב, פחות או יותר - נשמתי פרחה עד שהתחיל להתהפך, לעמוד הצליח באופן מפתיע קצת אחרי שהתיישב, ובסופו של דבר התחיל ללכת ומהר מאד גם לרוץ בתחום הזמנים הנורמלי, ומתינוק הפך לפעוט וצמח לילד שהולך לגן ואז התחיל את בית הספר, למד לקרוא, לכתוב והצטיין בחשבון, עברו עלינו ימים על גבי ימים של מה שנראה כשגרה מבורכת עד שבשנה הראשונה ללימודיו בחטיבת הביניים החלו להתחולל שינויים שאי אפשר היה להתעלם מהם:
קודם כל - הוא גבה עד כדי כך שעבר אותי והתחיל להסתכל עלי מלמעלה. אני הייתי מאד מרוצה מהעניין: זה הרגע שלו חיכיתי מאז נולד (אם לא מאז שהרינו אותו) - ההוכחה הניצחת שעלה בידי להשביח את הגזע, והילד ירש את הגנים הנכונים של אבא שלו - מטר שמונים פלוס פלוס - אשר הצליחו לגבור על הגנטיקה שלי - גובה שרפרף וגם זה רק ביום טוב. אבל ט. עצמו נלחץ ונבהל מעצמו - איך יתכן שיסתכל עלי מלמעלה?! הרי אני הגדולה והוא - הקטן, ובמשך שבועות אחדים ניסה בכל כוחו להתכחש לעובדה ששימחה אותי וציערה אותו: הוא הלך לידי ללא נעלים, דרש שאני אנעל את זוג המגפיים עם העקבים הגבוהים ביותר שיש לי (שאינם כל כך גבוהים, יש לציין), וכשהבין שזה לא עוזר, ולהעמיד אותי על כיסא באופן קבוע זה לא מעשי, ניסה לכופף את ברכיו, צווארו וכתפיו. אבל כלום לא עזר - הילד גדל ואני נהייתי קטנה ממנו ...
אחר כך הקול התחלף. זה קרה בן לילה או בן יום, בלי העליות והירידות והשברים הידועים. פתאום נהיה לו קול של גבר וזה גרם לי לשים לב שלא רק הגובה אלא גם הגודל של כפות הידים והרגליים הם של גבר-גבר. והתינוק המתוק שגדל להיות ילד יפה הפך לנער חתיך, הורס, שקשה להאמין איך זה שנערות בעשרותיהן לא מתגודדות עדיין מאחורי דלת הכניסה והולכות עליו מכות זו עם זו ....
ואז, יום אחד - ט. נעלם. חיפשתי בכל מקום: בבית הספר, אצל החברים - שהרשימה שלהם נעשתה ארוכה במיוחד לאחרונה, ואין, לא מצאתי את הילד! א. הציע שאחפש בחדר שלו, אולי הוא יושב מול שולחן העבודה, אבל אני ביטלתי את האפשרות ש-ט. יושב ולומד בדבקות זמן ארוך כל כך, עד שזה הפף למקום האחרון שבו עדיין לא חיפשתי, וגיליתי שהדלת סגורה, שדפיקה נימוסית עליה לא נענית, ושלפתוח אותה בפשטות אי אפשר - כי היא נעולה! האח הצעיר, שגילה גם הוא סימני דאגה ואף געגועים לאחיו הבכור הנעלם, הציע שאשתמש במטבע שידוע שפותח את דלתות הבית הנעולות, אבל אני התעקשתי להלום בדלת בחוזקה - רגישה ונחושה - עד שהדלת נפתחה מבפנים. המתבגר פלט המהום בלתי מובן וחזר לשולחן העבודה. כדי לגשת אליו נאלצתי לדלג מעל הילקוט ותיק השחיה, נזהרתי לא להחליק על צמד גרביים שהיו מושלכות על הריצפה, והתעלמתי מכמה פרטי לבוש אחרים, ספר וכמה מחברות שמצאו גם הם את דרכם לפרקט. ואז פתרתי את התעלומה: הילד היה שקוע במשחק מחשב ... מה עם שיעורי הבית? שמעתי את אמא שלי שואלת מפי. לא היום, עכשיו שבת מנוחה! קבע ט. אז מה עם להפגש עם חברים? תהיתי. "תכף" הרגיע אותי - עוד חצי שעה קבעו להפגש במשחק שיתופי. קבעו באמצעות הסקייפ כמובן. ולמה שירדו למטה ויפגשו בפארק, תהה, אם כל האקשן המעניין נמצא ממש כאן מתוך המחשב!
"אמרתי לך!" הכריז א. בניצחון, הוא בחדר שלו כל הזמן! וניסה לנחם אותי שבגיל שמונה עשרה הוא יהיה חייב לעזוב ולהתגייס לצבא ושעד אז יאלץ לעשות גיחות לשירותים ובעיקר למטבח - כי התיאבון שתמיד היה לו, עלה פלאים גם הוא לאחרונה ...
קודם כל - הוא גבה עד כדי כך שעבר אותי והתחיל להסתכל עלי מלמעלה. אני הייתי מאד מרוצה מהעניין: זה הרגע שלו חיכיתי מאז נולד (אם לא מאז שהרינו אותו) - ההוכחה הניצחת שעלה בידי להשביח את הגזע, והילד ירש את הגנים הנכונים של אבא שלו - מטר שמונים פלוס פלוס - אשר הצליחו לגבור על הגנטיקה שלי - גובה שרפרף וגם זה רק ביום טוב. אבל ט. עצמו נלחץ ונבהל מעצמו - איך יתכן שיסתכל עלי מלמעלה?! הרי אני הגדולה והוא - הקטן, ובמשך שבועות אחדים ניסה בכל כוחו להתכחש לעובדה ששימחה אותי וציערה אותו: הוא הלך לידי ללא נעלים, דרש שאני אנעל את זוג המגפיים עם העקבים הגבוהים ביותר שיש לי (שאינם כל כך גבוהים, יש לציין), וכשהבין שזה לא עוזר, ולהעמיד אותי על כיסא באופן קבוע זה לא מעשי, ניסה לכופף את ברכיו, צווארו וכתפיו. אבל כלום לא עזר - הילד גדל ואני נהייתי קטנה ממנו ...
אחר כך הקול התחלף. זה קרה בן לילה או בן יום, בלי העליות והירידות והשברים הידועים. פתאום נהיה לו קול של גבר וזה גרם לי לשים לב שלא רק הגובה אלא גם הגודל של כפות הידים והרגליים הם של גבר-גבר. והתינוק המתוק שגדל להיות ילד יפה הפך לנער חתיך, הורס, שקשה להאמין איך זה שנערות בעשרותיהן לא מתגודדות עדיין מאחורי דלת הכניסה והולכות עליו מכות זו עם זו ....
ואז, יום אחד - ט. נעלם. חיפשתי בכל מקום: בבית הספר, אצל החברים - שהרשימה שלהם נעשתה ארוכה במיוחד לאחרונה, ואין, לא מצאתי את הילד! א. הציע שאחפש בחדר שלו, אולי הוא יושב מול שולחן העבודה, אבל אני ביטלתי את האפשרות ש-ט. יושב ולומד בדבקות זמן ארוך כל כך, עד שזה הפף למקום האחרון שבו עדיין לא חיפשתי, וגיליתי שהדלת סגורה, שדפיקה נימוסית עליה לא נענית, ושלפתוח אותה בפשטות אי אפשר - כי היא נעולה! האח הצעיר, שגילה גם הוא סימני דאגה ואף געגועים לאחיו הבכור הנעלם, הציע שאשתמש במטבע שידוע שפותח את דלתות הבית הנעולות, אבל אני התעקשתי להלום בדלת בחוזקה - רגישה ונחושה - עד שהדלת נפתחה מבפנים. המתבגר פלט המהום בלתי מובן וחזר לשולחן העבודה. כדי לגשת אליו נאלצתי לדלג מעל הילקוט ותיק השחיה, נזהרתי לא להחליק על צמד גרביים שהיו מושלכות על הריצפה, והתעלמתי מכמה פרטי לבוש אחרים, ספר וכמה מחברות שמצאו גם הם את דרכם לפרקט. ואז פתרתי את התעלומה: הילד היה שקוע במשחק מחשב ... מה עם שיעורי הבית? שמעתי את אמא שלי שואלת מפי. לא היום, עכשיו שבת מנוחה! קבע ט. אז מה עם להפגש עם חברים? תהיתי. "תכף" הרגיע אותי - עוד חצי שעה קבעו להפגש במשחק שיתופי. קבעו באמצעות הסקייפ כמובן. ולמה שירדו למטה ויפגשו בפארק, תהה, אם כל האקשן המעניין נמצא ממש כאן מתוך המחשב!
"אמרתי לך!" הכריז א. בניצחון, הוא בחדר שלו כל הזמן! וניסה לנחם אותי שבגיל שמונה עשרה הוא יהיה חייב לעזוב ולהתגייס לצבא ושעד אז יאלץ לעשות גיחות לשירותים ובעיקר למטבח - כי התיאבון שתמיד היה לו, עלה פלאים גם הוא לאחרונה ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה