העוזרת

י. מספרת על הפעם הראשונה שבה הגיעה לבית הורי לראיון עבודה: אמא הראתה לה את הבית הלא-קטן שבו גרו שש נפשות וכלב והיווה אבן שואבת לחברים. לא אחת דמה לתחנת רכבת ומרכזיה (כי הימים היו ימי התרום-מכשירים-סלולרים). אחר כך ישבו שתיהן בפינת האוכל ושתו קפה. ל-י. כבר היה וותק לא מבוטל בכלל בניהול משקי בית, של שתי משפחות, שלכל אחת מהן שמור מקום מיוחד בליבה, אבל הבית שלנו הטיל עליה מורא. זה לא הולך להיות פשוט בכלל, חשבה לעצמה, ואמרה לאמא שהיא צריכה לחשוב על זה קצת, לישון איזה לילה או שניים או שלושה, והיא כבר תודיע לה. לאמא תמיד היו אינטואיציות חזקות ויכולת מופלאה להגיד ולעשות את הדברים הנכונים, והיא שלפה מפתח, הכריזה שאין על מה לחשוב בכלל, אלא פשוט לצרף לחישוק שבצרור המפתחות של י. וככה היא הפכה לבת בית וחלק מהמשפחה. כשעזבתי את הבית - י. הקצתה לי יום בשבוע, שבו היתה מגיעה בבוקר ועוזבת כעבור שעות ספורות דירה מתוקתקת ומדיפה ריח קליל של ניקיון. כש-א. ואני התחתנו - י. היתה שם כמובן, עם כל בני המשפחה והחברים שבאו להתרגש ולשמוח איתנו. כש-ט. נולד, לפני אחת עשרה שנה (כמעט בדיוק) חזרנו מבית החולים לבית מתוקתק, מדיף ריח ניקיון טרי וזר ענק עם ברכה מרגשת. כשהבאנו את ש. הביתה, לראשונה, הן כבר עבדו בצוות: י ו-ר, המטפלת המיתולוגית כמעט באותה המידה.

אני מרגישה שזה הבית שלי, אומרת י. כשהיא מגיעה בבוקר, אנחנו מתחבקות, מתנשקות (כי לעיתים עוברים שבועות ואנחנו רק מדברות בטלפון - כשהיא מגיעה אני כבר בהעבודה)  ואז י. מניחה את צרור המפתחות על שולחן הכניסה, ומצרפת את השעון וצרור הטבעות. היא שואלת לשלום הילדים, ואם יצא לה לראות אותם - היא מאושרת, אחר כך, על לכוס קפה, תספר לי את כל מה שיושב לה על הלב, על הקשיים של הבת ועל ההצלחה של אחד הנכדים, על מעשי הקונדס של אחיו הקטנים בשבת ועל הויכוח עם בעלה, שמעריץ את הבלטות עליהן היא דורכת (ואיך אפשר שלא?) אבל מסוגל לפעמים להוציא אותה מדעתה. אני אוהבת את א. שלך! תכריז אז. אין עליו! הו.הו. גם הוא יודע להוציא מהדעת, אניח את דעתה, בלי לפרט.

וכך עברו השנים ... חמש עשרה במניין. הנכדים שלה גדלו והתגייסו לצבא וחלקם הספיקו אפילו להשתחרר. ט. הגיע לגיל דו-סיפרתי. הקן של ההורים שלי התרוקן והם עברו מהבית הפרטי לדירה לא רחוקה, ו-י. איתם. אבל כמו כולנו גם י. לא נעשתה צעירה יותר. כבר מזמן שהיתה אמורה לצאת לפנסיה, והעבודה פיזית וקשה ושוחקת. "י. אמרה שהבנות שלה ביקשו שתפסיק לעבוד." כך בישרה לי אמא שלי ערב אחד בשיחת טלפון שיגרתית, מפילה את הפצצה. באמת? זה סופי? תהיתי, וגם א. הרים גבה. זה היה הוא שפגש אותה כשהגיעה בפעם הבאה. היא רוצה להמשיך עוד קצת, בישר לי בשמץ של הקלה. "אני לא עוזבת אותך עד שתמצאי מישהי אחרת!" הבטיחה י. באוזני. "מישהי שאת יכולה לסמוך עליה, שתלכי לעבודה ותהיי רגועה, ותחזרי וכל דבר יהיה במקומו ושתגיע לכל פינה, בלי להזניח." כן. בטח. לכי תמצאי אחת כזו, שכמו י. יודעת לבד להזיז את המקרר ולנקות גם בתוכו, לפרק אהיל ולשטוף אותו, לא להזניח תריסים ושטיח שדורש כביסה ביד ....

אמא יצאה לפנסיה ושחררה את י. לפנסיה משלה. פולניה אמיתית, אמא שלי, פרשה מעבודתה והתמסרה לניקוי הבית שלה. אין מצב שאני, לבדי, אוכל לתחזק את הדירה שלנו. בכלל לא בטוח שבתאוריה אני יודעת לעשות זאת. י. אחראית לכל. אבל אין ברירה, אלא להתחיל ולהפיץ את השמועה בין חברות ושכנות ואמהות בבית הספר ובגן ובכל השכונה כולה: אני מחפשת עוזרת! תיקון: אני, הסנובית, עם העוזרת המהוללת שסרבתי לחלוק כל השנים (ולכו תסבירו שזו י. שלא הסכימה להתמסר לעוד משפחות), זקוקה עכשיו לעזרה מאחרים. ובכל זאת ניסו לעזור לי. לא פשוט למצוא ישראלית שמעוניינת לעבוד בניקיון ושעובדת טוב ושגם יש לה יום פנוי. אבל לבסוף הלחם ששלחתי על פני המים חזר בדמות בחורה שעוד אין לה שלושים אבל יש לה ילדים קטנים ומעוניינת להתחיל לעבוד. קבענו לאחרי החגים, אחרי שהילדים חוזרים למסגרות, אחרי שהשגרה והרוגע יחזרו אלינו לטובה.

את בטוחה שאת רוצה לפרוש, כן? שאלתי את י. עוד פעם אחת אחרונה. כי יש מישהי שמוכנה לבוא, בישרתי. קבעתי איתה לאחרי החג. ו-י. נתנה בירכתה "שיהיה בשעה טובה!" חכי - ציננתי את התלהבותה - נראה איך היא, יכול להיות שעוד נזעיק אותך בחזרה. ו-י מחייכת ועונה כהרגלה: אני - לשירותך.

אז במוצ"ש של אחרי החגים סימסתי לבחורה החדשה שאני מחכה לה בבוקר בשעה שקבענו. ולא כל כך ישנתי טוב בלילה, והתגעגעתי לידיעה ש-י. תגיע ותתקתק את הכל כמו שרק היא יודעת, וחששתי איך תהיה הבחורה החדשה ואיך אסתדר איתה וכמעט קיוויתי שלא תבוא, ותהיתי איך זה שלא השיבה למסר ששלחתי. התשובה הגיעה בשבע ועשרים דקות בבוקר. הילדה קצת לא מרגישה טוב, ומספר הטלפון שלי אבד ואם לא הייתי מסמסת לא היתה דרך להודיע לי. אז לכי לעבודה - הציע א. ובאמת אין טעם שאשר בבית, מאוחר יותר אדבר עם י. אולי תוכל להגיע למחרת, לבית שכבר סידרתי במיוחד ועכשיו דורש ניקיון יסודי. אבל כבר היתה שעה מאוחרת מדי, של פקקים. אתחיל לעבוד מהבית, הסברתי ל-א. ואצא אחרי שיתפנו הכבישים.

הצלצול בדלת נשמע בשמונה עשרים וחמש. הילדים כבר יצאו למסגרות, אני בחדר העבודה שוקעת בחומר רלוונטי אחרי ארבעה ימי חופשה. מי זה יכול להיות עכשיו? קרקוש מפתחות בדלת, י. נכנסת. חיבוקים. נשיקות. אפילו שרק לפני שבוע התראינו פנים אל פנים ונהלנו את השיחה ההיא. יכול להיות שהיא שכחה? התבלבלה אחרי החג וסוף השבוע הארוך, והבישולים והארוחים וכולם שוב היו אצלה ...

נו, היא אומרת, איפה הבחורה?

הבחורה .... כן ... אני מקריאה לה את לשון ההודעה. "טוב, ילדה חולה זה דבר שקורה" היא פוסקת. "כולנו רק בני אדם." כולנו. אכן. אני לא מזכירה לה את מה שהיא אוהבת לתאר: בכף יד חמש אצבעות, כל אחת שונה מחברתה, ככה גם אנחנו, בני האדם.

אז שאשר לעבוד? היא שואלת אחרי שאנחנו מתיישבות לשתות ביחד קפה ומתעדכנות באיך עובר החג והיא מברכת על שעבר בשלום וסוף-כל-סוף שיגרה. אני לא בטוחה שאני שותפה לשמחתה. עוד אתגעגע לכמה ימים בבית במקום בעבודה. 
את יכולה? לעבוד? אני שואלת לוודא, הרי רק באה לבדוק, לראות מי הבחורה ואיך היא (האם יכול להיות שגם ל-י. היה קשה לישון בלילה? שגם היא התגעגעה לבוא לבית המוכר לה טוב כל כך?)

י. שולפת מהתיק בנון-שלנטיות חולצת עבודה, המכנסיים מונחים במקומם הקבוע בארון, ויאללה, את לכי לעבודה, היא פוקדת עליי, תשאירי לי הכל, את יכולה להיות שקטה. ואני אכן שקטה, הכי שקטה בעולם, נוהגת לי בגשם, מברכת שהפקקים התפנו ברובם ויודעת שנחזור לבית שעבר תחת הידיים החרוצות, המנוסות והאוהבות של י.

אבל באותה המידה אני יודעת שרק דחיתי את הקץ הלא רחוק בכלל. כמה יכולה אישה בת שבעים פלוס - בריאה וחרוצה ככל שתהיה - למשוך בעבודה במשק בית? ובו בזמן הצעירות של ימינו לא ששות לקחת על עצמן עבודה כזו ... למישהו יש רעיון איפה מוצאים עוזרת טובה ואמינה?

שיחות עם ש: ברכות ראש השנה ומה עושים החיילים במשרדים ...

לקראת ראש השנה חזר ש. מהגן וסיפר שהכינו המון ברכות לקראת השנה החדשה. כשהתעניינתי אילו ברכות ברכו, התעקש להראות לי בפנטומימה:

עשה תנועות מציצה בשפתיו - שנה מתוקה!

ליטף את ראשי - שנה טובה!

הוא התקשה לפנטם שנת בריאות ושנת ביטחון.

ואם כבר שנת ביטחון, שאלתי מה עם שנת שלום - איחול וייחול מתבקש אחרי הקיץ הסוער שעברנו.

שנת שלום? התפלא הילד, מה פתאום?

בטחון ושלום, כן, למה לא?! התעקשתי.

אמא, הוא נתן את המבט החצי-מיואש-ממני שלו, אין שלום ורק החיילים נותנים לנו בטחון!

כמעט שהתעלפתי. זה פשוט נורא, עם הגננת הזו. בשנה שיעברה היא שתפה ילדים בני חמש בסיפור חטיפת הנערים ועכשיו - זה?! אמא של נ. הולכת להתפלץ, בישרתי ל-א. אישי, היא הרי יונה צחורה, וכבר ניסתה לרמוז לגננת שתשאיר בבקשה את הפוליטיקה מחוץ לגן!

אבל עוד לפני שהחלטתי אם לדון איתה בעניין או להניח לה לטפל בו לבד, למחרת בבוקר, בכניסה לגן, קידמה אותי ברכה גדולה - "שנת שלום!". מסתבר שהפעם זו לא הגננת אלא הילד שלי בעצמו. אמנם היד החזקה שלו היא השמאלית, והמידה בבגדים ללא ספק Small (אחיו היה רחב וגדול יותר כשהיה בגילו) אבל הילד - שומו שמיים - מפתח נטיות ימניות עוד לפני שמלאו לו שש!


מה עושים החיילים?

ואחרי סוכות, כשחזרנו לשיגרה, בדרכינו למסיבת יום הולדת של חברה מהגן, שאל אותי ש: אמא, מה עושים החיילים במשרדים?

בקשתי ממנו לחזור על השאלה פעם שניה ואפילו שלישית, עד שהבנתי שהוא מתעניין בעיסוק של לובשי המדים שהולכים כל בוקר לצבא.

יש כל מני תפקידים, הסברתי, יש כאלה שמפענחים תצלומים שטייסים מצלמים מהאוויר.

"טייסי קרב?" שאל הילד

"יש גם טייסי קרב, אבל תצלומי אויר מצלמים בעזרת מטוסי ריגול."

"ומה עוד, אמא?"

מכיוון שחלק ניכר מהמשפחה שירת בחיל האויר (ואני דור המשך ...) הדוגמאות שעלו בראשי היו בהתאם: הסברתי שהמטוסים מתקלקלים לפעמים ויש חיילים שהם מכונאים שמתקנים את התקלות, ושיש מחסנים עם חלקי חילוף למטוסים וכך יש חיילים-מחסנאים, ויש, סיפרתי, חיילים שעובדים ביחידת המחשב, ועוזרים לנהל את המלאי במחסנים בזה שהם מפיקים דוחות ומתריאים אילו חלקים חסרים או שתוקפם פג - זה מה שאני עשיתי כששרתתי בצבא, הסברתי, זה לא נשמע כזה מעניין, נכון? אמרתי לפני שהבנתי שאני מרימה להנחתה.

"לא, זה לא נשמע מעניין" פסק ש. "יותר מעניין להלחם!"

חשבתי שאני נחנקת. בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, והחלטתי לבדוק את הסוגיה קצת יותר לעומק: "זה לא מפחיד לצאת להלחם?"

"לא כל כך" השיב לי.

סיפרתי את זה ל-א. באותו הערב, אחרי שהבנים נטשו את שולחן האוכל והשאירו את שנינו לסיים את הארוחה. משום מה הילדים תמיד אוכלים מהר מאיתנו. לפחות זה משאיר לנו קצת זמן זוגי.

א. הקשיב וכשהבין את הפואנטה הכריז: "הרסת לי את התיאבון!" וכל מי שמכיר אותו יודע שזה כמעט בלתי אפשרי ... להרוס ל-א. את התיאבון.

אזעקה ואזעקות

אזעקת הבתולין שלי

האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן, שבישרה, מבחינתי, את תחילתו של 'צוק איתן', ביום השלישי ההוא, בשעה שבע, היתה האזעקה הראשונה שלי.

בסבבים הקודמים נשמעו אזעקות בתל אביב, בחולון ובראשון, אבל אלינו, לשימחתינו, הם לא הגיעו אז.
במלחמת המפרץ של שנת 90' לא הייתי פה. שלושה שבועות לפני שפרצה השתחררתי מהצבא והצטרפתי להוריי, אחי ואחיותיי ששהו באותה העת ב'רילוקיישן' בארצות הברית.

במלחמת יום כיפור הייתי בת שלוש. הזכרונות הבודדים מאז מתערבבים עם מה שסופר לי אחר כך. אזעקה של ממש לא נחרטה בזיכרוני. אני רק זוכרת את עצמי עם אמא בבית של סבא וסבתא - הוריה. עברנו לגור אצלהם אחרי שאבא, איש צבא קבע, הוזעק בבוקר יום הכיפורים. ההורים מספרים שכשהתארגן לצאת התחלתי לבכות בהסטריה, שפרצה מלחמה ואני מפחדת. זה לא זכור לי, אבל נדמה לי שאני זוכרת את דוד שלי - משוחרר טרי-טרי משירות החובה בתעלה - מכין אותנו בערב לאפשרות של אזעקות, כי זה מה שאומרים בחדשות. גם הוא גוייס, למילואים, די בהתחלה. אז אולי הספיק להיות איתנו ערב אחד או שניים, ואולי זכרוני בוגד בי, אבל את ההמשך מאשרים גם המבוגרים: השכנים בבניין של סבא וסבתא ירדו כולם למקלט והתארגנו לישון שם, ואילו אצלינו הוחלט שמאחר והדירה בקומה ראשונה (גם אם על עמודים ...) היא מקום בטוח מספיק. אותי, בכל מקרה, הטיעון הזה לא שיכנע, ושוב החל הבכי שאני מפחדת, עד שאמא או סבתא נאלצו לרדת איתי למקלט. לא ישנו שם, פשוט נרגעתי ואז עלינו (ואולי פשוט נרדמתי, והעלו אותי ישנה).

דברים שלא ידעתי (ולא רציתי לדעת) על אזעקות

הן באמת עולות ויורדות במקרה של אזעקת אמת.

הן מחרישות אוזניים ומפחידות הרבה יותר מהמחשבה על הסכנה שמפניה הן מתריאות - בעיקר כשזה נוגע לילדים.
אחרי שתיים שלוש אזעקות, כל הזמן נדמה ששומעים עוד אחת שמתחילה, הכל דומה לאזעקה: רוח מייללת, גרירה של כיסא, התחלה של סירנה של אמבולנס.

אחרי עוד כמה אזעקות כבר לומדים שכל מה שחלש, הוא כנראה לא הדבר האמיתי, ועדיין החיקוי המוצלח של ש. בן החמש וחצי לאזעקה, הצליח להקפיץ אותי לפחות פעם אחת.

לומדים גם לא להתרגש מאזעקה רחוקה, ולסמוך על פיקוד העורף - אם זה רק בישוב הסמוך, הרי שאנחנו פטורים הפעם מכניסה לממ"ד.

דקה וחצי מעולם לא נראתה ארוכה כל כך. אחרי ההלם הראשוני, נהייתי קצת יותר קוּלית: כשכולנו בבית בזמן האזעקה, יש זמן אפילו לכבות אורות מיותרים בחדרים, ממילא לא נזדקק להם בעשר הדקות הקרובות.

ואם תהיה אזעקה ...

בדיוק באמצע המקלחת - מתעטפים במגבת ורצים לממ"ד.

וכשנהיה בגינה - יש מספיק זמן לרוץ לבניין ולרדת לחניון התת קרקעי.

בנסיעה - נעשה כבר מה שכולם מסביב יעשו.

בדרך לחבר - אולי עדיף לנסוע? בסוף הלכנו רגלית, ועיני חיפשו מקלטים אפשריים לכל אורך הדרך, שלוקחת בסך הכל חמש דקות.

והסבתא שמטיילת עם הנכדה בת השנתיים שדוחפת עגלה ובה בובה - איך היא לא חוששת? ואם תהיה אזעקה?
קוראת ספר או צופה בסרט, ולא יכולה שלא לקנא בגיבורים שלא צריכים לחשוש פן אזעקה תשמע פתאום.

מרחב מוגן דירתי

הממ"ד בדירה שלנו משמש בדרך כלל כחדר ארונות. מעולם לא בילינו בו כל כך הרבה זמן כמו בשלושת השבועות האחרונים (וזה כולל אפילו אותי, המתלבטת, סידרתית,  'מה ללבוש'). הבכור, שהושפע מן הסתם מהחששות חסרי ההיגיון של אימו, עבר בשלב די מוקדם לישון על מזרון שפרשתי למקרה של אזעקה בזמן שאחיו כבר ישן, מקווה לשווא להעביר אותו בלי שיתעורר (ונכשלת בכל אחת מההזדמנויות שקיבלתי). כעבור כמה ימים גם הקטן החליט לישון בממ"ד, ושני הבנים נאלצו לחלוק מזרון אחד, כי אין מקום ליותר מזה. כעבור יומיים שלושה, הבכור הבין שזה לא עסק, זה לא נוח ואין לו מספיק מקום - וחזר לישון במיטתו. כעבור שניים שלושה לילות נוספים, הלך גם הקטן בעקבותיו, שוב.

בין לבין יצא לי לשבת על המזרון האמור בממ"ד ולהקריא סיפור ש. - מכתבים מפליקס. המכתבים ממוענים לסופי, מינסטר גרמניה, שם האסון הכי גדול הוא ששוכחים תפוחים הנאפים לכבוד חג המולד בתנור, והם נשרפים. בינתיים, ט. צופה בטלוויזיה שבחדר השינה. השדר מקריא את שמות החיילים ההרוגים. גרוני נחנק, נשנק, אך רק לשבריר שניה ואני ממשיכה להקריא מספר הילדים.

ט. הוא חומר משובח ליחידת 8200. גם ל-ש. לא חסר שכל, אבל. אבל - יכול מאד להיות שדווקא הוא עשוי מהחומר הקרבי ... הוא נולד בשלהיי מבצע עופרת יצוקה, ואני כל כך קיוויתי שלמרות זאת יחיה בעיתות של שלום. והנה, רק בן חמש וחצי וכבר יודע על בשרו מה הן אזעקות. אבל זה בקטנה, בקטנטנה, אני שבה ומזכירה לעצמי. בדרום הם חיים כך ארבע עשרה שנה. חיים חיים שאינם חיים. אני לא הייתי שורדת אותם, ואף לא אחד צריך לחיות כך. יש להם התראה של חמש עשרה שניות - כלום זמן. והפצמ"רים עלולים להיות קטלניים. ולנו יש כיפת ברזל שמגינה, וממ"ד שאין לרוב אזרחי המדינה, וכמה בומים באוויר, יירוט וזהו, עבר. אני מחבקת ומנשקת להרגיע את ש. ט. כבר מסביר בעצמו שאין ממש ממה לפחד. ואני חושבת על האמהות של החיילים בעזה, ועל כמה חיילים שהם אנשים שאני מכירה ואוהבת, ויודעת ששם, אצלהם, עליהם, הפחד האמיתי קיים.

שישובו בשלום, כולם, ושיבוא שלום עלינו ועל כל אוהבי השלום שסביבינו.

שיחה הזויה. או שלא ...

יום חמישי, 17:00, אני מחייגת ל-א.

א.: הי!

אני: מה קורה?

א.: לא יודע. אמרו שיש אזעקות ברשל"צ

אני: טוב, תקשיב, החשמלאי לא יכול להגיע. אז התקשרתי למישהו אחר שהשכנה המליצה עליו. הוא מסיים עבודה אחרת והבטיח להגיע תוך שעה.

א.: יופי. אין בבית חשמל בכלל?

אני: יש בחצי בית.

א.: ומה עם הביוב?

אני: עדיין מציף את המקלחת שלנו. האינסטלטור אמר שהוא הרוג מכל היום ויבוא מחר "על הבוקר".

א.: אז אולי ננסה לדבר עם אינסלטור אחר?

אני: רגע, מה אמרת? איפה היתה אזעקה? ברשל"צ?

א.: יש לך טל. של אינסטלטור אחר? אולי תשאלי את השכנה?

אני: א. אתה (עובד) ברשל"צ! עזוב הכל ובוא הביתה (קצת יותר צפונה, קצת יותר מזרחה, קצת יותר בטוח - לפחות בינתיים)

א.: חייבים לפתור את הבעיה של הביוב! מישהי כבר בכתה לי על ערמות של כביסה שאי אפשר לכבס ...

אני: בסדר. רק תבוא קודם הביתה!

הזוי ביותר (וזה רק חלק מהסיפור ....)

עומדת בתור באופן עצמוני

לא, זו ממש לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בתופעה הזו: בלב הסופר ההומה מקונים בבוקר יום שישי, עומדת בתור אחת העגלות לגמרי לבדה, לגמרי בעצמה. עגלה מלאה עד חציה בכל טוב הדרוש למשפחה בעלת גודל ממוצע, מחכה בסבלנות, ולא נדחפת, אחרי אישה מטופחת בגיל העמידה ולפני זוג עם פעוט שיושב במושב המיוחד של עגלה אחרת. כבר יצא לי לראות עגלות חכמות שכאלה, שמחכות בתור באופן עצמוני - לא פעם, לא פעמיים, ואפילו לא שלוש (וגם לא ארבע וחמש, אבל למה לייגע?) ובכל פעם כזו, אני תוהה מחדש על התופעה המופלאה: נתחיל מזה שאם העגלה הגיעה עד הלום, היא היתה חייבת, קודם כל, להשתחרר בדרך כלשהי מטור העגלות שאליו בטח היתה קשורה מלכתחילה. אני מתארת אותה עומדת שם, מחוצה בין שתיים מאחיותיה, לחוצה עד כדי קושי בנשימה, עוקבת אחרי הקונים הרבים של סוף השבוע, שמחלצים עגלה אחת אחרי השניה, והיא סופרת ומחשבת את קיצה לאחור: עוד שבע עגלות יגיע תורי, עוד שש, חמש, ... שיט, מחזירים אחת לטור, עכשיו זה חזר להיות עוד שש ... עוד שבע ... באמצע הבוקר שחררו סופסוף את החברה שלה שעמדה לפניה, ושקצת הסריחה, בנוסף לכל צרות, כי מישהו השאיר בתוכה שאריות של תפוח אכוּל שהתחיל להרקב. עכשיו אפשר לנשום קצת יותר בקלות, ורק מטבע קטן של חמישה ש"ח עומד בינה לבין חופש מוחלט! האם היא משנוררת אותו כקבצנית מעוברי אורח, או שאולי היא מחכה לקונה תמים שישלשל מטבע לחור שלה, ואז, בדיוק אחרי שיחלץ אותה מתוך אחותה העומדת אחריה, היא תברח ממנו, לסיבוב משלה בסופר, שיסתיים בעמידה בתור של הקופה הסמוכה לזו המהירה?

ועוד תהיה: איך עגלה משוחררת שכזו בוחרת לה קופה - האם גם היא מנסה לחשב היכן ילך לה הכי מהר, ע"פ אורכו של התור, היעילות שמפגינה הקופאית, וזהותם של העומדים בתור (עם עדיפות לזוגות שמחלקים ביניהם את העבודה: אחד מעמיס על המסוע, והשני (או השניה) אורז את המצרכים בתוך שקיות הניילון וממשיך בכך כשהראשון עוסק בתשלום החשבון). האם היא בעלת ניסיון מספיק כדי לדעת שכל החישובים האלה הם למעשה מיותרים, כי מרפי עובד גם בימי שישי בבוקר והוא תמיד, אבל תמיד, מנצח?

דקות ארוכות אני תוהה על העגלה העצמאית - לפחות ככה עובר קצת-יותר-מהר הזמן שאני מבזבזת על התור. שוב אני מוכיחה את עצמי שמי שלא טורח לערוך את כל הקניות ולא לשכוח דבר ביום חמישי, יעמוד בתורים האין סופיים ביום שישי, ומעסיקה את עצמי בלהגניב מבטים לתכולה של עגלות הקונים האחרים וגם אל הקונים ממש, ואפילו מצותתת לשיחותיהם (במידה והן מתנהלות בשפה שאותה אני מבינה). בינתיים מסתבר שהעגלה העצמאית לא באמת שונה מאילו שפגשתי בעבר, כי הנה התור בכל זאת מראה סמנים שהוא זז קצת, הגברת המטופחת מתקדמת ונוצר פער בינה לבין העגלה המעניינת. הזוג הצעיר שאחריה נבוך - לפחות הצלע הנשית שלו, כי הבחור מעיף מבטים חטופים סביב, ומחליט לנסות לעקוף אותה, אבל אישתו שולחת יד תקיפה ועוצרת בעדו. לא יפה לנצל חולשות של אחרים, והיא דוחפת קלות את העגלה המשוחררת כדי לעזור לה לשמור על מקומה, ואז מקדמת את עגלתה שלה. ועוד קצת אחר כך מגיע גבר מבוגר, כזה שיכול להיות סבא לילדים שלי, ובידיו שתי תבניות ביצים, חמאה ומרגרינה שהוא מניח בתוך העגלה שעוררה את סקרנותי. מי אמר שכבר אין אנשים טובים באמצע הדרך? הנה, הוא עוזר לעגלה מסכנה לערוך קניות! הרי אין לה ידיים, וגם אם היא מסוגלת להתגלגל בין המדפים והטורים, לא תוכל להעמיס דבר על עצמה בעצמה.

בסוף אותו צדיק עזר לה גם עם התשלום. הוא אפילו וידא שלא מרמים אותה, ושתקבל את כל ההטבות שמגיעות ע"פ המבצעים: הקופאית טענה שאחד פלוס אחד זה רק על מוצרי הכביסה, ושנוזל לריצפה לא נכלל בדיל, אבל הוא התעקש ואילץ אותה לקרוא לאחראית, ובכלל לא היה אכפת לו שהוא מעכב את כל התור. האחראית חזרה על דברי הקופאית, ואחרי דין ודברים לא קצר, הבין הסבא הצדיק שזה לא ילך ודרש שיבטלו לו (כלומר, לעגלה) את הנוזל לריצפה, אבל המפתח הדרוש כדי לבצע ביטול לא היה בידי האחראית, והלכו לחפש אותו, ורק כשחזרו אפשר היה להמשיך לערוך את החשבון.

הוא הגדיל לעשות והקשיב בסבלנות לכל המבצעים שהציעה הקופאית בסוף החשבון, אולי אחד יתאים לצרכים ולכיס של גב' עגלת הקניות. אבל היא לא השמיעה קול, ולכן לא נותר היה אלא לפרש זאת כסרוב לכל הרשימה הארוכה.  ובסוף-בסוף, הוא אפילו שילם בשבילה, מה שגרם לי לתהות אם אולי מדובר כאן ברקע רומנטי ממש, שצריך להטריד את אשתו. הוא שילם בתלושים, ואז סיים לארוז הכל בניילונים, כמו שצריך, וכשפנה ללכת, עצרה אותו הקופאית ובישרה שאחרי שממשה את כל התלושים שהגיש לה, עדיין חסרים מאה ועשרים ושלושה ש"ח ותשעים ותשע אגורות. האדון הרים את משקפיו מעל עיניו וסקר למשך שניות ארוכות את החשבון הסופי שהגישה לידיו, כלא מאמין - כנראה שהעגלה עלתה לו הרבה מעבר למה שציפה (ובאותו שלב זה דווקא שימח אותי: אולי זה ילמד אותו לקח והוא יפסיק לעשות טובות לעגלות ולעכב תורים שלמים בלי להניד עפעף?!). בתנועה איטית במיוחד הוא מצא את הארנק בכיס האחורי ולאחר חיפוש מקיף שלף כרטיס אשראי כדי לשלם את היתרה, ובא לציון, ולתור של קופה מספר שמונה, גואל!

עצמאית בשטח

במפעל הממתקים רעש מהומה

הרעיון לתמונה - באדיבות א.

בשעה 9:17, בדיוק באמצע התה השני של הבוקר, חשכו עיניו של מנכ"ל המפעל "מתקתק": צג המחשב הבהב באורות אדומים בוהקים, והשמיע רעשים צורמים המתריעים על כשל רב מערכתי באיכות הממתקים, שיצאו באותם רגעים ממש מפס היצור. בעוד התה החם מדי נתקע לו בגרון והוא משתנק, הזעיק המנהל למשרדו את ראש אגף אבטחת האיכות של המפעל.

אהובית הגיעה מיד, מתנשפת מהריצה במדרגות, וברגע שנכנסה הכריזה שהיא מקווה שהעניין באמת דחוף כפי שהוא טוען, כי היא בדיוק היתה בדרכה לישיבה חשובה אחרת. היא היתה לבושה במיני המפורסם שלה, איתו הופיעה לעבודה בימי החורף הקרירים כמו גם בקיץ, וסוודר אנגורה אדום ועבה בעל מחשוף נדיב. העקבים הוסיפו לה עוד כעשרה סנטימטרים, כך שאפשר להגיד שהיא הצליחה לעבור בגבורה את המטר ושישים. היא ניסתה למצמץ בעיניה, כהרגלה, כדי להדגיש את ריסיה שהיתה בטוחה שהן ארוכות, אבל פניה נפלו למראה מסך המחשב שהציג המנכ"ל אל מול עיניה.

"איך זה יכול להיות?" התפלאה, תוך שהיא לוקחת פיקוד על העכבר והמקלדת, לוחצת פה ומקלידה שם, והלסת התחתונה שלה הולכת ונופלת מטה-מטה, ומאיימת להגיע לריצפה.

"יש לך איזשהו הסבר למה שקורה פה?" שאל המנכ"ל לאחר שאיבד את שארית סבלנותו.

"הם השתגעו לגמרי! מה הם עשו פה?"

"מי?"

"פועלי הייצור כמובן!" פסקה, והמנכ"ל הרגיש דה-ז'ה-וו: במפעל המתקתק זה הרי קורה פעם בשבוע לפחות ...

שחורי, המנהל של פס הייצור, נכנס לחדר בדיוק באותו השלב. "אנחנו השתגענו?" פתח עיני עגל ופנה למנהל "אתה רואה? כמה פעמים דיברנו על זה? החבר'ה שלה מוצאים כביכול תקלות, על ימין ועל שמאל, ומדווחים מיד, בלי לשאול או לבדוק!"
"נו, באמת!" אהובית עמדה עם ידיים על המותניים, ונראה שנרגעה מהלחץ הראשוני.

"באמת. באמת. מה זה הדבר הזה?" עכשיו שחורי היה זה שהזיז את העכבר, תקתק במקלדת והזיע.

"טוב, אני רוצה שתפתרו את זה בינכם, תייצבו את העניינים כי ככה אי אפשר ותחזרו לעדכן אותי תוך עשר דקות"

אהובית התעלמה מהאמירה האחרונה, חטפה משחורי את עמדתו ליד המחשב והחלה להקריא:

הוופלים - לא מתוקים מספיק.

לעוגיות - יש טעם לוואי.

והשוקולד - איבד מטעמו לגמרי.

אתה מצפה שלא נדווח על זה? פנתה לשחורי. איך אפשר?

"זה ממש מוזר." פסק שחורי "אני ארד לבדוק את העניין לעומק ..."

שעה וחצי וכמה וכמה טלפונים בהולים מהמנכ"ל אחר כך, הם נפגשו לישיבת סטטוס דחופה, באותו המקום. שחורי הביא איתו את חכמון - הוותיק בעובדי הייצור, ולצידה של אהובית עמד עזרא עוזרה הנאמן. גם מהנדס המזון הראשי הצטרף, ו ... "מה היא עושה כאן?" תבעה אהובית לדעת כשהיא מפנה אצבע כלפי הדיאטנית של המפעל. "אני זימנתי אותה לכאן" ענה שחורי "מסתבר שכל התקלות נובעות מההוראה שלה להחליף את הסוכר הלבן בסוכר חום."

"זה נעשה בהוראה מפורשת של דורין מיחסי הציבור." דיווחה הדיאטנית "היא ביקשה להפוך את המוצרים שלנו לבריאים יותר. זה קשור איכשהו למיתוג החדש שלנו, אם הבנתי נכון." מהרה לסייג "האמת היא שלא ממש התעמקתי בזה, פשוט עשיתי מה שדורין ביקשה."

"נו, באמת!" קראה זהבית, "וזה אמור להסביר את הקילקול בכל אחד מהממתקים שלנו?"

"בדיוק ככה! זה מסביר ה-כל" קבע שחורי.

"איך בדיוק?" תבעה אהובית לדעת, וברור היה שגם המנכ"ל ישמח לקבל הסבר ממצא.

"חכמון, תסביר בבקשה!" העביר אליו שחורי את רשות הדיבור. חכמון כחכך בגרונו לפני ששקע בהסבר טכני למדי שאחריו התקשו הנוכחים לעקוב, לבסוף קטע אותו שחורי וביקש לסכם: סוכר חום פחות מתוק מסוכר לבן. לכן, ברגע שהופסק השימוש בסוכר לבן והוחלף בסוכר חום - בהתאם לבקשת הדיאטנית, הדגיש - אבדו כל ממתקי "מתקתק" את מתיקותם.

"בהתאם לבקשת מחלקת יחסי הציבור!" התערבה הדיאטנית וביקשה לתקן את הרושם שעלול היה, אולי, להיווצר.

"אז למה דורין מיחסי הציבור עדיין לא כאן!" רטן המנכ"ל, ואחרי שקרא לה בכריזה ביקש לדעת "אז מה אתם מציעים, בעצם?"

"שיחזירו את המזון בדיוק לאותו ההרכב נכון לאתמול בבוקר!" מיהרה מתוקית לתבוע.

"לנו אין בעיה עם זה." הצהיר שחורי "אבל אנחנו זקוקים לאישור הדאטנית ולאישורו של מהנדס המזון."

"מה יש לך להגיד, באמת?" נזכר המנכ"ל שהנוכח הכי-בכיר-אחריו בחדר טרם פצה את פיו.

"הם החליפו את הסוכר בלי ליידע אותי." הצהיר המהנדס.

"אבל דיברנו על זה כבר חמישים אלף פעם!" המנכ"ל נראה כמי שעוד רגע יתחיל למרוט את שערותיו, בעודו פונה לשחורי "לא משנים הרכב מזון ללא אישור של המהנדס!"

"כן ..." שחורי גמגם "אבל כשאמרתי את זה אתמול לדורין, היא טענה שזה דחוף ושאתה אישרת ויהיה בסדר! נכון דורין?" פנה אל הבחורה המתנשפת שבדיוק נכנסה לחדר. דורין בקשה להבין במה מדובר, וכשקיבלה מיד עדכון תמציתי פחות או יותר שניתן בשלושה קולות: המנכ"ל מנה את העובדות, אהובית הפנתה אצבע מאשימה כלפי שחורי ורמזה גם לכיוון הדיאטנית, ושחורי ניסה להבהיר לכולם שלאהובית אין כל מושג על מה שהיא מדברת.

"אני מעולם לא ביקשתי שיפסיקו את השימוש בסוכר לבן!" קבעה דורין "כל מה שביקשתי היה להפוך את ממתקי המתקתק לבריאים יותר, ושימו לב ש'יותר' זה לא אומר שהם צריכים להיות ממש בריאים, רק פחות מזיקים ממה שהיו וממה שמייצרים המתחרים."

המנכ"ל מחה זעה ופנה אל שחורי "מה אתה מתכוון לעשות כדי לתקן את התקלה החמורה שקרתה כאן?"

"אני יכול להחזיר את ההרכב המקורי עד שהדיאטנית תחליט על גישה מתוקנת." השיב.

"זה מקובל עליך?" ביקש המנכ"ל את דעתו של המהנדס, אשר נתן את הסכמתו להצעה.

"ואתן" - פנה אל דורין והדיאטנית - "יש לכן עד סוף היום להציע הרכב חדש שיענה על דרישות המיתוג ויקבל את אישורו של המהנדס."

"רק שיקחו בחשבון שגם עם המיתוג החדש, ממתקי המתקתק חייבים להשאר מתוקים" מלמל חכמון מתחת לאף ואיש לא הקשיב לו ממילא.

אחרי שכולם החלו להתפזר ביקשה אהובית משחורי להשאר עוד רגע, בעוד היא מדווחת למנכ"ל שיש תקלה מדאיגה נוספת שהתגלתה: המסטיקים איבדו את  טעמם!

פס ייצור

הרהורים על ציון יום הרצחו של יצחק רבין

בדרך כלל אני לא אוספת טרמפיסטים, ולא לגמרי ברור מדוע נעניתי לבחור הצעיר עם תיק הגב, הכיפה הסרוגה והציציות המבצבצות, שעבר בין המכוניות בצומת. אולי הוא תפס אותי במצב הרוח המתאים, אולי היה זה ציון המקום אליו ביקש להגיע, שתאם בדיוק נמרץ את היעד שלי, ואולי איזה קסם אישי שניחן בו לבקש טובה באסריביות שאינה חוצה את קו החוצפה. מכל מקום הזמנתי אותו לעלות ולבוא ולהתיישב על כיסא הנוסע שלימיני. הבחור התפעל מהשברולט קרוז שקיבלתי ממקום העבודה חצי שנה קודם לכן. הוא טען שאפשר עדיין להריח את הניילונים ושאף את האוויר הדחוס מלוא ראותיו. אחר כך נשא עיניו אל מעבר לשמשה הקידמית. השמיים האפירו והוא ברך את בורא עולם על החורף שהגיע סוף-סוף. "חכה לפחות עד שיתחיל לרדת גשם!" ניסיתי לצנן את התלהבותו, אבל הבחור הסביר לי שהשנה לא ירדו גשמים במהלך סוכות, וע"פ חז"ל זה סימן שמבטיח חורף עם הרבה גשמי ברכה. עם אמונה קצת קשה לי להתווכח, בהיותי מהטיפוסים הראליים יותר, שנוטים להצמד לעובדות, אז הגברתי קצת את הרדיו שהיה מכוון על גל"צ, ומיד עלו ממנו הקולות של הערב הקודם בכיכר, ומישהו נאם נאום מלא פתוס ויאוש על שנותרנו יתומים מרבין עם ביבי וליברמן הידועים לשימצה בראש. ואני - לא מתה על ביבי, וסולדת מלברמן, אבל עדיין לא יכולתי שלא לצקצק בשיניי ולפלוט אל תוך חלל המכונית את מורת רוחי על הדרך שבה נוהגים במקומותינו לציין את זכרון הרצחו של יצחק רבין.

בימים שטרם הרצח תמכתי בדרכו. היום אני יותר סקפטית והרבה פחות אופטימית, אבל זה לא משנה, כי באותה המידה היה יכול להרצח גם מישהו מהימין - למרות שיקומו השמאלנים ויטענו שאין מצב, הם הרי הומניסטים ושומרי חוק ולא מתלהמים, וכך שוב יחטיאו את הנקודה, שאינה "מורשת רבין", וכלל אינה קשורה לרבין-האיש ולכן כל הקושר גם את זכרה של רעייתו, לאה, לציון יום הרצח, פוגם במהות, שצריכה להיות שלילה מוחלטת של נטילת חייו של אדם אחר, ללא קשר לאישיותו כמו גם להשקפת עולמו.

הטרמפיסט שלי טען שלדעתו ציון רצח רבין ביום מיוחד הוא מיותר, שכן יש כבר יום כזה בלוח השנה העברי: יום הרצחו של גדליהו בידי מתנקש יהודי. לא הסכמתי. סיפור הרצחו של רבין הוא שונה כיוון שהתרחש תחת משטר דמוקרטי. יחד עם ציון הרצח וגינויו מכל וכל, חובה לדון, לדעתי, בדרכים הלגיטימיות שבהן המיעוט יכול להביע את דעותיו ולהלחם עליהן במסגרת שיטת המשטר הזו. אבל שנה אחר שנה, אנחנו, כאומה, נופלים לאותה המלכודת, ובמקום להתאחד סביב העקרונות הדמוקרטיים, שמירת החוק והפגנת סובלנות כלפי האחר, אנחנו מתפלגים למחנות - ימין מול שמאל, חילוניים מול דתיים, מתנחלים מול היושבים בתוך הקו הירוק.

לקראת ציון יום השנה של רבין מחפשים עורכי תוכניות התעודה את הקיצוניים שיגידו מול המצלמה שטוב שרבין מת, שחל עליו דין רודף וככה יעשה לכל בוגד. הקְרַבַיים של הצופה אמורים להתהפך מחשש שהמעשה יחזור על עצמו. אבל במקום זאת היה עדיף לתעד את הדמוקרטיה בפעולה: איך ממשלה מעבירה החלטות, כיצד פועלת הכנסת, מתי ואיך אפשר לפנות לבג"צ, מהי הפגנה חוקית ואילו פעולות נמצאות מחוץ לחוק. כשזה יהיה לב-ליבו של יום הזכרון לרצח יצחק רבין, לא יהיה פתח למחנה שלם להרגיש מותקף וחסר לגיטימציה, וכולנו נוכל להביט על עצמינו במראה ולומר שעשינו כל שביכולתינו כדי שרצח פוליטי לא ישנה במחוזותינו.