לא שקופים

תודה לאורמש שהזמין אותי באופן אישי להשתתף במיזם של הבלוגיה "מישהו שכח אותם, אנחנו לא"

כשהייתי ילדה, באחד מישובי הלוויין הקטנים של גוש דן, היינו נוסעים הרבה ל"עיר הגדולה" – תל אביב או רמת גן. טיפול רפואי, רכישת בגדים חדשים לגופי הגדל והצומח, צפיה בסרט או בהצגה – כל אלה לא ממש היו בנמצא אלא בעיר. היינו עולים על האוטובוס בתחנה הקרובה לבית, ויורדים במרכז סואן ורועש, עם המון מכוניות והולכי רגל וחנויות שלא הייתי רגילה להם, והיו גורמים לי לסחרחורת קלה. פה ושם היינו רואים על המדרכה אנשים פושטים יד, מנגנים בכלי נגינה כלשהו (אקורדיאון או כינור או גיטרה), ולעיתים פשוט יושבים או שוכבים על פיסת קרטון או סמרטוט, על קרטון אחר או דיקט מעץ כתוב סיפור חייהם קורע הלב – הם חולים או שיש להם ילדים שאין בכוחם לפרנס – ולעיתים יד חסרה או כיסא גלגלים מספרים לבד את כל בסיפור והופכים כל הסבר נוסף למיותר. אמא או סבתא היו מפקידות בידי כמה מטבעות של כסף קטן שאשים בכלי המיועד לכך, אצרף למטבעות שהשאירו שם לפנינו עוברים ושבים אחרים, ואז גם אנחנו המשכנו בדרכינו. כשהתבגרתי והפכתי לבעלת ארנק ודעות משלי לא התמדתי במנהג. ידעתי שכמו שיש כאלה שיש להם, כך יש גם כאלה שלהם פחות מזל. הודיתי על כך שאני נפלתי בצד הנכון, אבל לא הייתי בטוחה שזו שאלה של מזל בלבד ובכל מקרה איסוף נדבות ברחוב לא נראה לי הפתרון הנכון.

באמצע שנות העשרים לחיי מצאתי את עצמי, באחר צהריים חורפי אחד, נוהגת באוטו של אבא ואמא, שנתנו לי אותו במיוחד כדי שאוכל לצאת מהעבודה, להגיע לאוניברסיטה, להקשיב לשיעור שבועי במסגרת קורס לקראת התואר השני, ואז לחזור חזרה למקום העבודה ולהשלים את השעתיים-שלוש שהחסרתי. בדרך חזרה לעבודה החושך החל לרדת ואיתו גם גשם דק אך טורדני. בירידה מהכביש המהיר הבחנתי בו, עובר בין המכוניות הנאלצות לעצור לפני הרמזור ופושט את ידו. גם בלי לקרוא את השלט שאיתו הקפיד להתהלך, זיהיתי מיד על פי הילוכו ותנועותיו: הוא נכה הלוקה בשיתוק מוחין, גם אם קל. כמוהו כמוני: גם לי שיתוק מוחין, קל. רק שאני ברכב היבש והחם בדרך למקום עבודה מתגמל גם אם תובעני, ואילו הוא מקבץ נדבות בגשם. לא יכולתי שלא לשלוח ידי אל התיק המונח על כיסא הנוסע שלצידי, ולשלוף את הארנק המעוצב. כשהבחור הצעיר הגיע לפקוד את מכוניתי לא הסטתי את מבטי כהרגלי במצבים כאלה, אלא הורדתי את החלון והפקדתי בידיו שטר נדיב.

עוד קודם לכן, כשלמדתי לקראת התואר הראשון באוניברסיטת מרילנד הסמוכה לוושינגטון, בירת ארצות הברית, בתוודאתי לתופעת חסרי הבית. התגוררתי אז בעיר סמוכה והזדמנתי לא מעט למרכז עיר הבירה. שם, אנשים שקופים היו נושאים את כל רכושם בעגלות שוק או סופר, לבושים שכבות על גבי שכבות המרחיבות את מתאר גופם עד שלא ניתן לזהות קו מותן או בטן, ומנסים להתחמם בקור המצמית של החורף בקרבת פתחי האיוורור של הרכבת התחתית. באותה עת, במסגרת לימודי באוניברסיטה, קראתי בספרים שרבים מהם סובלים ממחלת נפש כזו או אחרת, וגם שלא מעט מהם הם חיילים משוחררים, הלומי קרב, ממלחמת ויאטנם. כך בספרים האקדמים. במציאות הלב היה נצבט בכל פעם מחדש, איך רחוב וחצי מהבית הלבן – מעונו הרשמי של נשיא ארצות הברית – אנשים חיים ברחוב, בקור, ללא מענה.

והרשומה הממולצת היא "מעשה שהיה כך היה" של "חושבים טוב", שכתב משל מאד אקטואלי למתרחש לאחרונה בבלוגיה.