נכתב בטרם הוכרזה הפסקת האש ...
תקף אותי געגוע לימים אחרים. בלי אזעקות. בלי לחשב כל הזמן היכן המרחב המוגן הקרוב.
למשל יום השישי ההוא. לא כל כך מזמן.
בתחילת הסתיו. שבו לבשתי בבוקר לבן. כי זה היה קוד הלבוש בחתונה של הבת-של-ע. ק.
אספה אותי ברכבה. ביחד נסענו עד ל-מ. ובשלישיה עשינו את הדרך דרומה. הכביש היה
פתוח. משני צדדיו השתרעו שדות פתוחים. ובתוך המכונית התגלגלה השיחה שלעולם לא
פוסקת בינינו: על אנשים. בני משפחה. חברים. קולגות. על בילויים. מופעים. מסעדות.
טיולים. וחו"ל. הרבה חו"ל. כמה-שיותר-חו"ל.
וכשהגענו אל חצר הבית שבו התקיים
אירוע הבוהריים, כבר חיכתה לנו שם מ.השניה. וגם ע. אם-הכלה: יפה ונרגשת. והצלם
הנציח אותנו יחד – חמש חברות ילדות, בדבוקה אחת של חיבוק לבן וחיוכים רחבים.
אחר כך הגיע זמן מסיבת הקוקטייל, והטקס
האלטרנטיבי שבו התחייבו בנות הזוג זו לזו, ושלל נאומי המברכים מקרב לב. ואחרי
האוכל הגיע תור מסיבת הבריכה. המוזיקה היתה משובחת. הצעירים קפצו למים, וכך גם
הוריי הכלות. ואנחנו ישבנו בצל, שתינו מתוך גביעי יין, ותהינו מתי הפכנו לארבע
דודות זקנות. אולי קצת הצטערנו על שלא הבאנו בגדי ים, בהתאם להוראות. בייחוד שהלך
ונהיה יותר ויותר חם, באופן די מפתיע.
זה היה הרעיון של ק. היא אמרה שזהו
והיא-כולה-זיעה-ולא-יכולה-יותר. מ. התקרבה איתה לשפת הבריכה כדי לשכשך רגליים.
וברגע אחד של הסכמה שקטה בהחלפת מבט, שתיהן היו במים. ככה, עם הבגדים היפים
והאיפור והתסרוקות, חסר רק הנעליים. ומה-איתנו, תהתה מ.השניה באוזני, מה-לא-נצטרף?
ובכן, ברור שכן.
בתמונה שצילמה אחות-הכלה אנחנו שוב
מונצחות בדבוקה, הפעם במים: אחת בבגד ים וארבע עם הבגדים. כשהצגתי אותה בגאווה אחר
כך – לבני משפחה, חברים, קולגות וכל מי שרק היה מוכן להביט – לא היה אחד שלא הרים
גבה: ככה? עם הבגדים החגיגיים? במים? את???
ולכולם הסברתי שכן, ואין מה לעשות:
רק חברות הילדות שלי מסוגלות להחזיר אותי ברגע לגיל שש עשרה ...
רגע לפני פרוץ שאגת הארי, עוד הספקנו
להיפגש חמישתינו. מפגש שגרתי, מן המניין, באחד מבתי הקפה החביבים עלינו. מסביב
כולם דיברו על אם ומתי תפרוץ המלחמה מול איראן. אבל לנו היו, כרגיל, עניינים דחופים
הרבה יותר לדסקס. בריאות היה המרכזי שבהם. כי אנחנו, כאמור, לא נהיות צעירות יותר.
וכשניסינו בכוח להקליל, עברנו לדבר על ההכנות לחתונה של הבת השניה של ע. כן-כן –
חתונה שניה במשפחה בתוך חודשים ספורים. הפעם, לפי כל כללי הטקס המסורתי, ארוע ערב
באמצע השבוע, "וללא קוד לבוש!" – כפי שציינה באוזנינו ע. הכל היה כמעט
מוכן. כולל הבגדים לכל בני המשפחה הקרובה. ואנחנו – אישרנו את הגעתנו, כמובן.
אבל כעבור יומיים פרצה המלחמה. ואני,
בתמימות מסוימת, חשבתי שהיא תהיה חייבת להסתיים עד אמצע החודש, כדי שהבת של ע.
תוכל להתחתן בדיוק כמתוכנן. אבל לא כך היה. ובהתאם למגבלות פיקוד העורף, הזוג קיים
טקס בחוג המשפחה. ע. שלחה את הסרטון המרגש, בו היא לבושה במכנסיים במקום בשמלה
שקנתה במיוחד. אותה היא שומרת למסיבה שעוד תיערך, כשיתאפשר, אחרי שכל הבלגן
יסתיים.
צפיתי בסרט על מסך הנייד שלי, יושבת בממ"ד, תוך כדי עוד אזעקה, והרגשתי צביטה של געגוע בלב – לימים שקטים, חסרי דאגה, שבהם תוכניות לא השתבשו, ואפשר היה לקפוץ למים עם כל הבגדים – בלי לחשוב ובלי לחשב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה